מבט לתוך הנפש

אחד הציטוטים המטלטלים שנחרטו לי חזק בתודעה.

קראתי מקודם פוסט של מישהי שמתארת סיטואציה שבו היא אומרת לנשלט שלה שהיא גאה בו בשעה שהיא לא מתכוונת לכך. עכשיו אינני יודע מאיזה מקום היא התנהלה איתו כך אבל זה גרם לי לחשוב.

כנשלט, השאיפה האישית שלי היא לתת כמה שאני יכול מעצמי ובכל רובד לשולטת שלי. כמה שתצליח לקחת וכמה שאני אצליח להשתעבד - מבורך מבחינתי. בגוף, נפש, רוח, נשמה - כמה שיותר.

אבל, המיינד שלי תמיד היה שהיא מתנהלת איתי ביושר. כלומר, היא תיקח מה שהיא רוצה, ובכל דרך שהיא רוצה כל עוד גלויים אחד עם השניה, בין אם זה בהשפלה, בביזיון, בניגוד לרצוני ומה לא. אבל האם יש שלב של התמסרות אליה גם כשהרצון שלה הוא לשקר לי? את הגוף, הנפש, הרוח, וגם את הכבוד האישי - אהיה מוכן לשעבד, אבל האם גם את האמון שלי? את המוסר האישי בינינו?

האם ארצה להשתעבד עד כדי כך שאסכים גם לאבד גם חוט ההגיון הזה של אמון? ואם כן - עד איזו רמה של חוסר אמון זה מגיע? כי שקר הרי זו בגידה באמון ברמה מסוימת, יש רמות נסבלות ונסלחות, ויש שלא.

השאלה מגיעה ממקום מהותי, כי הרי אנו בני האדם מורכבים מפאזל של מחשבות, דעות, רגשות, רצונות, גישות, תכונות, מידות, חשקים וכו. וכנשלט, אני כבן אדם מוכן להגביל את עצמי, לוותר על חלקים רבים מהמרכיב הכולל שלי כבן אדם, בשביל השולטת שלי. על החשקים, רצונות וכו. ומהות השליטה היא שהיא לוקחת אותי כבן אדם, את כל המכלול הזה, ומשעבדת אליה. שזה עצום. וזה מצריך כח וידע והמון אחריות. אבל עדיין, היא רואה בי בן אדם, שכדי לשעבד היא נזקקת לתהליכים וטקטיקות מסוימות. אבל ברגע שהיא מתחילה לנהוג בי בחוסר אמון, לכאורה יש כאן אמירה ש״אני לא רואה אותך אפילו כבן אדם״, אני לא חייבת להיות אמיתית מול המכלול הזה שמרכיב אותך כאדם.

והנקודה הזו בדיוק, היא נקודת מפתח האם אפשר לקחת זאת כשלב עמוק ואחר לגמרי בשיעבוד, שאתה מוסר לגמרי את האני שלך עבורה ומוכן לסבול חוסר אמון, ומשכך - כל חוסר אמון. או,  שזו נקודת מפנה שמשנה את הכל. כי הצורך שלי להשלט הוא כבן אדם, למכלול שמרכיב אותי יש צורך להשתעבד, שישנו אותו בכח, שיגבילו אותו, אבל ברגע שכבר לא מחויבים לאמון מולו, כמו שלא חייבים אמון מול בעל חיים או חפץ - האם עדיין אני ארגיש את ההנאה והסיפוק מהשיעבוד, או שארגיש כחפץ אמיתי מולה וממילא לא רצון או צורך נפשי להשתעבד לה.

מקווה שהצלחתי להעביר את עומק השאלה.

אז חזרתי, אחרי כמה שנים טובות שיצאתי מכאן. מכאן ומעולם הבדסמ בכללי.

הגעתי לכאן בעבר כילד. תם. טהור. חכם מדי שכלית אך בפער עצום מול הבגרות הרגשית. גדוש ומטפטף רצון וכוונות טובות. עם משאלה אחת פשוטה: לממש את עצמי במשבצת שראיתי את עצמי מגיל 4-5. כילד מבית דתי, ללא אינטרנט או גישה כלשהי למידע שיעזור לי להבין שאני מבלי לדעת, חלק אמיתי, טבעי ומולד לקהילה מיוחדת. 

