לפני 3 חודשים. 2 בינואר 2024 בשעה 15:27
ההווייה המרוסקת שלי עוצרת בצווחה צורמת, באמצע יום של השלמה. תכננתי אחרת את היום שלי. התכוננתי להילחם. היריבים שלי אינם כאן היום. המלחמה תחכה למחר, ואני, את המומנטום שהכתיב הכאב, איבדתי. מחר אהיה חזקה פחות. הרוך מושך אותי כמו תמיד, להניח בעדינות לבני אדם לחזור בהם ולהציע לי קרבה.
"שיר ישן נושן, שיר של חיילים" מנגנות האוזניות, והאני שקיימת כאן ועכשיו נבצעת. הרוך המתוק הזה מנטרל ממני את הכעס, הזעם והיאוש. הוא מרכך לאט, מצליח לנחם משהו ששכחתי בתוך פינה מלוכלכת של אינסטנט.
"אל תלכי" מבקשת ממני זאת שמשוחחת איתי, ובמקום שאתהה מה לעזזל איכפת לי, אני מתכווצת קצת מתחת לחולצה. אולי לא כדאי לי לברוח. אני יוצאת אל הקור הרטוב שנדחף דרך הבגדים שלי, חלולה, וכבויה.
עדיין, לא מצליחה לחוש חום.