מוח פוזיטרוני

קיטרתי כבר בפוסט הקודם על קשיי התקופה הזו.

ועכשיו הבנתי מה לא בסדר.

אילו, במקום הלו"ז שלי, היא היתה רובצת עליי; 

אילו, במקום היומן שלי, היא היתה רודפת אחרי עם שוט;

אילו, במקום שכל העולם ואשתו יפריעו לנו להיפגש, היא היתה מפריעה קצת לעולם - 

הכל היה נפלא.

כלומר, כל מה שצריך לקרות זה, שהיא והעולם יחליפו מקומות.

איזה מזל שהיא יודעת לעשות את זה...

פגישתנו האחרונה היתה לפני זמן רב מדי, בין סתם שבוע קשה ועמוס לבין שבוע בלתי שפוי בעליל. 

מיד כשהגעתי, חובקתי. לא סתם היא ידועה בחיבוקים שלה. מיד הרגשתי - פיזית, ממש - איך כל הלחץ של השבוע נפרק ממני. הפסקה של רגע, והחיבוק שינה כיוון. עכשיו נטענתי. בכוח, במרץ, בשמחה.

איכשהו, הם החזיקו עד עכשיו. 

כשאוהדים בוחנים גדולה של מאמן בענף ספורט כלשהו, המעמיקים ביניהם בוחנים לא רק את ההישגים של הקבוצות שהוא אימן ביחס לאיכות השחקנים שעמדו לרשותו (או ביחס למשאבים של המועדון), אלא גם את ההישגים של המאמנים שגדלו תחתיו, כעוזרי מאמן, פרשו כנפיים, והפכו למאמנים בקבוצות אחרות.

אז אחרי שציינתי בעבר, שנתקלתי בכמה וכמה אנשים שחייהם השתפרו בעקבות הקשר שלהם איתה, לאחרונה אני נתקל בתופעה מעניינת לא פחות - המגע איתה הופך אנשים לחכמים יותר, רגישים יותר, ובעלי תובנות מעניינות יותר. אולי לא כולם הופכים בעצמם לממטרות, אבל לפחות לטפטפות.

אז אתם יודעים כבר, שהיום בצהריים היא עשתה לי קווץ' בלב. (ואם זה לא מספיק - עשתה לי גם ספוילר בערב!)

מבלי להיכנס לטיבו המדויק של הקווץ', הוא נטווה בכשרון כזה, שנותרתי תוהה - האם היא, במיומנות המיוחסת לשחקני השח הגדולים, תכננה אותו כבר מהבוקר; או שכמו באימרה המיוחסת לאחרונה לקספרוב, אבל יוחסה בעבר לענקים אחרים של המשחק (המוקדם ביותר שמצאתי הוא קפבלנקה), היא תכננה רק מהלך אחד קדימה, אבל ממש ממש טוב.

אבל מה זה משנה? את מה שחשוב באמת ביטא אלתרמן טוב יותר מגדולי השחמט:

אך פתאום את נוגעת כיד מבהיקה.
את פולחת כזכר נשכח.
הדממה שבלב, בין דפיקה לדפיקה,

הדממה הזאת היא שלך.

אני אזכור את הפגישה הזו כפגישה שבה הוטחתי בעדינות והורצתי בנינוחות מספייס אחד למשנהו, שבו חוויתי שש פעמים את האינטימיות האולטימטיבית - ובכל פעם אחרת.

אני אזכור אותה גם כהזדמנות שבה איבדתי את בתוליי בפעם השלישית (ואני לא כותב "האחרונה", כי יש לי תחושה שהיא תמצא בי עוד כמה בתולין לקחת). הפעם הראשונה, אגב, היתה סבבה. השנייה - סתמית. השלישית - כך הייתי רוצה שבתי תאבד את שלה.

לבסוף, אזכור אותו בזכות המתנה שקיבלתי - תיבה מהודרת ובה עוד רגעים מושלמים למחרוזת, שאחד היפים שבהם התרחש בינינו אחרי שנפרדנו - הרגע שבו קראתי את הצד שלה, והרגשתי שוב את התחושות החד-פעמיות שחוויתי כמה שעות קודם לכן. וכן, זו אהבה.

* בין המונים נכונה את מספר האוקסימורונים בפוסט יחולק פרס - נקודה.

גבירתי האהובה,

ב- 11 השבועות שבהם אני שלך, הפכת לחלק מחיי.