לאחר שנחשפתי לעולם, למושגים, לכך שאני לא היחיד עם המשיכות ה״מוזרות״, נכנסתי לכאן, לכלוב, בעיניים נוצצות, מוכן לכבוש את העולם. לממש את עצמי במקסימום, עד הסוף. להוכיח את עצמי ולהפוך מישהי אחת למאושרת באדם.

זה לא ממש קרה. שרצו כאן אז בהמוניהן מי שלמפרע הבנתי כמתחזות שכל מטרתן כאן היה לנצל כספית. ובכללי מלכות נייר למיניהן שבינן לבין שליטה גלקסיות שלמות מפרידות. כאלו שיפנו אליך ישירות ככלבלב וינחיתו עליך משימות עוד לפני שהספקתם להחליף מילה.

אז נשבר לי ויצאתי. הכלוב כמקום המרכזי עבורי לבית של חברי הקהילה, נתפס בעיניי כשלילי. התמקדתי במערכות יחסים וניליות, השלמתי הרבה ידע חסר שכדתי מבית לא היה לי איך ללמוד. על חיזור, דייטינג, תקשורת, מי אני ומה הצרכים שלי בזוגיות ועוד המון כלים חשובים וקריטיים. אך הבדסמ תמיד היה חסר לי. תמיד קונן לי אי שם בפינה, בפרונט של המח.

אז חזרתי. נותן לעצמי צאנס נוסף להשיג את החלום הישן והטוב שלי. ובין לבין, בימים הראשונים שלי לחזרה לאתר, אינני יכול שלא לתהות, האם זה רק אני, או שכל אותן מתחזות ומלכות נייר למיניהן שבעבר שרצו כאן נעלמו כליל מהנוף? כל מה שאני רואה בינתיים אלו פרופילים שפויים ונורמטיביים, עד כמה שחברי הקהילה כאן מסוגלים להכיל נורמטיביות..

האם הכלוב באמת השתנה?

מאז שאני פרוד, כבר מעל חודשיים שאני קבוע בימי שני מוציא את הבייבי שלי מהגן ולוקח אותו לאחר צהריים משותף, מלא בחוויות של אב ובן.

אחד הסימפטומים האפשריים לאוטיזם הוא קהות רגשית לזולת, ולעיתים אף חוסר יכולת לחוש אמפטיה. העבודה המרכזית שלנו כהורים בנקודה זו היא לעזור לו לבנות קשר בין תחושותיו בסיטואציות מסוימות לבין תחושות הזולת באותן סיטואציות ולחבר ביניהן, ובכך להבנות אצלו אמפטיה.

תודות לאינטליגנציה רגשית מאד גבוהה אצלו, הדבר אינו בלתי אפשרי, ואט אט בסיעתא דשמיא אנו רואים פירות.

הרוטינה שלנו בימי שני היא, לצאת לקניון, לאכול ארוחת צהריים משותפת, ואז מבלים יחדיו במשחקייה כל אחר הצהריים והערב. רגעים שבהם האינטימיות הרגשית שלנו חווה חיבור עוצמתי שמזין את שנינו עד לפעם הבאה.

לא פעם, הוא מבקש לדלג על הארוחה ולרוץ ישר למשחקייה כי הוא ״לא רעב״.. ואני, שכל מכריי ויודעי שמי, מודעים עד לשד עצמותיהם שברירת המחדל שלי הוא רעב קיומי, מסביר לו בנועם שאבא מוכרח לאכול את ארוחת היופי שלו, שהרי הקוביות בבטן לא יטפחו את עצמן.. הסבר שהוא כמובן מתקשה להבין ולאמפט.

היום, כהרגלנו, נכנסו לקניון ושאלתי אותו האם הוא רעב ורוצה לאכול, והוא כרגיל ענה: ״לא. אני לא רעב. אבל אתה אבא, אתה רעב?״…

ליבי ליטרלי החסיר פעימה

הכרתי אותך דרך קבוצת טלגרם בדסמית, גמד, היה הכינוי שלך, ודי מהר התברר, שבחרת בכינוי שהוא גם ההגדרה הבולטת ביותר שלך.

בשעה שכולם הסתתרו מאחרי כינויים פומפוזיים, אתה בחרת ללכת ראש בראש עם הסטיגמה הגדולה ביותר של חייך, להתנגח עם הנתון שהכי הגדיר אותך, לפחות בעיניי אחרים.

הדהמת אותי פעם אחר פעם בקשת עשירה של תכונות נדירות. בעקביות הפגנת סטנדרטיים גבוהים של רגישות לזולת, כבוד, ערך עצמי, עומק מחשבה ובגרות.

