השנים הכי יפות של אישה

דיכאון. הכל נכבה.

גם הרגשות הכואבים, לא כל שכן הנעימים. דממה שמכסה על כאוס וטינופת. לזוז לא בחשבון, כשאני פוסעת מהמיטה אל הברז אני צריכה לדחוף פילים. אין לי כוח בגוף. כל האנרגיה שלי מושקעת, או מבוזבזת על הדכאון הזה. 

הוא בא כשהחרדה הגיעה לשיא שאחריו אי אפשר יותר. המוח מכבה את המפסק הראשי ועובר למצב שינה. גם כשאני ערה אני ישנה, גם כשאני עושה יוגה, או מהנהנת לשלום למישהו שעובר על פני. אני לא מזהה אנשים. אני לא מזהה את עצמי.

לא יכולה לשאת קרבה, היא טומנת בחובה סכנה איומה להידחות, להינטש, להיפגע, להתאכזב. אני לבד בתוך עצמי. מזניחה את עצמי כמה שהמקום הזה מאפשר. נזהרת מחיבורים, נזהרת מרגשות, נזהרת ממילים. לא לקרוא ולא להקשיב, לא ליצפות ולא לצפות.

דממה שמכסה על רעש אימים. דכאון.

בואו נכיר רגע בעובדות.

אתם חארות, כולכם. יש איזה רצף של מניאקיות, וכולכם נמצאים איפשהו על הרצף. אתם רגילים לדחפים ופועלים מתוכם. כולכם אנוכיים. כולכם מונעים מהזין שלכם. וכמה שהוא יותר קטן כך אתם יותר חסרי ביטחון ויותר זקוקים לנשים שיתנו לכם אותו. 

חלקכם יודעים להתנהג בג'נטלמניות, חלקכם מלומדים ומנומסים, אבל זו רק קליפה דקה של למידה חברתית. מתחתיה אתם חיות. אתם דורסים. אתם אונסים. אתם רוצחים. אתם לוקחים כל מה שבא לכם ולא מסובבים את הראש לראות את הנזקים שהשארתם. כי הזין נע קדימה, אל הכיבוש הבא, אל הסיפוק הבא, אל הנחמה הבאה.

לכולכם עולם רגשי מוזנח ולא מפותח. גם כשאתם מנסים להפגין אמפטיה, המנוע שלכם ייצרי, אתם רוצים להשיג משהו באמצעותה. בדרך כלל משהו מאד פשוט - סקס. לפעמים אתם קוראים לסקס 'קשר משמעותי'. לפעמים סתם זיון. אבל העולם הפנימי שלכם נע סביב אגוצנטריות והצרכים שלכם הם הדבר החשוב בעולם, לא משנה במי ובמה הם פוגעים. אתם עם מגעיל ורע.

שוקלת לעבור צד, פניות מנשים יתקבלו בברכה.

זה כזה, "בא לי למות. עכשיו הרגע". להרוג את הכאב בתוכי גם אם אהרוג את השאר בדרך.

ואז זה כזה "                         " אין כלום בתוכי הכל כבר מת

ואז זה כזה "החיים האלה זה ייאוש אחד גדול למי בכלל יש כוח אליהם. אני רוצה לישון"

ואז זה כזה מי צריך סימני פיסוק זה לא משנה אם יבינו אותי ממילא לא יבינו

ואז זה כזה "אוויר! אוויר! תנו לי אוויר!" תרדו ממני עם ההתעניינות המזוייפת והאכפתיות המדומה. איפה הייתם לפני שניסיתי למות ואיפה תהיו אחרי שאצא מכלל סכנה לכו לעזעזל

ואז זה כזה "

                                                        " לעוד מלא זמן.

אה, וגם סיגריות. מלא. אין מספיק ניקוטין בעולם בשבילו. למישהו יש הירואין?

שוב אותו סיפור.

הוא לומד אותי, מבין את החולשות והצרכים, מתחזק את ההיזדקקות שלי. הכל כדי שאספק אותו. את האגו הגברי השברירי כגודל הזין, את הצורך בהערצה, את הסטיות, את החורים הפעורים בנפש. אתם רגילים לקרוא לזה אהבה, אבל שוכחים לציין שהתכוונתם לאהבה שלכם את עצמכם. 

הלוואי שכבר אלמד את השיעור הזה ואפסיק להיות תמימה וזקוקה עד כדי עיוורון לכל טיפת אכפתיות ושאר מצגי השווא של ""אהבה""

אין אהבה.

אני לא יודעת למה דווקא הבוקר אני אוהבת אותך כל כך, אבל האוקסיטוצין שוטף לי את המוח והגוף והכוס ובא לי לאכול אותך כל היום. 

חוץ מזה שאתה חם וחכם ורגיש ומסור ואמיץ וגיבור, גם יש לך טוסיק הכי חמוד בעולם.

