אני חושבת שעישון זה הרגל מגונה - אבל נהנית ממנו.
אני משתוקקת למצוא את האחד המתאים לי, אהיה שלו והוא יהיה שלי - אבל אם נוגעים לי בחופש אני בורחת.
אני כל כך אוהבת שמרוצים ממני, שנהנים ממני, שיש מולי גבר דומיננטי - אבל אני נשלטת חרא (לא כי מישהו אמר לי, אלא כי אני לא לגמרי נשלטת. בהמון דברים זה לא מתאים לי, בחלק כן)
אני חושבת שדכאונות זו בעיה ולא הייתי נכנסת לקשר עם מישהו כזה - מהסיבה הפשוטה שאני כזו. ושניים זה כבר יותר מדי.
אני לוקחת תרופות לזה כבר שנים - ועדיין לא הבנתי מה לעזאזל זה עושה.
אני רוצה לראות את היופי - אבל הרבה עצובה או לחוצה או מוטרדת.
אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה חברות - אבל אין לי כאלו ולא מוצאת בזה עניין. מעט האנשים שאני מכניסה לחיים מקבלים גישה לנפש שלי, ולא יודעת למה אבל לא מכניסה נשים לשם.
אני רוצה להיות ״נורמלית״ - אבל לטוב ולרע אני לא.
