איבוד

כמה רחוק הלב יכול לראות

וכמה גבוה הנפש יכולה לבקש

או להתנפץ

ומה המרחק בין התנועה המבקשת לבין הרסיסים. 

ולגלות ככה פתאום באמצע נהיגה על כביש בערב שכל מה שהכרתי היה טעות?  

איש אחד פעם ניסה לשכנע אותי בצבעים של האפור. הערב זה שחור לבן. והכי גרוע זה לשקר. 

מיטה. כבר שקט ולילה. היה יותם מתיש, ועכשיו. עכשיו שקט. 

אני שוכבת על הגב מביטה לתקרה בחושך חושבת על היום שעוד מעט נגמר ואת שואלת אם אני בסדר. אני באמת לא יודעת איך לענות וברגע של חסד. אומרת לך שייקח לי עוד הרבה זמן להיות בסדר ואולי אפילו אף פעם לא. אני יודעת שזה סתם קטע משיחה לילית אבל אני מבקשת לא לשכוח את הרגע הזה. ואני מגלה שוב שאפשר להגיד לך את זה ולא תיבהלי ולא תרצי לברוח ושאת עדיין פה איתי מתחת לשמיכה בשקט הזה. 

את מלמדת אותי לדבר. את פלא פשוט. 

שקר הוא מסכה כל כך טובה לפעמים. כלומר, לאנשים שיודעים לשקר. כל כך טובה, שזה ממש נדבק ככה לפנים ונהיה... ובכן זה נהיה אני. או איזה שהוא אני. ולפעמים דמעה סוררת שמצליחה להשתחל בין המסכשקר לבין מה שמתערפל שם מתחתיה. זה שורף נורא אבל מתרגלים. או שלא. השקר ממלא כל מקום ואין אוויר ולבד. וכל הזמן מסתכלים לצדדים אם מישהו רואה. שמישהו לעזאזל יראה כבר. 

להסיר את המסכה. בתנועת יד ככה מול כולם. לחשוף את הדבר הפגיע הזה שהיה שם כל הזמן הזה. (כאן יהיה ציור בהגדלה של האצבע השניה לוטפת תוך של צדפה). זה שאף אחד לא ראה ולא ידע ולא נחשף לאור השמש אז עכשיו הוא נצרב בקלות מכל הבל פה מכל נשימה. וכל מילה שלה דוקרת. ולעמוד ככה עם תוכי המעורטל. תראי, העולם לא עמד מלכת, תרגעי. זה רק את שמרגיש לך ערום נורא ככה. אבל מי שמביט בך מאחור יכול בקלות לחשוב שזו לא את. 

(אני מלאה צלקות. חלקן רק מתחילות להחלים ואת חלקן אני אפילו לא מכירה ואולי חלק מהן מתהוות ממש כעת. לרגעים שהן נפערות ומאיימות לבלוע אותי.) 

יכול בקלות לחשוב שאני זה לא אני. 

מי שמביט בי מאחור לא יכול להרגיש את הבערה שבעור הקרקפת. את התנועה של כל שערה ושערה בארוך הפזור הזה. את המגע של האצבע חולפת ככה מסרקת כמו בלי משים. מי שמביט בי מאחור לא יכול בכלל להבין את הסערה בתנועה הסתמית הזו. את הצורך לקום שוב ושוב למראה לראות מי זאת שם. מי שמביט בי מאחור באמת לא יכול לדעת כמה שזה חשוף ומפתיע ונכון וכן, כמה אני מתגעגעת לפעמים. לתנועות האחרות שהיו בי פעם חלק ממני ממה שהייתי וכעת אני לומדת תנועות חדשות. וכעת אני חדשה. עולם חדש מתגלה מתקלף נפרם ממני ונפתח. 

כבר שלושה שבועות ועדיין כל יום. 

(הו גאד. שאצליח לכתוב את זה כך שתראי את כל היופי שרואה אני.)

ולפעמים כשאת מזיינת אותי אני נוגעת בך והגוף שלך קטן וחלק ורך והשדיים שלך נעימים ומזמינים כל כך ושם במורד הבטן המהודקת שוכנת חלקת שערך הכהה הקצוץ היטב ערוותך החמה הלחה נצמדת אל שלי. ואז אני פוקחת עינים לראות את כל היופי הזה. ורעבונך נתבע ממני כמו שחשבתי שרק גבר יכול ושבריר לאחר כך את מתפרקת מתרפקת נרעדת נטרפת כמו שרק אישה קיימת והנה את פלא-אישה פלאישה. אישה-פלא. עדיין אני אחוזת פליאה ממך. בכל הרגעים כולם. והגוף הזה שלך ואת אישה-גבר-אישה בכל כך הרבה מובנים ואלהים כמה שזה יפה. 

(פתאום שמתי לב. כבר שמונה חודשים) 

ואני במקלחת מרתיחה את עצמי בדו קרב בין החורף לבין מי המקלחת נשארת עוד רגע כדי לספוג חום לגוף שנכנס הלילה למיטה לבד. את יודעת, פעם לא הייתי נשארת במקלחת סתם ככה מעבר לצרכי ההתקלחות. לא שלא חשבתי שמגיע לי או משהו בדומה. זה פשוט לא היה קיים בתודעה המושטחת המושכחת המודחקת שלי. תודעת הישרדות. ועכשיו אני כבר לא ממש זוכרת איך בדיוק הגעתי לשם. לאיבוד. אז. לרגשות יש נטיה עבה לצבוע את הזכרונות ואני מנסה למצוא בזה איזון. יש בכלל אמת? 

