יוצא את החנות, השטיח המגולגל ואת בתוכו מוטלים על כתפי, החיוך מרוח על פרצופי, איש המכירות הלהוט אחרי ואחריו ברכבת מתנדנדת, שני עוזריו נושאים בידיהם העמוסות את השטיח האדום הזול, רגליהם פוגעות אחת בשניה כשהם מנסים ללכת ובעת ובעונה אחת לתפוס את מבטך, או להטיב זווית לראות את שדייך המבצבצים מתוך שטיח הנסיכה הגזור.
אני מכבה את האזעקה, פותח את הבגז של המיני ואן, ומבקש בקול מהראשון שבהם שיוריד את המושב האחורי וישכיב אותו, אחרי שהם מניחים את שללינו הנבחר ברכב, אני מניח ספק מטיל אותך על השלל המרופד.
אני שולח את ידי ומבקש מהאיש "את כרטיס האשראי שלי", אני מביט בספח המצורף ומגחך לעצמי בראשי.
"בואו שוב" אומר בתקווה איש המכירות, פניו עדיין נדהמות, וראשו עדיין מריץ בודאי את מה שהוא ראה לשנייה, "ברור" אני עונה לו.
אחרי הסיבוב, כשאורות הניאון שמעל החנות נעלמים מהמראה אחורית, אני לא יכול יותר ופורץ בצחוק, את בוהה בי חנוטה, ומצטרפת לצחוק כשמבטינו מצטלב בראי, "נו מה כבר עשית?" את שואלת, "אני מחייך ואומר לך " עוד מעט אסביר". סיבוב ימינה נוסף ואיש מחייך ויקר עומד לו נשען על רמזור גליל גדול על כתפו, הבגז נפתח שוב הגליל נוחת ברכב לצידך, ואני ממשיך בדרך עם הירוק המתחלף, באיילון אני מצליח להרגע, וקצת אחרי כן אני עוצר בפינה רחוק של החניון של סינמה סיטי ומתיר אותך, צביטה פה ולטיפה שם בזמן הגלגול אל החופש, ואת ואני עושים לנו בכסא האחורי לאור יום מלא, מעשה נעורים ממלא אושר.
לפני 12 שנים. 20 במרץ 2012 בשעה 19:46
