איבוד

והיום אצל שיר דמיינתי גוש אפור ורך למגע. 

ברגעים טובים אני יכולה לשבת עליו כמו סלע גדול ולהניח את היד עליו- עלי. לתת לדמעות לזלוג בשקט ואחר כך לחזור. 

בימים משוסעים הוא מתיישב לי בגרון וזה הכאב הזה שכמעט אי אפשר לשאת. את המחשבה. 

(כותבת כדי לזכור. היא אמרה שאנשים בתהליכים דומים חווים איזה סוג של חופש. 

במחשבה בלתי צלולה ניסיתי לדמיין איזה חופש. "זכיתי" בחופש לעשות את כל מה שכבר ממילא היה לי.)

(המיינד הוא המזיין הכי גדול שלנו) 

והיא אמרה בקולה המתוק והחומל והיה נדמה לי שגם היו לה דמעות (עלי, עליה):

זה לא יחזור. 

ואני, אחזור? 

ממרחק הזמן שאין לו סוף

דהה צבען של התמונות הקודמות.

נושפת באבק שהצטבר על התשע. קוראת מהר כי זה כואב. 

התמונה העשירית היא אני. לבד. 

עומדת על סף המצרף

מחזיקה ביד חזק

משהו שנראה כמו מצפן ישן אולי מקולקל. מנסה להיזכר איפה הוא אבד לי.

האבק, העשן, הערפל הצהוב

(את טוענת שאני אוהבת כשכואב) 

(אני מנסה לשים שם רקע אחר, פרחים, אגם, משהו)

(אני מצליחה רק להלביש אותי בבגדי steampunk) 

והקול

הלמות הלב.  

את אומרת שאת לא מנסה לשנות אותי, אז מה כן.  

איך אהבנו מְאֹד וממש 

ובכל זאת הכל התבלבל כל כך.

ובאמת איבוד. 

תהו ובוהו

ולא יודעת איזה חושך או על פני איזו תהום. או מה. 

כוונות ומילים מפוזרים על הרצפה

באין אוסף. 

(אני נזכרת שפעם ילדה מוכשרת כתבה על זה שיר:)

(רציתי שיבוא מי 

ובאנחת חיבה יושיט לי שתי ידים חסונות

יאסוף אותי

תמוהת עינים ורכה 

מבין הקוביות המפוזרות 

ילחש לי: מתוקה שלי, איזה בלגן עשית

וינשק) 

ומה שעוד רציתי. מְאֹד וממש. 

מחפשת המלצה למסיבה/ארוע BDSM'י איכותי ברמה גבוהה 

תודה 

הלוואי

שהיית פה עכשיו

והייתי

צורחת עליך

את לא פה

ואני לא יודעת לצרוח

שוכבת מתחת לשתי שמיכות ורועדת מקור. זה המחשבות שצורחות לי בראש שמקפיאות אותי ככה. 

כשהייתי ילדה הלחימו לפה שלי רסן. חוטי מתכת שרוגים בלסתות שגדלו מאז. ככה קל להתרגל לא לשאול לא לדבר לא לבקש. לא לאהוב. גם לא את עצמי. מבין חוטי המתכת הנועלים את הלסתות אפשר רק להשחיל חיצים של ציניות או שבבי חוצפה. או חתיכות חיים טכניות קפואות והעיקר שהכל בסדר, כן? 

הכל בסדר במקום לדבר יש לי לסת ברזל נעולה מילים חובטות כמו כנפיים בתוך הראש שלי אני מפחדת לגדול ככה אני לא יודעת איך פותחים את הפה בגלל זה אני אוהבת שהפה שלי מלא כשאני גומרת כמו שהיה לפני שבועיים כשהכוס הרטוב שלך היה פעור אל הפה שלי יכולתי לתוכו לשאוג את כל מה שאני לא מצליחה להגיד. 

(וְאַתְּ. נווה מדבר. נחל נובע. מקור חכמה.) 

היום אחרי שהלכת נגעתי בעצמי בלי פורנו. זה איפשר לי לעצום עינים ולשקוע בך, להרגיש ולדמיין אותך כל כך קרוב. כבר יומיים שאני נטרפת אליך, נטיפי תשוקה זולגים ממני. אני רוצה את זה איתך רך ומלטף ואוהב לב ועינים ועגול ונעים כמו השדיים שלך  וגם סוטה  ומלוכלך ומשפיל ומכאיב וזנותי ואגרסיבי ובוער ואוהב. כמה אהבה. איך להאמין שיש דברים כאלה בעולם. כליומיותר.   

ואפשר שאגע בעצמי עם הגעגוע המתקתק הזה אליך ונרעדת גומרת אקרא בשמך 

ואפשר שאגע בעצמי עם מרחק שחותך כמו סכין ובאותו הרגע דמעות אילמות ואת עדיין  

ושניהם זו את וזו אני כמה חיים חייתי בלי לדעת שקיימ כזה פלא בעולם 

*

אתמול ראיתי אישה שהיתה מה שהייתי אני פעם. בחריצי מבטיה הרגשתי על בשרי את הבדידות. את מה שנחרץ בי פעם, היום אני לומדת לאהוב. 

*

זה לא בגלל שאת אישה אלא בגלל שאת. ואישה, אלהים איזו אישה. 

כל יומ יותר.   

ויש איבר בגוף שלי שהוא אַתְּ . איבר ממש, פלאי כמו שאת. יש ימים שהוא בחלל הפה עם טעם שמרגיש כמו הלשון שלך. או שהוא בקצות העצבים מגשש אותך כמו חיה עיוורת. וימים שהוא מתהפך לי בבטן כמו אז כשלקחת אותי לבית חולים. 

וזה כבר כמה ימים שאיבר- אַתְּ פועם לי בין הרגליים. תובע קרבתך. וזה מעקצץ וזה נעים וזה שואל. איפה את. 

איך אפשר לכתוב פלא. 

וכל פעם מחדש שוב להיות מובכת, נדרכת, נשאלת, מטולטלת. מטורללת. לגמרי. 

וכל אחד אומר את זה קצת אחרת. והכוונות לגמרי טובות ואז זה מונח ככה וחשוף ומציף. רגעים שאני טובעת. טובה-את. 

כל פעם זה קצת למות מחדש. וקצת לחיות.