אוי כמה שאפשר היה ללמוד ממך…

אינני שוכח את הראיון שערכתי לך לצורך לימודי התואר שלי, כאדם המתמודד עם מוגבלות פיזית, חשפת בפניי באומץ רב את חדרי לבך, את התמודדויות היומיום שלך. זיכית אותי בהצצה קטנה לעולם פנימי זך וטהור של אדם, שלמרות גובהו הפיזי הנמוך - זכה להרים את ראשו מעל ביצת החיים.

הראיון הזה חקוק במוחי עד היום, ואת רשמיו האדירים אני חולק בכל הזדמנות שרק אפשר, (כשאני משנה את בסיס ההיכרות שלנו מסיפור לסיפור…)

היית מלא באהבה, גדוש בחמלה, ועמוס בשאיפות ובתקוות להשיג ולכבוש ולא לתת למוגבלות שלך להגדיר אותך.

היבטת ברחמים על המלעיגים, קיווית לטוב לכל קצרי רואי שגבוהים בגופם, אך נמוכים ביותר ברוחם.

גמד יקירי, ידידי, חביבי, נלקחת לבית עולמך ואתה בן 26, אך השארת חותם לעד בלבי, ורשמי השראתך לא יימחו ממנו לעולם.

היה שלום, נוח בשלווה, וקח את מקומך הראוי לך, בעולם שבו תחתונים למעלה ועליונים למטה.

תהא נשמתך צרורה בצרור החיים❤️

פורים בירושלים 😍

אנונימיות והכל - עדיין החשיפה האישית שלי כאן קשה בטירוף!!

ואני אדם שמחשיב את עצמו (ובצדק) לכנה ופתוח בהגזמה.

עשרים אלף מחשבות לפני כל פוסט (שבדרך כלל בסוף לא עולה) - ומאה עשרים אלף להוריד אותו לאחריו.

משתדל להשאר נאמן לעצמי ולתחושות שלי גם בנקודות העמוקות והחושפניות הללו, ואם בחרתי להביע את עצמי - שלא למחוק לאחר מכן.

#מסע_אל_תוך_הנפש👊🏽

היא מביעה את עצמה בדיקנות, בשלמות, באיזון כה נכון ונדיר שמשלב הבעה עצמית, רגש, מסר, תיאור חי. שלא לדבר על דקדוקי לשון עברית מושלמים ועוד כשפה שנייה...

האם זו הערצתי אליה, או שזו ההגשה בכתיבה הכה מיוחדת שלה שגורמים לבלוג שלה להיות בלתי קריא עבורי?! אינני יודע. באמת שלא. מחנק אמיתי בגרוני וסחרחורת מהתרגשות של ממש תוקפים אותי כשאני קורא את הבלוג שלה. לא תעזור לכך גם העובדה שאני נכנס כאן לכלוב אחת לכמה חודשים בלבד - זה חוזר וניעור בכל פעם מחדש.

מה שבטוח הוא שהיא יצור נדיר, ברייה שלא מהעולם הזה, אישיות עם טפח מעל פני הקרקע.

ואני כאן להתחבט עם עצמי מה אני עושה עם הרגש הזה..

❤️🥺❤️

איך לעזאזל מתמודדים עם העוררות המינית המטורפת הזו??

🤢

רוסית ובוכרית. אלו היו הן שני השפות אותן שמעתי בכל שנות נעורי. בשנות השבעים עלו הורי לארץ מרוסיה, ואיתם עלה החינוך הרוסי הקשוח, הפרפקציוניסט, הממושמע וחסר הרגשות. אך גם הוא לא עלה לבד, איתו עלה בן זוגו המדהים – המנטליות הבוכרית.

במנטליות הבוכרית ההיררכיה בין הדורות היא מוחלטת, כשהקטן מציית לגדול ציות מוחלט ללא עוררין, ולו רק בגלל שהוא יצא לאוויר העולם לפניו. נהוג להמחיש זאת בהקצנה בקרב העדה בהמחשה המפורסמת, שבבוכרה, כשאח גדול היה "מחנך" את הקטן ומכה אותו במקל ותוך כדי הכאה המקל היה נשמט מידי האח הגדול, האח הקטן היה רץ להרים את המקל ולהושיטו בהכנעה לאח הגדול ולנשק את ידיו (קצת מושגים על הכנעה אפרופו בדסמ).

