'תברחי איתי' הוא לא מציע, ואני, שכל כך רוצה להיעלם מכאן, לפחות לקצת, לא יודעת איך להסביר את עצמי, את העובדה שזאת השאיפה שלי.
ברוב הימים, הערבים שלי מסתיימים מוקדם. אני דוחקת הכל, ממהרת לסיים, להשאיר עוד יום מאחוריי. כאילו אם אצלח מספיק מהם מספיק מהר משהו ישתנה לטובה. כאילו שמחר יהיה יותר טוב. אבל הוא לא.
הייתי רוצה סיבה להישאר ערה בלילות. להתעורר שמחה אל תוך משהו שהוא לא המריבה הבלתי פוסקת שאני מנהלת עם העולם. אני מתגעגעת ללחיות שזה כואב. אני מתגעגעת למשהו בסיסי בהרבה מזה, אבל אני ממשיכה הלאה גם בלעדיו.
כי מה זה משנה כמה חודשים עברו. מה זה משנה אם נשאר ממני משהו, או אם נגמר. מה זה משנה שעכשיו זה הלילה הזה שלעולם לא יחזור על עצמו. היום האחרון שלי להיות בו ה'אני' של היום?
אני ממצמצת נוכח המנורה. האור בה צהוב, כהה, והיא לא מזכירה במאום את השחר היקר שלי.
אני יכולה לספר לעצמי שעוד אחזור לזה, להתעורר עם עלות השחר ולאהוב כל רגע מזה, אבל בכנות, אני לא חושבת שאחזור. אולי, אני יותר מידי רוצה לברוח.
