Syncope

אז מה זה לחיות עם פוסט טראומה?

דמיינו את הדבר שיכול למנוע מכם שינה. להטריף אתכם לדעת. זה יכול להיות שעון שמתקתק בחדר, נביחה של כלב או גוף תאורה כלשהו שמפיץ אור טורדני שחודר מבעד לעפעפיים ואין אפשרות להיפטר ממנו.

וכעת שערו בנפשכם שהמטרד הזה שמסוגל למנוע מכם שינה כך מלווה אתכם 24/7. כל דקה מהיום, כל שניה, הוא מלווה אתכם כמו צל, בוהה בכם ואין לאן לברוח מנוכחותו. הוא פשוט שם תמיד, אורב לכם ומגיח ברגעים שלא ציפיתם לו ומצליח להפוך אתכם מאנשים נורמליים ומתפקדים בצורה סבירה למדי למפלצות או סתם לגושי בשר מייבבים.

במשך שנתיים חשבתי שאם אנסה להילחם במטרד האפל שלי הוא ייעלם מתישהו. ובשנה האחרונה למדתי שהוא כבר לעולם לא ייעלם. אצטרך ללמוד לחיות איתו כמו עם גידול סרטני שלא ניתן להסרה. בעיקר לנסות ולמנוע ממנו מלגדול כי להיעלם הוא כבר לא ייעלם. רק אני והגידול הממאיר שחי ובועט לי בנשמה.

מאז שהתמכרתי לצילום, הכל נראה לי שונה. כאילו העולם שלי עבר עריכה בתוכנת לייטרום, הכל חי יותר. ה- white balance נכון יותר, הגוונים חזקים אבל לא רוויים מדי. ואני כל הזמן רוצה רק לצלם. ולתעד. וליפות את המציאות הדוחה שמקיפה אותי. השנאה שלי לאנשים רק מחמירה, סף הסיבולת שלי לאינטראקציות אנושיות הופך לנמוך יותר ומזל שאני יכולה להתעלם משיחות משמימות ולשקוע בנייד כמו היצור האנוכי והמתנשא שאני.

אני פוקחת עיניים לאות ממאמצי ההישרדות היומיומיים שלי ומצטערת שאין לי אפשרות הגדרת צמצם גם בעיניי כדי לטשטש אנשים טורדניים לכדי כתמים לא ברורים. בוקה.

בסוף אוגוסט ימלאו שלוש שנים ליום בו מתתי יחד עם פרי בטני.

הקטן מתאושש לא רע ואני קוראת לו תאום הניתוח שלי כי עכשיו לשנינו יש צלקות באותו המקום. אצלי זו הצלקת שממנה הוא נולד ואצלו הצלקת שכולנו מקווים שתהיה עבורו סוג של לידה מחדש.

באחת הפעמים בהן פקדנו את המיון הייתה שם מתנדבת, אישה מבוגרת מקסימה שעברה בין הילדים הבוכים לפני טיפול ועודדה אותם. פה היא עשתה בועות סבון, שם פרצוף מצחיק ולקטן שלי היא הביאה במיוחד מכונית של ספידי מקווין שהייתה של הנכד שלה, רק כי הוא כבש אותה בחן האדמוני ובמבט החודר שלו.

הוא יהיה בסדר גמור, היא אמרה לי ואני התפרקתי באותו הרגע כי כמה אפשר להחזיק כאב בכזו עוצמה בתוך הבטן וגם כי עמוק בפנים ידעתי שהוא לא.

--------

אני מביטה אל מחוץ לחלון, לנוף היוקרתי הנפרש בפני. הנוף הכי אורבאני שיש לישראל להציע, כזה שאנשים משלמים מיליוני שקלים לדירת שני חדרים או מתפללים כל יום שסבתא תתפגר כבר ותפנה את הדירה בצפון הישן.

וכבר מעל שבוע שזה הנוף שלי וכל מה שהוא עלה לי זה 32 ש''ח של טופס התחייבות מקופת חולים וכמה שערות לבנות נוספות. 

ומדי פעם מגיח הורה מאחד החדרים האחרים, לרוב זו תהיה כמובן האמא שכן נשים הרי מחזיקות בכישורים חברתיים מפותחים יותר מגברים. רוב הנשים. אני באמת מבינה לליבן, הן רק מחפשות לתקשר עם אדם בוגר שגורלו זהה לשלהן אבל זה בערך כל מה שמשותף לנו וזה ממש לא מספיק בשביל שאני ארצה לפתח שיחת נפש עם אדם זר. וזה מתיש אותי יותר. תנו לי את השקט שלי פה, לשבת ליד החלון עם רוח הפרצים הקרה שצופה אל עיר החטאים המוארת בחדווה ססגונית ומזמינה שפעם הייתה ביתי.

געגועים לימים של רווקות הוללת ופוחזת, מסיבות סוטות ושהדאגה הגדולה שלי בחיים הייתה לשרוד אותן בלי להיאנס בשירותים.

אי שם לפני משהו כמו ארבע עשרה שנים, העזתי לעשות איתו את הצעד הראשון מחוץ לוירטואליה. הוא היה חכם בטירוף, מצחיק ובעיקר סבלני איתי והסבלנות השתלמה. הוא הפך לשולט הראשון שלי ואני טעמתי והתמכרתי. הוא לימד אותי כאב, התמסרות והנאה, לימד אותי להיות שפחה ובעיקר לימד אותי שגם אחרי שיחסי הבדס''מ הסתיימו אפשר להישאר חברים. 

