מוח פוזיטרוני

בלי קשר לשליטה ולסקס.

בלי משפטים מורכבים, פסקאות בנויות היטב וסיומות שנונות.

מתמלא שוב בהבנה הפשוטה, שנכנסה לחיי אישה חכמה כל כך ומיטיבה כל כך. 

ושוב הכרת התודה על הטוב הזה שזכיתי לו, עדיין לא לגמרי ברור מדוע.

זו תקופה עמוסה - גם לה וגם לי - והשבוע קשה במיוחד. הרבה פחות זמן וירטואלי יחד, שלא לדבר על מפגש. אז אני מוצא את עצמי מתגעגע - ליד הרכה והחמה שלה על העורף שלי, לגבות המוקפדות והמשורטטות שלה מתחת לכריות האצבעות שלי, לבהונות העסיסיות שלה בפה שלי - לא חשוב. אליה.

חודשיים.

היום לפני חודשיים זכיתי בקולר.

ולציון המאורע, גבירתי, אני רוצה להעניק לך כמה מתנות:

מפה ומפתח. לא. נדוש מדי.

שולחן ניתוחים. כן. ואיזמל מנתחים. וחומרי חיטוי (בכל זאת) והדברים האלה שמזיזים איתם רקמות הצידה ותופסים אותן וכל המהדקים ובטח שכחתי כמה דברים. אבל לא חומרי הרדמה. אני רוצה להיות ער, כשאת חותכת וחושפת את הלב.

ומסכת (מילה יפה, אפילו שלא תפסה). שתוכלי לשמוע כל מה שקורה בפנים. לשמוע כמה אני אוהב אותך. לשמוע כמה אני זקוק לך. לשמוע כמה אני שלך.

אבל בעצם, את לא זקוקה לכל אלו. את הרי חדה מכל אזמל, גבירתי, והקול שלך והחיוך שלך יפתחו אותי בדיוק כפי שתרצי. והלב שלך ישמע ויבין מה קורה בפנים, גם בלי מכשור רפואי.

אז בעצם, אין לי דבר לתת לך, פרט למה שכבר יש לך. לא משנה מה המטאפורה - מפה ומפתח או אזמל ומסכת - המתנה היחידה שאני יכול לתת לך, גבירתי, היא זו שכבר נתתי, וזו שאמשיך לתת בכל יום-חודש ובכל סתם-יום, כל עוד תרצי בה.

ש ל ך, גבירתי האהובה.

לגרום לנשלט להרגיש רגש מסוים, זו לא חכמה גדולה.

לגרום לו להרגיש רגש כלשהו, ומיד אחר כך - רגש אחר, דורש מיומנות מסוימת.

לגרום לו להרגיש רגש ספציפי ואחר כך את היפוכו, דורש כבר מיומנות גבוהה למדי, אני מניח.

אבל לגרום לי להרגיש רגש מסוים ומאוחר יותר את היפוכו בעקבות אותו גירוי - אני כבר לא בטוח שזה רק עניין של מיומנות.

אנחנו מכירים כבר חודשיים פלוס, ואני קורא אותה כמו ספר פתוח.* למשל:

פגישה.

היא משחקת בי ארוכות, וברגע מסוים הראש שואב די מודעות מהחלציים כדי לתהות: "מעניין איך זה ייגמר." בעוד אורגזמה הרוסה? באורגזמה וול-דאן? רק בוול-דאן, בלי האורגזמה?

ואני מיד יודע מה התשובה (ובסוף מתברר שגם צדקתי): זה ייגמר בדיוק איך שהיא תרצה.

*הספר פתוח. הבעיה היא, שחלק מהעמודים כתובים בלטינית.

[בדרך כלל אני מעדיף לעבד, לברור, לזקק ולתמצת. אבל הפעם חשבתי שמתאים יותר רק לערוך מעט.]

אתמול, באיזו הסתעפות צדדית ודי שולית של ההתכתבות שלנו, ציינתי באוזניה את הקושי שיש לי לבטא תחנונים בכתב (לא שזה הצד החזק שלי גם בעל-פה). אז היום, אחרי שהתמקמתי באיזה בית קפה, ההתכתבות נראתה כך [פרשנות בסוגריים מרובעים]:

- נוח לך?

