ברוך הבא לממלכה שלי

את חיה בסרט,

כל כך הרבה פעמים שמעתי את המשפט הזה…

הכי מצחיק?

שזה כלל לא נאמר בגלל השקפת העולם שלי, אלא ליטרלי בגלל הצורה בה אני חיה,

איך אומרים?

אני חיה בסרט ולא מתנצלת על זה, כן.. מה נעשה,

יש אנשים שמסתפקים בבינוניות, אחרים שלא מוכנים בשום צורה להתפשר עליה,

ואותי, שבונה לעצמי את העולם, הדרך, והחוויות שמתאימות לי ולהשקפה שלי,

מכנגד? 

לעולם לא תמצאו אותי מתנשאת על אחרים, או מתחשבנת איתם,

בעבר, לא ממש הבנתי מה זה אומר כשהיו אומרים לי את זה,

הרי…אני האישה הכי יציבה החלטית ועם רגליים על הקרקע שאני מכירה, ואני מכירה המון…

היום אני מבינה יותר, שזאת דרך החיים אותה אני חייה,

איכות החיים, וכמובן הפסיליטיס..

אבל זאת אני, לא מכירה אחרת, ובוודאי שלא מתנצלת או מוכנה להתפשר על פחות,

פשוט אני  עם כל מה שזה אומר 💁🏼‍♀️

מניחה שזאת לא רק אני שלא ממש מתפקדת ביומיים האחרונים..

הבשורות על החטופים הורידו אותי למטה,

מכה קשה בחזרה למציאות המעוותת שאנחנו חיים כאן,

לדעת שלפני רגע הם עוד היו בחיים ושרדו את השבי,

ורגע לאחר מכן כבר לא..

משהו כבה בי, טרם יודעת להבין מה זה בדיוק..

האם התקווה שפשוט דועכת? לא יודעת,

רק יודעת שהכאב גדול מידי..

הטרלול הזה גובה מאיתנו מחיר כבד מידי,

המוח שלי פירה ואני לא ממש מסוגלת לחשוב על כלום,

לא מצליחה לחזור לשגרה ולהמשיך עסקים כרגיל,

זה כואב מידי, המציאות הזאת כואבת מידי..

לחשוב שרק בשבת הרגשתי על גג העולם

הייתי במסיבה אחרי כל כך הרבה זמן שלא.. נהנתי היה לי כיף הרגשתי שהטענתי את עצמי באנרגיות,

ואז להתעורר לבוקר אתמול, ופשוט לבכות,

לבכות ולהסתיר כמובן כי איך מסבירים לילד בן עוד לא 4 למה אמא בוכה,

אז אמא קצת עצובה היום וזה בסדר להיות עצובה,

השאלה היא עד מתי?

לאחר צפייה בטראש החדש בארץ love island 

ובתור חובבת טראש אמריקאי לא מתחסד..

יש לנו המון כפכפים בארץ.. מעבר לצפוי 🤦🏼‍♀️

מכנגד הייתי עוברת לנשים אבל רמת ההתחסדות כאילו הוציאו כל אחת ממאה שערים, דיי נו… דייייייי!

ואחרי כולם נשאר דוד, שהוא איך להגיד…גבר מרצה עם לוק של דוש, שאינו שם לב שמסובבים אותו על האצבע 🙄

סך הכל חביב, לשעות בהם המוח פירה וצריך משהו ברקע..

אני כבר במוד הנכון להיום אז… למה לא?

לפני ממש לא הרבה זמן ״נועלה רק רוצים לראות אותך חזרה בבית צוחקת ומחייכת, בריאה ושלמה!״

היום…

״תתביישי לךךךך איך את יכולה לחגוג במסיבה ובגד ים! חסרת בושה!״

לעיתים זה מרגיש שאין לי כוח יותר לאנשים כאן בארץ שלנו, מעייפים!