זה כמו להעביר סחבה על רצפה ממש מטונפת. זה לא בדיוק מנקה את הראש וכל הג'יפה עדיין שם, אבל מלמעלה זה נראה נקי וריק. ערפל לבן ושקט. לא יודעת מה אני מרגישה. לא ברור איפה אני בדיוק. הלסתות מהודקות והגוף טעון אנרגיה מתישה כזאת, אבל אני לא רוצה כלום ולא חושבת כלום ולא מדברת עם אף אחד כולל אותי עצמי. 

ברגעים כאלה אתם "השולטים" הכי אוהבים אותנו. אפשר לעשות בנו מה שרוצים.

לשחק בי כמו בבובה צייתנית. תפתחי. תסגרי. תצעקי. תבקשי. תבכי. תספגי. תשתקי. ואני ארים מבט מעורפל ואחייך ואגיד שאתה מדהים וכן ותמשיך. אני לא ארגיש את הכאב כשתפצע אותי וגם כשאראה את כל הדם שנשפך אומר שזה היה מדהים. כי ככה נראים דפוסי ריצוי שמשמרים אותי "נשלטת" "כנועה" "מתמסרת".

בולשיט. רה-ויקטימינזציה. פוסטראומה.

היא כאן כדי להישאר. הסמים מטשטשים את העוצמה שלה אבל לא יכולים לה. גם הטיפול התרופתי לא יכול וגם השיחות עם הפסיכולוג לא. היא כאן ולא הולכת לשום מקום.

כשאני בטוב היא מתכרבלת לכדור קטן ויושבת נמוך בבטן שלי. כשאני ברע היא עולה דרך הסרעפת אל החזה ומשם לגרון ולראש. ואז הכל מתכווץ בעווית ואי אפשר לנשום והדם הולם בניסיון לפרוץ החוצה והמחשבות נעלמות מתחת לערפל הסמיך שלה. 

אני לא תמיד יודעת מה הציף את החרדה. כשאת מתעוררת לפנות בוקר מחלום חמקמק, וכולך שטופת זיעה ודופק מהיר ועוויתות בשרירים, את לא מתעסקת בכלל במה גרם לזה. רק בניסיון להרגיע את הגוף בחיבוק ונשימות קופסא וכוס קפה וסיגריה.

מטריף אותי לא לדעת דברים על עצמי, אבל אולי הגיע כבר הזמן להבין שהלמה לא משנה, משנה רק איך אני בוחרת להמשיך מכאן. מחובקת. משתפת. ומבינה שהרגשות שלי, ממש כמו של כל אחד, זקוקים למענה רגשי. רגשות לא פותרים בקוגניציה.

אז בסדר, חרדה, תישארי. יש לי כבר ארגז מלא כלים כדי להתמודד איתך ואני לא פוחדת ממך. 

להיות שקופה

להיות לא מובנת

סמכות

גזלייטינג

זלזול

ביטול

הקטנה

אשמה

שקרים

מניפולציות

ניצול

התעלמות

התכחשות

בגידה

מילים יפות מדי

חיוכים מזויפים

צביעות

חונק לי בגרון.

למי עוד היה יום כיף?

הוא עומד ליד השירותים כי הוא בדרך לעשות פיפי כבר חצי שעה אבל קשה לו להפסיק לדבר.

"יש לך כאן מים וכאן ג'וינט וכאן סיגריות ואני תכף בא"

זה בגלל שאתה נשלט שאתה דואג ככה לכל הפרטים?

"לא, זה תהליך כזה שנקרא אהבה, את תלמדי עם הזמן.

תסתכלי על זה", הוא אומר ומצביע על השמלה המסמורטטת שלקח מהארון שלי, "זה לא נראה לך כמו אהבה?"

כן, זה כן נראה לי.

פעם הייתי מכורה לסרטים וסדרות. זה לא התיישב עם התפיסה הדתית שלי, אבל לא יכולתי לעצור את עצמי. שוב ושוב 'קיבלתי על עצמי' להפסיק לצפות, ושוב ושוב מצאתי את עצמי בבולמוס צפייה עד שבא להקיא, לא יכולה לעצור בעצמי.

התמכרויות בדרך כלל באות כדי לשכך ולמסך כאב. הריק בחיים שלי היה מפחיד ושחור ושואב, ואני עשיתי מה שיכולתי כדי להעביר את התודעה שלי למקומות אחרים.

היום קשה לי למצוא בטלוויזיה משהו שימשוך את תשומת ליבי ויעניין אותי יותר מהחיים שלי. כל יום מביא לי אתגרים, למידה והתפתחות. קשרים אמיתיים שמעוררים רגשות אמיתיים, במקום פנטזיה משחק וזיוף. שינויים ותשוקה ומשמעות במקום חידלון דיכאון ויאוש. אהבה במקום בדידות.

מזל שהפכתי את החיים שלי לכאלה ששווה לחיות. תנסו את זה.