זהירות, שביר

אני קנאית.

לא חולקת.

לא פתוח לדיון.

*סגור לתגובות

לובשת את הכתונת שאתה אוהב...

קושרת לעצמי את כיסוי העיניים...

נכנסת למיטה...

ייתכן שאירדם קצת...

המפתח נמצא במקום הסודי שרק אתה מכיר...

ואז ניגשת אליי...

באותו רגע הכל נעצר, הכל נעלם. אנשים, מוזיקה, רעשים, כולם נמוגו.

התקרבת עוד וחיבקת אותי. הנחתי לחי על שלך, ונשמתי אותך, את הריח המוכר שכל כך התמכרתי אליו.

הרגשתי אותך כשנצמדת אליי, ולאט לאט השפתיים מתקרבות לנשיקה.

כמה התגעגעתי לנשיקה הזו שלך, שתמיד הותירה אותי חסרת נשימה כשאתה טורף אותי בתשוקה נלהבת.

חזרתי להיות שוב בזרועותיך כל הלילה. נתונה לך, כולי שלך, כמו שהיינו אז. חשבתי שהלב שלי עומד להתפקע מאושר.

.

.

אבל אתמול...

אתמול הזכרת לי... כמה שאתה לא ראוי לי. שוב הצלחת להוכיח... שלהיות איתך זו טעות.

אתה ידעת שעוד יש בי חולשה אליך, ובכל זאת ניצלת את זה.

אז אל תגיד שאכפת לך. ואל תספר תירוצים. כי אני לא נכה רגשית כמוך.

זהו. הדלת הזו נסגרה. נטרקה וננעלה. והמנעול יחליד ללא אפשרות להיפתח שוב בפניך.

.

.

והנה, דלת אחרת נפתחה...

ומאחוריה הפתעה קסומה...

ים אנרגיות שליליות מסביב. לחץ ומתח מכל כיוון. דרישות דרישות דרישות.

הכל חומרי, הכל עיסקי, הכל מלחמת הישרדות.

לא עומדת בזה יותר... מרגישה שאני קורסת!!!

מתפרצת על כולם, וגם עליך...

אתה! שהכי פה בשבילי! אבל לא פה איתי...

מחנק בגרון ודמעות מאיימות לפרוץ מרוב תסכול על החלל הריק הזה, שממתין רק לך שתמלא אותו.

כן, אני כן רוצה חיבוק.

כל כך זקוקה לחיבוק הזה ממך, להתחבא בין זרועותיך, עטופה בך, מוגנת מהכל.

אני צריכה להרגיש אותך!!!

ולכן התחצפתי. והתנגדתי...

כדי שתברח...

נראה לי שמצאתי את הגבול שלך...

מאז הפרידה, תיכננתי איך לא להיתקל בו.

זה עדיין כואב. ועוד יכאיב. אני יודעת.

לא אהיה מסוגלת להישאר אדישה.

ובכל שבוע שעובר, מודה מחדש על כל תוספת זמן שעוברת מבלי שנאלצתי להתייסר.

עם כל יום שחולף, יותר מצליחה בטבעיות לחייך, לדבר, לשתף ולספר על דברים אופטימיים, דברים קלילים, דברים מצחיקים, דברים יומיומיים.

חזרתי לנשום בקלות, עם פחות מחשבות ותהיות עליו, הגעגוע הולך ופוחת.

אתמול ראיתי אותו שוב.

ופירפר לי הלב.

ואז הוא ניגש אליי...

יד נשלחה ונגעה בי

הלהיטה את ליבי בתשוקה נוזלית

הדם רתח בעורקיי, סער כנהר

תחושת הבערה הציפה את כל גופי

יד נסוגה ונעלמת לי

ליבי מתעטף במעטה נוקשה

רסיסי קרח משתלחים עד קצות נימיי

רוח כפור אופפת את כולי

החול בשעון ממשיך בגלישתו מטה

מתהלכת בשתיקה בינות הדיונות

בינתיים לא נשאבת למצולותיהן

עד שאמעד ואקבר במעמקיהן

לפעמים אני יכולה להיות ממש חוצפנית, לגמרי לא מחונכת.

מהסוג שגורם לרצות להרים יד, ובתנופה אדירה להנחית לי אותה על הלחי.

משיבה בלי מחשבה, יורה בלי הפסקה. יש מי שיאמר... כלבה.

כןןןן מהסוג שאולי אפילו יעמיד לך את הזין.

טיזרית שמותחת גבולות, כי אין, אין מי שיעצור אותי, יחנך, ויסתום לי ת'פה.

ואמשיך להיות כזו, דווקא כדי להרגיז.

בוחנת מתי תתייאש, מתי יימאס, מתי תברח.

בדיוק כמו כל השאר לפניך.

צריכה שתרגיע אותי, תביית, תראה לי מה מקומי.

בלי מילים. רק עם מבט בעיניים.

וגם אז לא אירגע, אמשיך לצרוח, לקלל, לבכות, לחבוט בך באגרופיי.

האם תהיה מסוגל עוד להישאר? עוד להכיל? ולא להיעלם?

האם תוכל להמשיך לאחוז בי בכוח בזרועותיך עד שאשקוט?

עד איפה מגיע הגבול שלך???

הוא לא באמת שם.

הוא לא באמת איתי.

הוא לא באמת לוחש באוזני.

הוא לא באמת מלטף את גופי.

הוא לא באמת מרגיש את חומי.

הוא לא באמת מביט בעיניי.

הוא לא באמת שומע את תחנוניי.

הוא לא באמת טועם את פי.

אבל אני

באמת באמת

מתגעגעת אליו.

תודה שהקשבת

תודה שדיברת 

תודה שהצחקת

תודה שהיית

תודה ששלחת

אותי לישון רגועה