חלק חשוב ומרכזי, וחלק שלא רק מעשיר את חיי, אלא משפיע לטובה (ומשפיעה מטובה) על כל החלקים האחרים.

אז תודה, גבירתי המופלאה.

על ההתעניינות.

על הדאגה.

על ההגנה.

על ההדרכה.

על העצות הטובות.

על הדרישות.

על הבקשות המחויכות.

על משפחונת.

על האהבה.

עלייך. בחיי.

*נכון, היה אתמול, אבל החיים עצמם...

כשכיסוי העיניים יורד, אני רואה אותה. היא יושבת מולי באמבטיה, מסתכלת עליי. ולמרות שהאהבה שלנו צעירה, אני יודע שהיא לא מסנוורת את עיניה; ושאין כיסוי עיניים שימנע ממנה לראות את הדברים כפי שהם. אותי כפי שאני. אני יודע, שלצד המעלות, היא רואה את הפגמים, את החולשות (וכן, גבירתי, גם את הצלעות...).

אבל המבט שלה אומר, שהיא נהנית. שהיא רואה גם את הכנות, את המסירות. שהיא רואה משהו יפה. שהיא אוהבת את מה שהיא רואה. את מי שהיא רואה. והמבט שלה אומר גם, שכחובבת יופי מעט רכושנית, היא שמחה בבעלותה על מה שהיא רואה כרגע.

אז אני אוהב לראות את עצמי בעיניה. לקרוא את עצמי במילותיה. להיות שלה.

אז יש משפחונת, ובהרחבה למה שנכתב כאן פעם, כאפילוג לחלקו הראשון של המילוןגה וכהבטחה להמשך, גם משפחות יוצרות להן שפה משלהן:

משפחונת – אם בפוסט הקודם לא הצלחתי להסביר, כנראה שעוד שורה או שתיים לא יעזרו.

גבעת הקפילונגה (קרדיט: אנונימית) – היא, בהיותה המרכז של כל העניין הזה (כמו גם של דברים רבים אחרים).

דו-הדדיות – סימטריה, אבל לא הפשוטה, שחלה על יחסים דו-מקומיים, אלא מורכבת יותר, כזו החלה על יחסים תלת-מקומיים, באופן הבא:

" (a, b, c): (a R b)Ù(a R c) Û (b R a)Ù(c R a)

כך, למשל, אם היא אומרת: "אני אוהבת אתכם", כל אחד מאתנו יכול לענות "זה דו-הדדי".

חיבורק (קרדיט: אחותי המבריקה) – חיבוק היוצר חיבור. קיים בגרסה וירטואלית ובגרסה ממשית.

צ'ק חוזר - בהמשך לצ'ק פוסט, הודעה על כתיבת תגובה בבלוגו של מי מחברי המשפחונת.

שליטה בסיבוב – טכניקה מתוחכמת של שליטה מלמטה, המתאפשרת רק בזכות המשפחונת והמבנה האשרי שלה: בהיותו של הקשר שלהן קשר חברי ושוויוני, אחותי יכולה להפעיל את אהבתה ועוצמת אישיותה – לא כדי לאלץ אותה לעשות משהו, אבל לפחות להגדיל מאוד את סיכויי ההיענות. בהיותו של הקשר שלי עם אחותי קשר שוויוני, אני יכול לא רק לבקש מתוך עמדה נוחה יותר, אלא אפילו לשאת ולתת. כלומר... (תבינו לבד. השתגעתי, שאסגיר כאן סודות כאלו?!)

כתבתי לך קודם, שאני מרגיש שאני מוקף בפילים וורודים.

מתברר, שזה אותו פיל כל הזמן, אלא שהוא זריז ומהיר, ותוקף אותי בכל פעם מכיוון אחר.

הייתי מנסה לרכב עליו, אבל אסור לי. אז אני מנסה לברוח ממנו ולהתעלם ממנו בו זמנית. כצפוי, זה גורם לי ליפול על הפרצוף. אני חושש שאם עד עכשיו לא באמת הצלחתי להתעלם ממנו, אז עכשיו, כשהוא ירמוס אותי, זה בכלל יהיה בלתי אפשרי.  

