קמתי בבוקר. נקיונות. ילדים. ילדים של אנשים אחרים. אוכל. סיבוב בישוב לקראת הערב. לסדר קצת. גבולות לילדים. צחוקים. מקלחות. הולכים לישון. עשבים רפואיים (:
נורמלית נורמלית נורמלית ואפילו ממש ממש נהניתי מזה. הבית קיבל צורה והילדים מחייכים ומשחקים ואוכלים ומזג אוויר שעושה טוב בלב ונעים בגוף.
אז באמת שלפי כל פרמטר הייתי ממש ממש נורמלית היום והיה כיף.
אבל עכשיו זה לא יום. עכשיו זה לילה (:
ובלילה השדים חוגגים. אני מרשה להם, כל עוד זה רק בלילה. הם צריכים את המקום שלהם ואת הזמן להתפרק, ואז במשך היום מנמנמים להם בכיף.
ובלילה אני חושבת עליך. אמרת שאתה קורא כאן. מישהו בקבוצה שלנו בפייסבוק כתב שהוא רואה את חברה שלו רק כמה פעמים בחודש כל פעם לכמה שעות. זה באמת לא כיף. כמה שעות זה לא נותן זמן לעבור את כל החוויה. ומישהי אחרת הגיבה לו שהיא מבינה את זה כי היא רואה את חבר שלה ״רק״ פעם אחת בשבוע לערב+לילה.
והאש של הקנאה והשנאה שהייתה לי באותו רגע לבחורה הזו (שאין לי מושג מי היא) יכלה לשרוף אותה ויותר לא יהיו לה בעיות של זמינות.
אבל אין לי כוח, ממי. זה הכל קליפה ודיבורים. אתה יודע לראות אותי מעבר לזה, רק שאין לך זמן להסתכל.
ואני כואבת ואני מעשנת.... ואני מחכה שתבוא כבר כי אין לי על מי לכעוס ולצעוק ואין לי עם מי לריב ואין לי למי להעלב ולהפנות את הגב ואין לי ממי להתעלם.
ואני רוצה שתנסה לרכך אותי ולהצחיק אותי ושתראה אותי. ואני אראה אותך.
חושב שזה עוד יקרה? חושב שזה בכלל קרה? כי ככה זה היה מהצד שלי. וככל שעובר הזמן אני חושבת
שאולי התבלבלתי. אולי זה רק הדמיון שתיעתע בי.
ואין פחד גדול מאשר המחשבה שאני ראיתי בקשר ביננו את כל זה, ואתה לא ממש. האגו שלי לא מצליח להכיל את זה שהסכמתי לנסות ולאהוב. הוא נוזף בי על כך שהורדתי הגנות.
ופתאום אני מבינה. זה לא חייב להיות אתה. אבל אני רוצה מישהו להוריד איתו הגנות.
ואין.
כמו בתקופה לפני שהכרתי אותך.
אוף.