ביסודי הייתה יעל. רציתי שהיא תהיה חברה שלי. הכי הכי שלי. היא נראתה לי מושלמת ורציתי להיות היא, והייתי בטוחה שאם היא תהיה חברה שלי זה סימן שאני ממש ממש בסדר. לא הפסקתי לחשוב על זה, לא הפסקתי לנתח את זה. לא סיפרתי לאף אחד, אבל גם לא ידעתי שזה מוזר. הנחתי שככה זה אצל כולם.
המקרה הכי חמור היה בגיל 21. שנתיים, נראה לי. על אותו בחור. והראש רק בו. רק בו. מה הוא אמר. מה הוא עשה. מה הוא אוהב. איך לדבר איתו. והיינו ידידים, ודיברנו על הבנות שהוא יוצא איתן, ואחרי שנתיים והמון דמעות אמרתי שאני אוהבת אותו והוא היה בשוק. לי לא היה שום דבר אחר בראש בזמן הזה, אבל לו פשוט לא היה מושג. עבדתי, למדתי (סוג של), אפילו יצאתי ועברתי לגור עם מישהו אחר (!), אבל הכל היה רק תפאורה למחשבות שלי עליו. זה היה הדבר הראשון במחשבה בבוקר והדבר האחרון בלילה וכל הזמן קיוויתי שאולי אולי אולי... איכשהו היום זה יקרה.
רק בגיל 33 בערך אמרה לי פסיכיאטרית שיש לי מחשבה אובססיבית. הייתי בשוק. קשה להסביר את זה, אבל מבחינתי מה שקורה אצלי בראש זה הנורמלי שלי. אף פעם לא הייתי בתוך ראש של מישהו אחר, אז אין לי למה להשוות. ואובססיה נשמע כמו תכונה של רוצחים בסדרות משטרה ועורכי דין, ממש לא משהו שמתאר אותי. אני לא אמרתי משהו או עשיתי משהו ובטח שלא רצחתי אף אחד. אני רק אימללתי את עצמי במחשבות 24/7. אני? אובססיבית? מה פתאום. פשוט נדלקתי על הבחור. זה הכל.