ויכול להיות שאני מדמיין, אבל אני שומע צחוק מכיוונו של הפיל. וזה צחוק גבוה ומאוד לא-פילי. והצחוק ממלא אותי שמחה, שהנפילה, גם אם כאבה קצת, מילאה תכלית כלשהי ושימחה מישהי, ועוד מישהי שהצחוק שלה יפה ונעים כל כך. אבל אני עדיין שואל את עצמי, איפה היא, ומנין מגיע הצחוק שלה.

ואז אני מבין, שהיא רוכבת על הפיל, ושהפיל – שהעורף שלו מקבל כל כך הרבה ממנה – לא ירמוס אותי.

אז אני פשוט שוכב שם, ומחכה. מחכה שהיא תרד מהפיל; או תורה לו לתפוס אותי בחדק ולהרים אותי אליה; או אפילו להעיק עליי בחלק מהמשקל שלו; או משהו שהיא יודעת לעשות עם פילים ולא עולה בדעתי.

ואני לא יכול לומר, ששם, למרגלות הפיל, זה המקום שאני הכי רוצה להיות בו. אבל כל עוד היא בסביבה, אני שמח להיות שם. ואני מוקיר את העובדה שהיא השתלטה על העורף של הפיל הזה לפני שהוא רמס אותי.

כשאדם נרשם לאתר כמו הכלוב, הוא עושה זאת מתוך תקוות וציפיות מסוימות. את מה שאני קיוויתי לו הגדרתי, כשנשאלתי, כקשר מתמשך עם שולטת מתאימה. התקווה הזו התממשה מעל ומעבר לכל הציפיות שלי, ויחד איתה הגיעו הפתעות.

לא ציפיתי להתאהב, למשל. אבל למרות שזו ההפתעה הנעימה ביותר, היא רחוקה מלהיות המפתיעה ביותר. כלומר, זו תוצאה שבכל זאת נמצאת בטווח התוצאות המתקבלות על הדעת (ועובדה שזו מטרה מרכזית עבור רבים מהחברות והחברים באתר).

לא ציפיתי לחברות – ואני לא מתכוון כאן להחלפת לייקים ותגובות ידידותיות באתר, אלא לתקשורת אכפתית שמתקיימת גם מחוצה לו. אבל גם זה משהו שנתקלתי בו בשיטוטי כאן בחודשים שקדמו להרשמה.

תוצאה שבשום אופן לא יכולתי להעלות בדעתי אז, היא מה שאני מנסה לתאר כאן היום, ומוצא שקשה מאוד להסביר אותו. אנחנו קוראים לו משפחונת. וחוץ ממנה וממני הוא כולל עוד אישה אחת, אן, שנפשו של כל אחד מאתנו נקשרה בנפשה.

אני לא מרגיש בנוח לדבר בשמן, אז אסתפק בכך שהן מגדירות את הקשר ביניהן כקשר המתקיים בין השולטת-האם לשולטת-הבת, וטוענות שמצאו כל אחת את נפשה התאומה. מבחינתי, אן היא אחותי הצעירה (שמעולם לא היתה לי), ולכבוד הוא לי (וגם משמח אותי מאוד) שהיא קיבלה אותי כאחיה הגדול. שני הקשרים הללו צעירים להפליא, ושניהם נראים, משני צדיהם, כאילו הם מתקיימים כבר שנים.

אבל הדבר המיוחד באמת הוא הקשר המשולש. אני חייב להודות שבתחילה, לא הרגשתי בנוח בפורום המשולש. העמדה השווה עם אן וההיררכית עם גבירתי, כששתיהן ניצבות באותו מישור האחת ביחס לשנייה, גרמו לי להרגיש כמו בציור של אשר. כשסיפרתי לה על כך, היא עדכנה את אן, וכשאחותי שאלה אם זה אומר שמעכשיו לא תהיה יותר תקשורת משולשת, התשובה היתה: "מה פתאום?! מי שואל אותו?! הוא יתרגל".

אז התרגלתי. :-)

ולא רק שהתרגלתי, אלא שזה אחד הדברים שאני הכי נהנה מהם. (זה שהיא צדקה גם במקרה הזה, זו בפירוש לא אחת ההפתעות שאני מדבר עליהן.) לא רק שזכיתי באינטימיות עם כל אחת מהן בנפרד ועם שתיהן ביחד, אלא זכיתי גם להיות עד – ולפעמים אפילו קצת שותף – לחלק מהאינטימיות היפהפייה שיש בין שתי הנשים יוצאות הדופן הללו.