הימים שלי הולכים ונהיים טובים.
רוב היום לא רע לי בכלל.
אבל בשוליים יש דברים שיושבים. יש צער וכאב ומחשבות ואין לי לאן לנקז אותן.
לקרוא ככרגע בבלוג שלי ממש לא יתן תמונה של מי אני. מרגישה שביום יום אני הרבה יותר חייכנית ונינוחה ובוגרת.
אבל המוגלה המצחינה הזו, הכואבת, המחשבות האילו במאחורה של הראש, שאין להן סיבה הגיונית או הסבר הגיוני, שאפשר להפריך אותן בקלות.
המחשבות האילו כשאני לבד נכרכות כמו נחש מסביבי וחונקות את הטוב שהיה שם.
ואין לי עם מי להיות אני.
ואין מי שיוביל.
ואין למי לבשל ואין מי שידו על כתפי מרגיעה אותי.
יש חברות, ילדים, משפחה, ידידים.
אבל אין מישהו בלב שלי. אין מישהו שיקח עלי אחריות. אין מישהו שאדאג לו.
וכמו שרשמתי לפני מספר ימים, אני יותר ויותר מבינה שיכול גם להיות שלא יהיה.
יש מקסימים שאיני נמשכת אליהם,
יש שאני נמשכת אך הם לא לזוגיות.
וגם אני כבר נהייתי קשה וטובענית, כבר לא ילדה קטנה. בהרגשה כן, אבל בפועל יש לי דיעות והרגלים וילדים וחיים.
ואני רוצה לנוח.
ואין לי מנוחה.
וגם אין לי למי לספר.
אז רושמת פה. אולי יגיבו. אולי יעשו לייק.
אולי זה יגרום לך לחשוב שאני לא מהרעים
