איבוד

אני מקבלת הרבה מחמאות הבוקר. אנשים מנסים לדייק: זו החולצה, זה הג׳קט. ואני יודעת. זו הנשיקה שלך בבוקר. 💋

מחסן ציוד. מסביב מדפי ברזל עומסים ארקליות מלאות בציוד רפואי מתכלה. ארגזים. פתוחים סגורים. גם אני פתוח סגור. פתוח. 

אני מורידה מכנסיים אבל לא לגמרי מתיישבת על שרפרף לא בטוח נקי. גם תחתונים. מפשקת מניחה את הפריט החדש שקיבלתי ליד הערווה מצלמת ושולחת לך. עכשיו בואי קחי. 

ואת באמצע יום עבודה בין אנשים מקבלת תמונה משוגעת של פריט מונח לא במקומו הטבעי ואני מפושקת רוכנת קדימה ואומרת לך בואי. קחי. 

שעות אחר כך תאמרי לי אודות התמונה. וקולך המתאפק יספר לי על ההפתעה ועל העונג ועל השגעון ועל האפלה ועל הפלא. (ועוד. איזה סוג של קוסמת את כשאת אומרת לי שמתחשק לך לפרסם את התמונה. וכמה אני מאוהבת בך. ואני עונה. בשביל זה יש ניק בכלוב). 

שואלים פה לפעמים איך לספר לבן/ת זוג ונילים על העולם הזה. לא יודעת איך מספרים אני בקושי יודעת לדבר. אני יודעת שיש אישהפלא שמגלה ומחזיקה את כל חלקיי היפים האפלים המטונפים הרכים הכבדים הכופרים הלומדים הצורבים המלטפים הפתוחים והסגורים. ועושה אותי שלמה בדיוק כמו שאני ככה. אפלות פלאות. ניסים ונפלאות. 

ויצא כך שלא ראיתי את גופך כמה ימים. כי חורף והחושך מוקדם וסווטשרט ושמיכת פוך עוד מהקיץ. וחיבוקים. וראיתי אותך ככה ערומה בפשטות לפני יממה. איזה פלא. והבנתי שזה לא בגלל הגוף המשגע שלך אלא בגלל איך שאת ממלאה אותו. איך שאת עומדת. מעמידה. איך שאת מתנועעת. מניעה. בגלל ה-את שבתוך הגוף הנהדר הזה. (ובתוך הגוף שלי מתבשל לו עכשיו געגוע). 

וזה לא דווקא בגלל שאת אישה. אלא בגלל שאת.  

פלא. 

כליומיותר

אני נוגעת בחפצים דוממים מבית ילדותי, הבית המנופץ ההוא. החפצים דוממים אבל הרגש הוא חי. צף, בועט, שורט. בועט כמו התינוק ההוא מהלילה, זה שלא הצלחתי להציל. שהחזקתי ביד את גופו השברירי והרגשתי איך החיים שניתנו לפני דקות ספורות עוזבים. נעזבים. ואני נותרת עם גוף חלול. מיותם. 

הימים האלה של שעות השינה המועטות ושעות ערות ומתח רבות רבות נותנים בי את אותותיהם. אני רגישה ונרעדת.

האם אז היה יכול להיות אחרת? והאם כעת? והאם זה בכלל משנה. האם בעוד עשר עשרים שלושים יאחזו ילדי בחפצים ויאמרו: המנופץ.

שבועיים בחיי החדשים. הרוב אושר. ויש גם רגעים קשים. הרוב אור. ויש גם חושך. 

את ישנה עכשיו אהובה, את שנתך הזו שהתרגלת לישון לבדך. והרי בעצם גם אני ישנה לבד כבר זמן כה רב.

כשאנחנו ישנות יחד, אני בגופי הערום הנתון לך מלחימה עצמי אל גופך, אל שנתך, אל חלומותייך. החלומות של השינה, ואלו שבהקיץ.

בלילות האלו שאני ישנה איתך אני צריכה להרגיש אותך כל הלילה. וכשאת קמה אני מבקשת שתעירי אותי ואת לא מבינה. יש בזה ניזקקות, אולי כמו של ילד. צורך ראשוני, רדום, שחותר בי מתחת לפני השטח. ודווקא כשאני משוחררת מכל המחשבות והעטיפות, דווקא בתוך התום והתמימות של השינה, אני יכולה להיות נזקקת כך. נצמדת כך. נטולת הגנות ומופשטת הגוף שלי רוצה אליך.  לילה טוב פלא. 

כליומיותר

(ובכלל התכוונתי לכתוב על הדיבור)

משהו אצלי לא תפור עד הסוף והצלקות ניכרות היטב. 

תחתונים בסל כביסה. הראשון-שלי, השני   שׁלךְ. 

השבוע הראשון של חיי החדשים. פוסעת אליהם בצעדים זהירים, מסתכלת לצדדים כדי לא לפגוע, מסתכלת פנימה כדי לא לטעות. פוסעת אֵלַיךְ, אלי. אל חיי. לא הרוגה, נושמת. אין כלא, אין כלוב. יש קושי, לא מעט. ואור. 

בסך הכל תחתונים בסל כביסה. כמה פשוט כמה אושר. 

(השבוע הראשון של חיי כפי שהם. כבר 48 שעות)

וככה סוף של יום מתיש את עם הרגל שעונה וכף הרגל הפורצלנית שלך מונחת פתאום חייכת את החיוך הזה שלך שהוא ריכוז מדויק של מבוכה ובטחון ותמיהה ושאלה ותשובה ואמת עם שפתיים ולחיים ועינים מכווצות וריסים וגבות וקמטים וראש מוטה קצת לאחור וצוואר ומצח וסנטר והשיער שממסגר את כל הפלא הזה 

וגשם בחלון. ואני כך בפליאה כמה יופי. פרא. 

(אני רעבה. גם ככה. כליומיותר) 

לדבר

אז יצא נוסח סמי-רשמי. ומודיעים לחברים קרובים. מילים מדודות וזה מונח ככה ביננו מרחף ונוחת על השולחן אף אחד לא נוגע המבט מוסט. כמה חיכיתי לרגע הזה שיגיע ועכשיו אני מלאת תימהון. איזו תפילה לשאת. בעלמא די ברא. כרעותא. או תפילת הלל. שהחיינו. כמה זה מבלבל מטלטל ככה להתאבל וככה לשמוח וככה לרצות וככה לפחד. ואיפה את ולמה לא לידי. ולמה את לא עונה, דוקא הרגע. אני צריכה אותך.

אני יושבת שבעה השבוע. מותר? בוכה הרבה ובשקט, לא מדפדפת בתמונות, ולא מעלה זכרונות. לא מקבלת מנחמים, לא לובשת שחורים, קורעת הכל חוץ מבגדים. קרעים קרעים פזורים חיי. איך להתאבל על משהו שעוד לא קרה או קרה כבר מזמן כל כך. על חיי שהיו או שלא היו אני מתאבלת, על מותי, אלמותי. ובוחרת בחיים. 

נפרדת ומשחררת מעלי תקופה של כאב וקושי ובדידות איומה. וחושך. ושקר. הצלקות ודאי ישארו כדי להזכיר לי. מוטב כך.

ואת. ברגעים כאלה אני נזכרת שאת פרא. ולמה את לא עונה לי.