נשענת על הקיר המים מעלי וריח טוב של סבון ואני מדמיינת אותך מתקלחת. מתענגת על המים ואת פרא ואת של עצמך ואת לבד. יכולה כמעט להרגיש את האדים במקלחת המוכרת שלך את ריח הגוף אגלי המים שנוטפים ממך המבט שלך בראי ליטוף המגבת אם הייתי איתך הלילה באיזו מגבת הייתי מתנגבת ובאיזו את. 

וזכרון של ויסקי מר שורף במקלחת ורצון לצרוח לברוח לפני כמה חודשים בדיוק אותה מקלחת רק עכשיו אני אחרת. והעולם כולו אחר. 
הָעִתִּים מִשְׁתַּנּוֹת
וְעַכְשָׁו -
הִנֵה אָנֹכִי כָּזֹאת. 

כליומיותר. 

ולפעמים אני רוצה את זה ככה. 

אני לא נוגעת בעצמי הלילה, גבירתי. אני שומרת לך אותי ואת גלי התשוקה שנובעים ממני אליך. געגוע מטורף. כמו בתולה קטנה אני רוצה להיות על הרצפה בין רגלייך כשאת עומדת מעלי. אני מדמיינת אותך יושבת על הפנים שלי ומציפה אותי בדבר החם החריף הזה שבוקע ממך כשאת ככה חיית פרא נוהמת. גבירתי, זה ממכר. אפשר בבקשה להתמכר אליך? אני מדמיינת חדירות ולשון ושיניים ועל שש וכל היד וצביטות וסטירות וגניחות עמוקות ואת השם שלך נלחש נצעק מתרסק מבין שפתיי. ואת אומרת לי את כל המילים ועושה בי את כל המעשים ונעה בתוכי ועלי ואלי ככה עד שאני תוהה איזה מין יצור את. א ת   פ ל א.

ואני    מדמיינת    א ה ב ה.  

באנו, חֹשֶׁךְ.

לגרש אור דוקר ומסמא
לטבול ולדפן את עצמי
בחֹשֶׁכזפת דביק ונעים
מבפניםהחוצה
לפקוח מבט בהיר לתוך חֹשֶׁךְ 
לקחת מחקחֹשֶׁךְ ולמחוק פגמים
מתכסה בשמיכתחֹשֶׁךְ ונוגעת בעצמי
נר דקיק שמונה יעידו את הבגידה
אפשר לקנות חֹשֶׁךְ במשקל
חֹשֶׁךְ על מקל חֹשֶׁךְ בגביע
תארזו לי קצת חֹשֶׁךְ לטייק אווי
אני כבר אוכל אותו בבית
עיוורון מרפא לעינים טועות
באתי, חֹשֶׁךְ. קח אותי אליך. שחרר אותי מהאור המציף הפוגע תן לי את חמודותיך צפונותיך ספר לי סיפור על אהבה וחֹשֶׁךְ נרקוד ריקודחֹשֶׁךְ ונתעלס תן לי לראות בעינים עצומות אולי אני יפה?

כך היה לפני שנתיים ימים. כך הייתי. וכך לפעמים אני עדיין.  ובימים ההם בזמן הזה  פוקחת נפקחת יוצאת מהחֹשֶׁךְ ולומדת לאהוב אותו. אותי. ויוצאת מעצמי ושבה אלי. ויוצאת מהארון מכל ארונות הקבורה בהם הסתתרתי. ורואה ניסים. ונפלאות. 

ורואה אישה אחת. היא פלא. 

לא. הכל לא בסדר. 

את היית במיטה ובעיניך אני הייתי ישנה. החזקת את הטלפון וענית לאיזה מייל בעל חשיבות בינונית ואני הייתי ערה. הכל בסדר? 

בּוּם. דז׳ה ווּ. כאב חד מפסיקה לנשום. 

אני הייתי במיטה ובעיני הוא היה ישן. החזקתי את הטלפון כאילו חיי תלויים בו ועניתי לגבר אחר בארץ רחוקה שנקראת בית ושיקרתי ושיקרתי ושיקרתי והוא היה ער. ושאל. הכל בסדר. 

שום דבר אז לא היה בסדר. אני צריכה לקבל אוסקר על המשחק המזויף שלי אז במיטה ההיא. כן, הכל בסדר אני מתכתבת עם חברה. ופחד וכעס וחושך והכל קורס ודמעות ובדידות. וכאב. 

היום אני יודעת שיש צלקות שלא יגלידו. רק אל תשאלו אם הכל בסדר. 

(אני יודעת שלא, אהובה. ועדיין יש רגעים שזה חוזר אלי כמו סיוט. רק תחזיקי חזק ואל תעזבי, טוב?) 

(כבר חודש ועוד טיפה) (על הסף של חיים חדשים)

צעדים בארץ חדשה. שפה חדשה. מנהגים חדשים. כבר הייתי פעם בחיי מהגרת, בעיר קרה וקשוחה. הפעם מהגרת בחיי בארץ אהבה ופליאה. ותשוקה וחמלה וסקרנות ודיבור ועינים ולב וגוף וערגה וגעגוע ותמיהה ומילים ומגע ובקשות וחלומות ומְצִיאוּת ומְצִיאוֹת והגדרות וגדרות ופריצתן. אפילו אני שבמראה חדשה.

את מראה לי צבעים שלא ראיתי שקיימים. את עושה לי להרגיש רעדים ותנועות שלא ידעתי אודותם. ואני. אני פוקחת עינים עצומות לרווחה ויכולה לראות. פותחת גוף ולב שהיו רחוקים ממני כל השנים האלה, ולומדת להרגיש ולשמוע ולדעת. כליומיותר.