אני לא רוצה להתאמץ כדי לשנות איש. אני גם לא בהכרח רוצה להשתנות בעצמי, אז עצם הבקשה נראית לי לא מאוד לגיטימית.
השורה התחתונה והמאוד מוזרה של הדבר הזה, הייתה מאז ומעולם ההבנה שאף אחד, כולל אני, לעולם לא יתאים באופן מושלם עבורי, או בכלל. שהיחד, אמור ליצור משהו חדש וטוב שמכסה על הפער בין האדם שאיתך למושלם שמחפשים.
מתישהו, הבנתי שהדבר עליו אני לא מוכנה להתפשר היא נטייה טבעית, משלו, לאותו הסוג של יחסים, שבהם אני מעוניינת.
מאוחר יותר, גיליתי שקשה יותר להכיר אנשים שונים ממני באופן מהותי, אבל מי שאבחר להכיר כך, לא יהיה פחות משמעותי ממי שדומה לי.
עם הזמן הפכתי אני, לפחות דומה למי שאני מכירה ואוהבת. אולי גדלתי או התבגרתי, אולי פשוט השתניתי, כי גם אני נתונה לשינויי הזמן, כך או כך, הפער מרגיש אחר הפעם, הוא מרגיש שלי. והוא נגוע בעצב, כמו זיהום שפושה בהכל. זה קצת כאילו אני נעלמת... אולי קל יותר להכיר אותי כך, כשיש פחות ממני.