- כן, די. [דואגים לי.]

- מעולה. אתה לא עושה היום פיפי בלי לבקש ממני רשות.

- הכוונה מילולית וספציפית, גבירתי? [או שהיא מתכוונת שאני מבקש רשות לכל דבר הכי קטן?]

- בוודאי.

- כן, גבירתי. (מריח מזימה ומדמיין חיוך ממזרי.) [הרחתי מזימה ודמיינתי חיוך ממזרי.]

- (: תשתה הרבה.

- כן, גבירתי... אני מבין שבעקבות מה שכתבתי אתמול, היום אני מתרגל תחנונים בכתב. [היא אוהבת נשלטים אינטליגנטיים ואיכותיים, ויש לי הזדמנות להראות שאני אינטליגנטי.]

- אני כל כך אוהבת שאתה חכם, י***י שלי. (:

...

- קישטא לעבוד.

- מתקשט, גבירתי האהובה. }{

כעבור שעה וחצי וארבע כוסות שתייה:

- עכשיו זה כבר די לחוץ. אפשר, בבקשה, ללכת לעשות פיפי? [צריך לבקש פעם אחת "רגיל", לא?]

- (: אתה ממש צריך?

- די. אני יכול להתאפק עוד די הרבה עד לנקודה שבה אעשה במכנסיים [היא אוהבת נשלטים אינטליגנטיים ואיכותיים, ויש לי הזדמנות להראות שאני גם איכותי.], אבל קשה מאוד לעבוד ככה, והייתי רוצה ללכת ולהיפטר מזה. [הנה זה בא...]

- מעולה. אז תבקש יפה.

- גבירתי הנהדרת בכלל ורבת החסד והרחמים בפרט, אפשר – בבקשה, בבקשה – ללכת לעשות פיפי? [זה לא רע, לא? לא הכי טוב שאפשר, אבל צריך להשאיר משהו לניסיון שני ושלישי...]

- מעניין אם ראית בבלוג של X את השם שהוא נתן לי בראשי תבות. (:

- לא, גבירתי. אני לא עוקב אחריו, אבל אסתכל כשתהיה לי הזדמנות. כשאהיה בשירותים, נניח. (ונדמה לי, או שאת משנה את הנושא, גבירתי?) [אפילו כשאני לחוץ אני מצליח לא לאבד אותך, גבירתי.]

- לא נדמה לך, אהוב שלי. (:

- אוקיי. מצד אחד, אם היית רואה כמה פעמים אני מתקן את עצמי תוך כדי הקלדה, היית מבינה שהצורך אכן דחוף. מצד שני, יש לי חיוך בלתי מתאים בעליל על הפרצוף. אז אולי אני צריך לסיים את מאג התה שיש לפני, ולנסות שוב. [סאבטקסט: אני יכול להמשיך ככה שעות.]

- אני (!) הולכת לעשות פיפי בזמן שאתה לומד איך לבקש. (:

- את ממש רעה היום, גבירתי. (וממש נהנית מזה.) ואני חשבתי שביקשתי יפה... [מה זה הדבר הזה? בן אדם סובל, והיא נהנית! מה זה פה – ברלין?!]

כעבור כמה הקנטות מצידה וחוסר יכולת מוחלט לעמוד בקצב מצידי (תיקוני הקלדה נואשים):

- עומד לך, בובי? (:

- [מה?! מאיפה זה הגיע?! זה היה אמור להעמיד לי?] לא, גבירתי. ממש חייב להשתין. הם די מדכאים אחד את השני.

- לך לשירותים. תאונן. תעמיד אותו. צלם לי. שלח. ואז אתה יכול להשתין. (:

(נ.ב. אני מכירה היטב את הפיזיולוגיה הגברית. וכן, אני יודעת שאני מבקשת דבר קשה. אבל הוא אפשרי. בדוק. (: במיוחד אם תחשוב על החיוך הקטן והמאוד מרוצה שלי כרגע.)

