הוא הפשיט אותי כבר מזמן, אזק אותי, הקניט אותי, הכריח אותי לשטוף לו את הכלים בכיור כי הוא מת על משחקי שירותיות. עכשיו כשהשעה נעשית מאוחרת וחשוך, הוא מושיב אותי מול הקיר ומעמעם את האורות. מוריד מעליי את המשקפיים ומחבר את הידיים בחבלים לקורה שתלויה מהתקרה.
-"לא יהיה לך על מה להסתכל עכשיו".
-"דווקא כן", אני אומר כשאני מביט שמאלה לכיוון אליו הוא הלך ורואה מראה שנשענה על הקיר הנגדי. "יושב לידי מישהו סקסי מאוד". הבבואה מדברת אליי בחזרה.
הוא מביא את המראה ומשעין אותה מולי.
-"תהנה, ואל תוריד את המבט מעצמך". מגיעה הפקודה.
אני אוהב את איך שאני נראה במראה. שילוב של מעט נרקיסיזם בריא ומעט פיצוי על שנים שלא היתה שם אהבה. אני אוהב במיוחד את העיניים החומות-דבש, עם נגיעות של ירוק וברקים שעבורי קיימות רק בהשתקפויות.
..משהו לא בסדר. בלי המשקפיים ובמרחק הזה.. ועם הידיים שמטילות צל נוסף על הפנים, הדברים היחידים שאני מזהה במראה הם קווי המתאר של הראש והשיער. בלי שפתיים, בלי אף, ובלי עיניים. רק כתמים מטושטשים, בורות שכל פרט ייחודי שוקע לתוכן. מפלצת שרואים בסרטי אימה, ושאסור לי להפנות ממנה מבט. פס לבן ודק במקום שבו אמורות להיות שיניים. ציור בעיפרון צבעוני של ילד בגן שעוד לא למד לצבוע בתוך הקווים. אין שם טיפה של יופי, אלא רק חרדה מתגברת. אני משתף אותו בתחושות ומספר במילים קצרות ובבליעת הברות על מה שאני לא מצליח כל כך לפענח. אחת החוויות.
בחצי שעה הקרובה הסשן ממשיך ככה. לא יכול לספר עליו כי משהו יותר חזק נצרב בזכרון. מטביע את הכול. הוא מחליט שנעבור לתנוחה אחרת וניתן מנוחה לידיים. אני מתחיל לראות את עצמי יותר טוב בלי ההצללה מלמעלה. אני יכול להסתכל עליו שוב, וגם על החדר. אני יכול לעצום עיניים כשאני רוצה וצריך. משם אנחנו ממשיכים לשחק עוד שעות ארוכות לתוך הלילה... אבל זה כבר נושא אחר.
-------
יום אחר. תקופה אחרת. אני נכנס להסתפר ומוצא את עצמי שוב חצי עיוור מול מראה, בפעם הראשונה מאז. לא מסוגל שלא להיזכר באותו סשן. ססעמק. נראה לי שלחתיך ההורס הזה קצת נהרס ממראות... חושב ומחייך לעצמי בלב.
