אני מרימה מבט אל העצים הסדורים בשדרה, בזווית הנכונה הם יוצרים מרבדי עלים ירוקים. התמונה יפייפיה, ואני, שחווה לפעמים תמונות כרגשות, מוצפת פתאום.
אני נשענת על השיש שלו, לבושה בשתי פיסות תחרה. ועטוייה בסווצ'רט הגנוב שלו, שפתוח לרווחה, להציג לראווה כמה ממני שרק ניתן.
הוא מנגינה, ואני לא מצליחה להתאפק מלנגן עליו כאילו היה קלידים. אצבעות רכות עוטפות פיסות עור חשוף. שפתיים, מגורות מהקור וליל אמש, משאירות חותמות חותמות על כל מה שאיננו מכוסה. אני מתעטפת בו, כמו באושר. אני מחייכת אליו מלאה באור ונטמעת אל תוך העור שלו. המגע אלוהי, הבוהק גורם לי לסחרור.
אני מרגישה אותו משאיר לי שמחה במקומות ריקים. אני נשארת שם רק עוד רגע, כשהאוויר הקר של הרחוב מצליף בי דרך הבגדים. הקור הרטוב מתגנב, קרוב מכדי שאוכל להמשיך לחלום. אבל תחושת המעוף נותרת, כמו ריח שעדיין לא מתנדף. אני מלאה געגועים, והגוף שלי צמא.
ובכן, חורף. אני חושבת, והעלים ממשיכים לרעוד על עצי השדרה.