מעולם לא חסר לי בבית מאומה, כל מה שהייתי צריך היה לי ואף הרבה יותר. תחושת המשפחתיות בבית הייתה חזקה וחמה, וכמו בחינוך רוסי טוב, כל הילדים הלכו בדיוק בדרך אותה הכתיבו ההורים. כולם מוצלחים, מלומדים, שואפים לשלמות ועושים נחת ושם טוב בכל חור שבו הם נצפו אי פעם. הורי ניפצו בכוחות עצמם הנהגות ישנות ואמונות טפלות רבות מהמסורת האתנית, ועשו זאת באומץ רב למול עיניהם המשתאות של המשפחה המורחבת שלא ידעו איך לאכול זאת. ואילו אנו נהנינו מכל העולמות, וסללנו לעצמינו דרך רב תרבותית שלקחה את היפה וזרקה את הפחות, ואימצה לחיקה את הטוב מכל הסובב אותה. הכל מלבד דבר אחד קטן קטנטן.

הורי השיגו הישגים רבים בחייהם, הישגים שרבים היו חולמים להשיג אפילו חצי מהם, ובכל מישור ותחום אפשרי. ילדים, פרנסה, בריאות, יופי, שם טוב, מעמד גבוה, השכלה ומה לא. אך עם כל ההישגים הללו, ועם כל היכולת לראות מחוץ למשקפיים איתם הם נולדו, להביט מעבר למה שהם חונכו לראות ולהשיל מעליהם מנהגי מסורת טפלים, עם כל זאת, דברים מסויימים היו פשוט גדולים מהם. ליתר דיוק נקודה אחת משמעותית: היכולת להביע אהבה, עידוד וחום.

מיום שאני זוכר את עצמי ועד היום הזה, לא שמעתי מאף אחד מההורים שלי "אני אוהב אותך". מעולם לא היה שם חיבוק, שלא לדבר על נשיקה. ככה סתם כי אוהבים אותך. לא חום ולא הערכה. בכל אספות ההורים לאורך כל שנות ההתבגרות שלי, כשהם חזרו עם עיניים קורנות, ואני בציפייה ודריכות שאלתי "נו מה אמרו?", התשובה תמיד הייתה "הם דיברו איתנו, לא איתך, אבל אמרו דברים טובים" ואת החלק האחרון אני הוספתי... המזל הוא שהנחת קרנה מעיניהם, אחרת ברצינות היה אפשר לחשוב שנאמרו שם דברים לא טובים.

במשך שנים חייתי בלי לדעת ששוכן בתוכי חלל שמעולם לא מולא, חלל שדרש את חלקו כל הזמן. תמיד חוויתי עם עצמי דפוסי התנהגות מסויימים וקווי חשיבה, שלמקורם וקיומם לא היה לי הסבר מניח את הדעת. היכולת המיוחדת לרדת לפרטי פרטים כשאני מחמיא לאחרים, הרצון הקבוע שיפרטו לי את המחמאות שניתנו לי, תסביכי הנחיתות שחוויתי בבחרותי, תסביכים שהולידו מצבי תלות קשים בחברים ודמויות שונות באותה תקופה.

לקח לי שנים של עבודה עצמית קשה ומפרכת לצאת מחוסר האמון העצמי שהייתי שרוי בו, ולבנות בטחון עצמי חזק יציב. אך עד היום הילד שבי רעב לאהבה שמעולם לא קיבל. ליד מלטפת, לנשיקה חמה, למילת עידוד, לתחושת בטחון שלא משנה מה יקרה או מה אעשה אני תמיד אהיה הבן האהוב והמיוחד של אבא ואמא.

בשום שלב לא ידעתי לחבר בין הנקודות. בין העובדה שאבא מעולם לא חיבק ונישק, ושאמא מעולם לא אמרה "אני אוהבת אותך ילד שלי", לבין הדפוסים ההתנהגותיים שלי ולשייך ביניהם.

כיום, מה שמציק לי יותר מכל הוא ההשלכה של החסך הזה למול הילד שלי עצמי. העובדה שקשה לי להרים את התינוק שלי בן השנה וחצי, יצור שעדיין לא פיתח אישיות, יצור שכולו תום ומתיקות, כזה שהכי קל בעולם לכאורה לומר לו "אני אוהב אותך" – לי קשה לומר לו זאת. וכשיוצא לי מהפה "אתה אהבה של אבא" או "אבא אוהב אותך", אני מתקן את עצמי לניסוח המדוייק שמפגיש אותי בעוצמה עם החלל הפנימי שלי - "אני אוהב אותך". ללא שימוש בגוף שלישי. וזה לא קל לי כעת, ויהיה מסתמא קשה שבעתיים כשיגדל. אך עם עבודה טובה זה יישתנה בעזרת השם.