הוא היה אחד הצלמים המוכשרים שהכרתי, ומדי פעם כשהיה מעלה תמונות לאלבום שלו בכלוב ושאל לדעתי הייתי מציקה לו בתשובות כמו 'ריטשת אותה כל כך שהעלמת לה את הפופיק' והוא היה צוחק ומזכיר לי את הפעם ההיא שצילם אותי ביער בן שמן, את המילים שבהן השתמשנו בהתכתבויותנו הראשונות וברגעים שבהם היינו סתם עוד אדון ושפחה. לא סתם, אף פעם לא סתם.

הבוקר בישרו לי שהלב שלו לא עמד בקצב החיים המטורף שהכריח את עצמו לחיות. בונדג' הלך לעולמו והשאיר הרבה לבבות שבורים וזוגות עיניים דומעות.

תודה על הכל, איש יקר. נוח בשלום.

רק קומה אחת מתחתינו נמצאת המחלקה האונקולוגית ילדים של בי''ח דנה. מעט הלב שנשאר לי נשבר כשאני רואה את הילדים שיוצאים ונכנסים לשם. ופעוטות. ותינוקות. 

ועם כמה שלמדתי לתעב בני אדם, את אלו שמסוגלים לעבוד במחלקה הזו, להגיע יום יום ולעשות כל מה שאפשר אני פשוט מעריצה.

אני לא הייתי מחזיקה שם דקה אחת.

בבניין שמעבר לכביש קיבלתי את המתנה היפה של חיי והנה אני כמעט שמונה שנים אחרי, נלחמת על איכות החיים של הילד השני באותו בית החולים. Isn't it ironic.

* פעם, גם אני שיחקתי את המשחק הזה של keeping up appearances. כותבת בבלוג האלטראגו שלי שכבר נכחד מזמן רק כמה שטוב וכיף וכמה שהחיים שלי קקי של חד קרן. מזל שאני כבר באמת לא דופקת חשבון לאף אחד ולא מנסה להרשים את אלו שכן מנסים להעמיד פנים שהחיים שלהם קשתות וניצנוצים. החרא מגיע לכולם, יש כאלו שמצליחים פשוט לא לטבוע. אני הרמתי ידיים.

* הפסיכולוגית החמודה שלי מנסה להסביר לי שזה נורמלי, איך שאני מרגישה. שזה לגיטימי לא להתחבר לתינוק שלך אחרי שאיבדת תינוק רק שנה קודם לכן. בטח כשהתינוק הוא פח זבל גנטי של כל הפאקים האפשריים שהיה לגנטיקה המזדיינת שלנו להעניק לו. היא באמת מקסימה אבל לא מצליחה לשכנע אותי.

* לא הייתי נורמלית וכבר כנראה לעולם לא אהיה. השריטות שלי רק מחמירות עם השנים.

העיניים נעצמות ושוב חוזרת אותה פנטזיה עמומה, על זה שאני קמה והולכת. משאירה את כל העבר מאחור, נפטרת סופית מהפרצופים שלמדתי לתעב בשנתיים האחרונות, נפרדת יפה מאלו שאני עדיין לא מתעבת (הם מעטים למרבה המזל) ויורקת בפרצוף של אלו שגרמו לי לתעב את עצמי.

הדלת שם. אבל הלא נודע גם שם. עמוק, אפל, מרובה שבילים חשוכים.

אז אני פשוט פוקחת את עיניי ומנסה לשרוד עוד יום. 

הסבלנות שלי פוקעת.

אני אדם עתיר כישורים. 

הבעיה שמרביתם כל כך מטופשים וחסרי תועלת שזה כבר על גבול הקומי. למשל הזיכרון המופלא שלי לעובדות הכי לא שימושיות ביקום, לדוגמה תאריכי לידה של אנשים שהיו איתי לאורך כל שנות בית הספר. מה לעזאזל עושה אדם עם פיסות המידע המיותרות האלו? לא עדיף היה שאהיה טובה בחשיבה כמותית במקום ואז גם ממש הייתי יכולה ללמוד מקצוע שגם ישתלם לי כלכלית?

אך מכל כישוריי הרבים והמטופשים, עולה על כולם הכישרון הייחודי לי כי באמת מעולם לא פגשתי מישהו שחולק עמי את החוש חסר התועלת הזה: אני מסוגלת לדעת רק ממבט בפנים, האם חתול הוא זכר או נקבה. כל חתול. בכל מקום. כן כן, אתם בנוכחות יישות עליונה שיודעת לזהות מגדר חתולי רק ממבט אחד בתווי הפנים של החיה.

אני נאנחת וחוזרת לעשות את מה שאני ממש לא טובה בו אבל אין לי ברירה. להיות אמא ולהעמיד פני שפויה.

תמיד הייתי הילדה הזו שכולם מהללים ומייעדים לגדולות ונצורות. יש בה כל כך הרבה כשרונות ופוטנציאל, הייתה מתפייטת עלי המחנכת האגדית מבית הספר היסודי.

ומרוב כשרונות ופוטנציאל, מעולם לא יצא ממני כלום. הייתי ציירת טובה אבל לא מעבר, כתבתי טוב אבל לא מעבר, יצרתי ופיסלתי ואפיתי ובהכל הייתי טובה. אבל תמיד היו הרבה יותר טובים ממני.

זה לא נעים, לגלות באמצע החיים שאין דבר אחד שאתה באמת טוב בו. כלומר, חוץ מלשנוא ולתעב אחרים.

בזה אני באמת טובה, רק חבל שאין מי שמשלם לי על זה. הייתי מיליונרית.