- [מתי כבר תפסיק להיות מופתע מזה שהדברים אף פעם לא יקרו כמו שחשבת שהם יקרו?!]

זה המקום לומר, שבשלב מוקדם ביותר של הכרותנו, נדרשתי לשלוח תמונה שלו בסיטואציה דומה. התוצאה גררה צחוק היסטרי עד כדי ריסוק אגו, אבל האחרון השתקם כמעט לחלוטין, כשהתברר שמה שגרם לצחוק היה דווקא זווית הצילום, זווית שנבעה מהקושי שהיה לי להפעיל את המצלמה במצב הזה. בחזרה לשירותים בבית הקפה:

- אני צריך שיעורי צילום, גבירתי...

- ((:

- כבר שלוש פעמים העמדתי אותו, אבל עד שאני מתארגן עם המצלמה, הלחץ של השתן מחזיר אותי אחורה. וכן, ברור לי שאת צוחקת עכשיו צחוק היסטרי.

- אני שמחה שזה ברור לך. ((: ולא הצלחת? (:

- לא ממש...

- ואם אני אזכיר לך איך בדיוק אני נוגעת בך שם...?

- הבעיה היא לא להעמיד אותו, גבירתי. אז אלא אם "שם" זה הכפתור של הצילום, זה פחות עוזר...

כאן, פחות או יותר, הגיע הדיאלוג לסיומו. הנסיון החמישי (!) לצלם תמונה סבירה היה כבר יותר מדי, וגמרתי. יותר נכון, התחלתי לגמור, אבל מכיוון שאני לא אמור לגמור ככה סתם, עצרתי את עצמי, רק שטיפה מאוחר מדי. וכך, לאור התעריף שנקבע כאן, והמחיר שכבר שולם, היתרה לתשלום כרגע היא שמונה אורגזמות הרוסות.

נ.ב.

לגבי הכותרת - הדרישה היחידה: מורה לצילום, עם התמחות בסלולרי.  

כידוע, סשן טוב נשאר איתך הרבה זמן אחרי שהוא נגמר. וזה בדיוק מה שקרה (ועדיין קורה), אחרי הסשן האחרון שלי איתה - המחשבות, במיוחד שתיים, לא מרפות.

היא לא קשרה אותי. לא היה צורך. גם כי לא היתה לי דרך לחמוק מהאמצעים שהיא הפעילה, וגם כי לא רציתי.

והיא ניצלה את זה עד הסוף, ובמשך כמעט שלוש שעות רצופות תקפה בארסנל די מצומצם של כלים, אותם כיוונה למספר די מצומצם של נקודות. (זה נשמע אינטנסיבי מאוד, אני יודע, אבל היא היתה נינוחה להפליא.)

ושתי המחשבות הללו הנצו מיד, לבלבו והשתרגו במהירות, והן מדגדגות אותי עכשיו מבפנים, וימשיכו לצמוח ולפרוח עוד זמן רב, אני מאמין:

כמה שאני אוהב אותה!

ומה עשיתי, שמגיע לי כל הטוב הזה?!

אה, אתם רוצים לדעת עוד על הכלים? (-:

הם לא היו ממשפחת המצליפים, וגם לא ממשפחת החודרים, הרוטטים, המרסנים, או כל סוג אחר שניתן לקנות בחנויות שמפרסמות כאן, ואפילו לא בהזמנה מחו"ל. 

זה פשוט: במשך שלוש שעות הותקפתי בחלק ממבחר הכלים שבארסנל האהבה שלה.

פינה זו נטלה על עצמה, לא רק לרגש את הקוראים ולבדר אותם, אלא גם להעשיר אותם ולהשכיל אותם בסוגיות שונות הקשורות לתורת הספרות ולעולם האמנות בכלל. על כן, הפינה מעלה היום שאלה הנוגעת למהות האמנות והקשר שלה עם הקהל.

