אני מתגעגעת אליו. זה מוזר, ואנחנו הרבה הרבה אחרי. אני הרבה הרבה אחרי. אבל מתגעגעת.
עצוב לי לבד, וכשהוא אבד, גם התחושה שיבוא יום ולא אהיה לבד החלה לדעוך.
אני מתגעגעת. ואני חושבת מחשבות נעימות. חסר לי הריח שלו, חסרה לי השמחה האדירה שהייתה מקוננת בי כשהוא היה שם, והסתכלתי עליו, וידעתי שהוא נפלא, ואני הולכת להיצמד אליו ולעטוף את הגוף שלי סביבו בעוד כמה רגעים. חסרות לי הידיים שלו בלילה שידעו לחפש אותי במיטה, למשוך אל החיבוק שלו. חלק לי המשקל של הגוף שלו עליי כשנעתקת לי לאט הנשימה. חסר לי העור שלו שתמיד הרגיש כמו המקום שלי כשנגע בי.
אני טיפוס לוגי. לרוב אני עובדת מהמוח. בחירות שקולות, הגיוניות, והחלטות מבוססות.
הוא לא היה בחירה כזאת. הוא כמעט היה מחוץ להיגיון בשבילי, אבל הגוף שלו ושלי, ידעו לייצר עבורי משהו יחד. משהו שדהה אצלי לאחר מכן.
אולי אינטימיות שאיננה בודדה, שלי מול עצמי.
אולי תקווה.
כך או כך אני מתגעגעת. וכשראיתי שהוא עצוב לא יכולתי שלא להצטער.
חבל לי שנאלצתי להתבגר מכדי לאהוב אותו. ככה זה. הוא לא אהב אותי בחזרה.