נ.ב

היא חוגגת את החיים ויש לה הרבה לחגוג אחרי הסיוט שעברה

תחסכו ממני דעות מפגרות

ומי שדעתי אינו נאה לו בהחלט מוזמן להזדיין לא בהנאה בדגש על ה-לא מהבלוג שלי, 

בתודה מראש אני 💁🏼‍♀️

אישה כותבת פוסט מאוכזב על קאטפישינג

וכמה מאוכזבת היא שהתמונות לא עולות בקנה אחד עם המציאות, מאות תגובות אמפטיות, תומכות ומבינות כמה זה לא בסדר, וכמה הוא חוצפן!

גבר מעלה את אותו הפוסט מאוכזב 

ומאות תגובות על היותו שמנופוב חוצפן וכמובן איך לא שטחי.

סך הכל הגיוני בהחלט 😂😂😂

פסגת חיי ממש..

הקמפיינים של הקורסים שלי כבר באוויר,

ומשהו בקמפיין החליט להשתבש,

אז ביליתי 3 ימים בחסימת גברים דבילים שפונים אלי לוואטצאפ,

אם זה לא גרוע מספיק,

זה היה מלווה בשיחות וידאו, טלפון, הודעות, אימוג׳ים ומה לא..

עובר יום, לא…לא מסתדר,

עובר יום נוסף.. ולא, לא מסתדר,

הבוקר כבר קמתי כועסת..

אמרתי לקמפיינרית שלי שזה אמנם לא סבבה לקבל הודעות, 

אבל החלק היותר נוראי בכל הסיפור, 

זה שאני ליטרלי משלמת מכספי על כל הודעה מאידיוט כזה!

מאז..שקט! נפתרה הבעיה סוף סוף!

אין מחיר לשקט… שקט!

התקופה האחרונה הייתה בלשון המעטה עמוסה מידי..

מצאתי את עצמי עובדת מסביב לשעון,

בשבועיים האחרונים בכלל הייתי מנותקת לחלוטין, מלבד לעבודה לא תקשרתי,

לא עם אנשים, לא עם חברים, לא התעדכנות בחדשות, לא מה קורה בארץ, בעולם, ניתוק מוחלט,

עובדת על תוכן להשקת 3 מסלולי לימוד חדשים,

אין לי זמן להסחות דעת,

הכל בהילוך הכי גבוה שיש, ובקצב מהיר מכפי שאפילו חשבתי,

ואז כשאני כבר בטוחה, שלא יכול להיות עמוס ומאתגר יותר מזה..

3 מסלולי לימוד חדשים,

השקת טכניקה חדשה,

כנס מאסטר קלאס ראשון מסוגו בארץ,

בין לבין לקוחות, 

מאתגר ועמוס מספיק לא?

ואז פותחת את הבוקר ומקבלת הודעה שמשנה את פני התמונה,

הצעה להשתתף בתחרות בחצי הגמר בארץ בתחום שלי,

הזוכה תטוס לייצג את ישראל בחו״ל בתחרות הבינלאומית שנערכת כל שנה,

הטכניקות המתקדמות שלי מגיעות לחשיפה בינלאומית!

אני בהתרגשות שיא!

וכל כך הרבה זמן שלא הייתי, או הרגשתי בכלל התרגשות ממשהו, שזה כל כך מחייך אותי! 

כנראה שאין באמת דבר כזה אצלי עמוס ומאתגר מידי..

וטענתי תמיד שעבורי, השמיים הם הגבול,

בהצלחה לי ☺️

אז כיפכפתי את הילד קצת עם הכרית כחלק ממלחמת כריות

שהוא יזם (בערך)..

נכנסים למיטה והוא אומר לי ״אמא אמא תרביץ״,

אומרת לו מה?

עונה לי שוב ״אמא כרית תרביץ״ והוא מאושר ומחוייך,

הבנתי מיד מה קרה כאן,

לא יודעת מה חלחל אותי יותר, המחשבה שאני מרביצה לו, או הידיעה שהוא מאושר מכך שאני ״מרביצה״ לו,

ולפני שמגיע לגן ביום ראשון לספר מחוייך שאמא מרביצה לו,

והוא לגמרי אוהב מבקש ומאושר מזה,

הסברתי לו, שזה בעצם משחק, וקוראים למשחק הזה מלחמת כריות, 

אמא לא מרביצה, ואתה לא נהנה מזה שאמא מרביצה,

לראשונה בחיי… כל הקונספט שלי מכה מתיישב לי לא טוב,

פאק!