כידוע לכל, יצירת אמנות מתקיימת בתוך הקשר מסוים, המעניק לה את משמעותה. בדרך כלל, ההקשר מוכר לחלק מהקהל, בעוד שחלק אחר אינו מכיר אותו, ומחמיץ, לכן, חלק מן המשמעויות שניתן היה להפיק מן היצירה. פערים אלו משמשים, בין היתר, לסימונו של קהל מסוים כ"משכיל" ו"תרבותי", לעומת קהלים אחרים.

מאז המשתנה של מרסל דשאן מקובלת טענה מרחיקת לכת אף יותר - שההקשר הוא ההופך אובייקט ליצירת אמנות. קחו לדוגמא את התמונה הבאה:

התמונה נתלשה מתוך הקשר מסוים (שכלל אינו מעניין את הפינה, אם להודות על האמת), ושיבוצה כאן בפוסט מעניק לה משמעות חדשה, שלפחות גבירתי (שברשותה הוא נכתב) ודמות אלמונית נוספת - יבינו. האם זו אמנות? מה זה משנה. העיקר שהמסר עבר (בהצלחה). (-:

זה שטוב לי, זה כבר לא חדש. זה שלאח האש שלי טוב - גם ידוע. אבל לאחרונה אני נתקל בעוד ועוד דוגמאות של אנשים - נשלטים שלה לשעבר, נשלטים שמעולם לא היו שלה וגם אחרים ואחרות - שהמגע שלהם איתה שיפר את חייהם. לפעמים לבלי הכר.

פשוט ממטרה של אושר.

שלום רב,

אני פונה אליכם, למרות שספק אם הוועדה שאתם חברים בה קיימת בכלל, מתוך תחושת ייאוש כפולה.

ראשית, איני יודע למי לפנות. חשבתי על מועצת זכויות האדם של האו"ם, אבל לא באמת מדובר בזכויות אדם. חשבתי גם על אחת הזרועות ההומניטריות של הארגון, או על אחד מארגוני הסיוע הבינ"ל, אבל עם יד על הלב, אני חייב להודות שיש בעולם אנשים עם צרות גדולות יותר.

ואז הכתה בי המחשבה - הכלוב הוא שסיבך אותי, אז אולי הכלוב יכול גם לפתור לי את הבעיה. ולכן, נכבדות הכלוב ופרנסיו, בקשתי הראשונה אליכם היא, שתתאגדו ותקימו את הוועדה האמורה - לא רק בשבילי (יכול להיות שמאוחר מדי לעזור לי), אלא גם למען חברים נוספים ובעיקר למען נשלטי העתיד.

ועכשיו אני מגיע, לבסוף, לעילת פנייתי. גבירתי בשמונת השבועות האחרונים (שמה שמור במערכת ובקולר שבכותרת) ואני משחקים כבר זמן מה במשחק שיזמתי, בו היצירתיות והתחכום שלי (שמדי פעם נמצאות עדויות לקיומם) מאתגרים את חכמתה וחדות האבחנה שלה.

עד כה שיחקנו ארבעה סיבובים של המשחק, והתוצאה סבירה בהחלט - 4:0. באמת, אין לי בעיה עם התוצאה. אוהדי כדורגל יודעים, שלפעמים, במיוחד נגד קבוצה עדיפה, אפשר לשחק היטב ולא להתבזות, ועדיין להפסיד 4:0. 

אבל הדרך. הו, הדרך. כל סיבוב כזה היה אמור להימשך זמן מה, ולהיות מענג כמו קרב הסיוף בין איניגו לוסטלי, גם אם התוצאה בסופו ברורה מראש (בדיוק כמו בצפייה העשירית בקרב האמור).

אלא שמה שקרה בפועל הוא, שבאבחת סיף אחת היא הסיטה את שלי הצידה, ונעצה את שלה ישר בלב. שעה-שעתיים של מחשבה וכתיבה הסתיימו בכל פעם בדקות ספורות. או בשניות...

ולכן, וועדה נכבדה, הבקשה השנייה שאני שוטח בפניכם היא פשוטה: בחייאת, שימו איפה שצריך תווית אזהרה "זהירות, שולטת חכמה מדי", ונדע לא להסתבך.

תודה,

ד. אוליבאו