לפני שנתחיל, הכותרת היא קליקבייט. לא אירוע חדשותי.
לפני שנגיע להווה, נתחיל ביום הזיכרון. קשה להסביר את זה, דווקא בשנה שבה היה הכי קל להישאר בבית, התעורר אצלי הצורך לצאת ולטייל יותר ויותר. כבר העליתי מספר פרסומים על טיולי יום שונים וההיעלמות האחרונה שלי מהבלוג היא תוצאה של אחד הטיולים האלה. יום הזיכרון היה יום שמשי מקסים. במפשחתי אין אף חלל או נפגע פעולות איבה, אז בחרתי להעביר את הבוקר בטבע. זה אחד השיעורים החשובים שלמדתי עוד בתקופת הצבא. הסיכה שמקבלים כאות לשירות מבצעי היא לא בשביל הלוחם שחזר מהקרב, אלא בשביל לזכור את אלו שלא. ההליכה בשבילים שפרצו עבורינו היא עוד דרך להודות, ועדיפה בהרבה במקום להישאר בבית לעוד יום עצל.
הטיול הפעם היה ביער חדרה, ובדיונות מדרום אליו המובילות ל'בריכת-יער'. בפנטזיה שלי רציתי ללכת עמוק בעובי החורש הגבוה, להיבלע בין העצים עד שאני אמצא את הדרך החוצה. להגיע לבריכה עצומה של מים שקטים המשקפת את השמיים הכחולים והשמש הצהובה צהובה של אותו בוקר. הכנתי תיק עם צידה לדרך, נעלתי נעליים כבדות, ויצאתי לנקודת ההתחלה- תחנת הרכבת של חדרה, בקצה היער. החורשה הצפונית היתה ריקה יחסית. שולחן פיקניק אחד ניגן מוזיקה ברמקולים, כנראה אירוע משפחתי. ציפורי מים שהגיעו מבעד למסילת הרכבת קיפצו על הדשא בחיפוש אחר ארוחה קלה וברחו מיד כשהראיתי כוונה לחצות את דרכן. מהר מאוד העצים נעשו צפופים יותר והאדמה אדמת יער גבוהה. פנטזיה לחוד ומציאות לחוד, נשארתי על השביל הצר בקצה החורשה, ומזל שכך. חוץ מגילויים של פינות חמד ופינות זבל (לפעמים יש חפיפה בין השתיים, פינות זבל חמודות), כל מרכז היער הוצף והפך להיות ביצה אחת גדולה, בלתי עבירה. מדי פעם כשהייתי נוסע ברכבת הייתי רואה את השלוליות. אי אפשר לדמיין מה הולך בפנים ביער היכן שהשמש לא מכה בשיא עוצמתה. בשדה הצמוד לעומת זאת, היא מכה ועוד איך. ריחות נפלאים של קציר, לחות, ואבק התערבבו לאורך הקילומטרים.
בסוף היער השביל המסודר מתחלף בדיונות חול רך. המישור התחלף בפני שטח מתגלגלים. הצמחייה הצפופה התחלפה בפזורות של שתילה חדשה, שיחים נמוכים, ומספר עצים עקשנים. עדויות למטיילים נוספים על שתיים ועל ארבע ניקדו את החולות. חלקם הרפתקנים, הורידו נעליים והלכו יחפים על השביל. חשבתי שזה רעיון מקסים. כשתכננתי את המסלול חשבתי שזה יהיה החלק הכי משעמם בו, והתבדיתי. מצאתי גלעדים שהוקדשו לזכר אנשים שנפטרו, פינות שהוקמו לרווחת המטיילים ביוזמה פרטית (באופן אישי חושב ש'גבעת האלונים של גבעות' מצלצל יותר נחמד), ואפילו אוטו שרוף שננטש באמצע השביל. אם מישהו קונה, מוזמן לפנות אליי בפרטי. תמונה למטה :)
מה שחשבתי שתהיה הבריכה בסוף הדיונות לצערי הרב, לא סיפקה את הסחורה. הגעתי לחורשה קטנה נוספת וזיהיתי שילוט ירוק עמוק בתוך הסבך. בתקופה ההיא של השנה הכול התכסה בצמחייה גבוהה וקוצנית ולא היה ניתן לראות מים בכלל. לא התייעצתי עם מפה בזמנו, וכנראה שפספסתי את המים בכמה מאות מטרים. בחורשה, חוץ מכמה כיסאות נטושים מפיקניק ישן ונדנדה שהכינו מצמיג משאית שנתלה מאחד העצים לא היה הרבה מה לראות בסוף השביל. ישבתי להפסקה קצרה של אזירת כוחות, גלשתי קצת בכלוב, והלחטתי שיהיה ממש נחמד להוריד את הנעליים ולעשות את החולות חזרה יחף, בדיוק כמו שראיתי שאחרים עשו. אז זה לא נגמר בטוב.. יש לי רגליים של נסיכה. החול עצמו הרגיש רך כשנגעתי בו בכף היד וגם לא חם מדיי, אבל בערך באמצע הדיונות הרגשתי איך קרעתי את העור ברגל אחת ואיך ניפחתי את השנייה. החספוס המתמיד של החול עשה את שלו והותיר אותי פצוע באמצע השביל. את כל המים שהיו לי שפכתי על הרגליים כדי לנקות את האזור, נעלתי נעליים חזרה, ודידיתי את כל הדרך חזרה אל האוטו. לקח שבוע של החלמה איטית שהוציא גם את החשק מלכתוב, שלא לדבר על לעמוד על הרגליים. אין עבודה ואין בילויים. היעלמות. נו שויין, למדתי את הלקח. גם אם בדרך הקשה.
ועכשיו? עכשיו חזרתי לטייל. בנעליים כבדות בלעדית. בשבועיים האחרונים צברתי קרוב ל-40 ק"מ על שבילים שחוצים את השדות המקיפים את כרכור ונוגעים בכפר פינס, כפר קרע, וגבעת עדה. כל פעם קצת לפני השקיעה תראו אותי צועד אך תוך החושך עם עצמי. מבריח תנים וחולף בין גחליליות. מוצא עוד מאגרי מים, ועוד גלעדים. בטיול האחרון היו שניים, למען האמת. אחד תיעד את הרצח של שלושה נערים מגבעת עדה לפני קום המדינה, והשני את הרצח של אם ושני בניה מקיבוץ סמוך בשנות האלפיים. סגירת מעגל יפה לפוסט שהתחיל ביום הזיכרון. למרות הכול אין בי פחד לצאת לבד לשדות או למקומות רחוקים. יצר ההרפתקנות עזר לבנות את הארץ והוא זה שעוזר לי לבנות מחדש את עצמי. חזרתי ללכת, זה מרגיש טוב. חזרתי לכתוב, וזה כבר מרגיש נפלא.