אז אמנם אין לי שרירים בולטים,

אבל אני יכולה להראות אותם יופי,

למודת ניסיון אחרי כל כך הרבה שנים..

אני מודה שיש בזה משהו מייאש, 

נראת קטנה וחמודה עד מאוד אבל כשמעצבנים אותי ובכן, מתעוררת מפלצת..

העולם הוא מפחיד, שנים של ניסיון בכדי לדעת שאני תמיד צריכה להיות דרוכה לכל תרחיש,

יותר מידי שנים בשביל לדעת שיש כאלה שזקוקים שתראי להם שרירים כדי להתקפל וללכת,

ואם לא אז לפחות שתשפילי אותם כהוגן, ואז זה יעבוד,

פעם הייתי נותנת לזה לבאס לי,

הייתי רואה ושומעת הכל, את המבטים, ההתלחששויות, וכבר שנים שאני לא, זה חולף ממני,

אני כל כך מרוכזת בעולם שלי שאפילו אחרים ישימו לב לדברים שאני כלל לא ראיתי, 

העיניים והאוזניים שלי רגילות לסנן כל כך הרבה שלעיתים אני באמת תוהה לעצמי, האם זה בכלל הגיוני? 

הגיוני שכלל לא שמתי לב לשום כלום מתרחיש שלם שכולם מלבדי ובכן…

בעולמי זה הגיוני, אחרת אמצא את עצמי לא נהנת מכלום לעולם ואסתגר בבית, מה שממש לא הולך לקרות כי החיים לא מנהלים אותי אלא..

פעם זה היה מבאס לי,

שמחה לדעת שהיום זה חולף ממני והלאה,

ואם נעשה משהו כל כך קיצוני, שאילץ אותי להראות את השרירים האלה שלי, גם אז..

רגעי וחולף, יחלפו 10 דקות ואני כבר אהיה בסדר, 

בעבר הייתי כנראה פשוט קמה וחותכת מהמקום, היום לא,

אם הגעתי להנות אני אהנה,

ומי שיפריע להנאה הזאת אדאג לנפות מהדרך.

מה בעצם משך אותך אליו?

הכריזמה, הביטחון, הסיפור חיים,

עצם העובדה שמכר את עצמו כמי שבנה את עצמו ממקום מעוות להיות כל כך פאקינג מדהים,

רק.. מי לעזאזל ידע, שהכל זה בכלל השיקוף שלי?

כי ביטחון ממש לא היה שם, אפילו לא קרוב ברמה של בדיחה!

ערך עצמי?

רק היום אני מצליחה להבין למה כל כך מכעיס אותם וגורם להם לקנא תחושת הערך העצמי שלי, כי אצלי זה לא פייק,

והם, ובכן…

והסיפור חיים, היה פשוט שיקוף מראה שלי,

של מי אני הייתי, של קו ילדות דומה לשלי,

שימוש בכל מי שאת, אציב לך מראה כך שתתאהבי,

והאם להתאהב בעצמך זה לא פאקינג נרקיסיסטי?

מניחה שכן,

אבל מה לעשות שיש בי תכונות אופי שאין לרוב האנשים אותם פגשתי בחיי?

מה לעשות שהביטחון והכריזמה שלי יש, לרוב אם אין לך הפרעת אישיות נרקיסיסטית, קרוב לוודאי תיבלע לכל הביטחון הזה שלי,

ואני אזהה את זה כמובן מה שיגרום לי להבין שזה פשוט לא…

תמיד שמעתי שיש לי אובר ביטחון עצמי,

בנוסף לזה אני גם מאוד מודעת לעצמי,

לכי תסבירי עכשיו, שלהיות אני זה פאקינג קשה,

כי יש לי סטנדרטים בהתאם,

ואם צלחת לא להיבלע בתוך כל הדבר הזה שנקרא אני,

כנראה שגם לך תהיה הפרעת אישיות כלשהי,

או שאולי, אולי בכל זאת יש, פשוט לא פגשתי,

ימים יגידו..