מי שעזר לי להבין את התמונה המלאה ולחבר בין החסך באהבה לבין ההשלכות ההתנהגותיות שלי, היא הפסיכולוגית שלי, שבשנה האחרונה עזרה לי להכיר את עצמי ולמפות את הדפוסים והטבעים שלי טוב יותר. המון רוגע ושלווה ופוקוס רכשתי לחיים בזכות העבודה שלי איתה, כמו גם מקום לחמלה ואהבה חדשה מול ההורים שלי. נולד בי ערוץ חדש ורענן של אהבה אליהם, והשדרים המרוגשים שחוזרים מהם כתגובה, מראים שהם חשים בכך ונהנים. אך למרות הרצון והכמיהה, המחסום הרגשי שלי עדיין לא מאפשר לי להביע זאת בשפתיים ולומר "אבא ואמא, אני אוהב אתכם". ואל המחסום הזה מתלווה שוב זעם: "למה אני הוא זה שצריך לחדש את הערוץ הזה בתקשורת שלנו? ההורים הם אלו שאמורים לאהוב את הילד, לא אני הוא זה שאמור לבנות את ערוץ האהבה הזה".

כל זאת עד לאירוע מסויים בשבוע האחרון ששינה מעט את פני הדברים, והרחיב את ערוץ האהבה שלי לממדים חדשים.

בשבוע שעבר שוחחתי כאן בצ'אט עם אחת הדמויות היותר מיוחדות שיצא לי להכיר מזה תקופה, ושאני ממש מעריץ. דמות שעל פניו לכאורה לא אמור להיות בינינו שום דבר משותף. היא שייכת לקצה השני הרחוק של הקשת התרבותית מהיכן שאני עומד. הכרתי אותה דרך הבלוג שלה, ובתגובות שלה בפוסטים שונים ורבים כאן באתר. מסתבר שלא רק אני אוהב לשוטט באתר ולהכנס לבלוגים של אנשים מכל קצות הקשת, שברבים מהם ראיתי תגובות שלה, כשכל תגובה שלה פנינה, מלאה בערך, אנושיות, הומור, חכמה ואיזון נפשי. כמובן שנמשכתי להכיר את האישיות הזו, וכך זכיתי להכיר את אחד האנשים המדהימים ביותר בחיים בכלל.

אך אם עד היום הערכתי והערצתי אותה על תכונות נפש מדהימות ואיכויות אישיות שקיימות בה, הרי שבשיחה הזו נגליתי לתוכן פנימי עשיר ומדהים שלה, להשקפות עולם מעניינות, ויותר מדי קרקע משותפת ביני לבינה שלא חלמתי שתהיה. ואילו היא, מהמרחק התרבותי, כמוני היטיבה לראות ולהעריך את האיכויות והמעלות שבי ולבטא אותן. היא נגעה בליבי באופן שהיה חדש לי והרחיבה את ערוץ האהבה החדש שלי. בשיחה העמוקה הזו, הלב שלי עבר מסע מסויים של חיבור, מסע מיוחד ומשמעותי, חוויה פרטית שהפגישה אותי עם חלל אהבה הפנימי שלי. בזכותה ובזכות החיבור שחוויתי בשיחה, הצלחתי להרים מבט בתוכי אל ההורים שלי ולהודות להם על כל החינוך והטוב שהשפיעו והרעיפו עלי. על הדרך שהתאמצו לסלול לי. על האהבה האדירה שלהם שחוץ מביטוי שפתיים היא באה לידי ביטוי בכל מקום. ומשם, מהנקודה בלב שהיא נגעה לי בה, התרחב ערוץ האהבה החדש שלי כלפי ההורים שלי, ולמרות שסיימנו את השיחה בשעות הבוקר כשהיא מגרשת אותי לישון, ישבתי לכתוב מייל להורים שלי, ישירות מתוך הלב, בו אני מודה להם מא' ועד ת' על כל המסירות שלהם עבורי כל השנים, בחינוך, בהשקפה, בדרך ארץ, בחכמה, במידות וכלים לחיים. והשוס הוא, שלראשונה מזה 28 שנה בקשר שלי עם הורי, סיימתי את המייל במילים "אבא ואמא, אני אוהב אתכם".