אני זוכר תמונה מאד... דלמטית: המיטה שלך, הלבנה והרחבה, והבגדים שלי השחורים פזורים עליה כמו כתמים. החדר היה דהוי ומתון: קירות גבוהים, בהירים וחפים, וחשכה קרירה. כתם הצבע היחיד היה מנורת לבה, בועות ירוקות בתוך ורוד בוהק; ו-Toxic של בריטני ספירס התנגן ברקע, ודווקא הלם את הצבעים האלה במעין קטע סינסטתי.
(אל תשפטו אותי: ספוטיפיי דחפו לי מן פלייליסט נוסטלגיה, ובתור יליד שנות התשעים זה היה גרין דיי, מארון פייב ובריטני ספירס.)
זיינתי אותך בתנועות ארוכות ואיטיות, עם מעין עלילה מקוטעת בין תנועה לתנועה. יצאתי ממך - חפנתי את השיער שלך, מושך את ראשך אחורה - ונכנסתי שוב. יצאתי - העברתי לשון לאורך עצם הבריח שלך, בואכה שקע הצוואר, ומעלה עד האוזן - ונכנסתי. יצאתי - הידקתי את אחיזתי, נהמתי לך באוזן - ונכנסתי. יצאתי - ״את אוהבת את זה?״ - ונכנסתי. נמסת, ספק גונחת וספק לוחשת ״כן״. יצאתי - ״אז תגידי את זה: תגידי שאת אוהבת את הזין שלי בתוכך״ - ונכנסתי. ״אני...״ עינייך היו עצומות, ועורך ברווז, ״אוהבת...״. יצאתי - ״מה את אוהבת? את אוהבת להיות הזונה שלי?״ - ונכנסתי. ״כן...״ קימרת את גבך לקראתי, מנסה להעמיק את המגע. יצאתי - ״את אוהבת להיות הכלבה-״
זה ניער אותך קצת.
"אני... אל תקרא לי כלבה,״ אמרת. ״בבקשה.״
״אז איך?״
״אמם...״ היססת לרגע, ואז חייכת. ״חומד?״
צחקנו - ונכנסתי, מועך אותך עם כובד משקלי והופך את הצחוק שלך לאנחה. עינייך התגלגלו ונעצמו והמשכנו, אבל ברקע נולד הרעיון - התגובה לקריאת התיגר, אם תרצי. אולי לא בדיוק ״תיגר״, כי לא היית מתגרה, אבל הייתה בבקשתך... קוהרנטיות, ששיקפה מציאות מסוימת - וגרמה לי לדמיין, לרצות, את המציאות האלטרנטיבית, בה את רוצה שאקרא לך כלבה.
***
אהבת להרגיש כמו צעצוע מין, כמו חפץ שאני משתמש בו כדי לפרוק עול, ללא כל התחשבות. באופן טבעי, זה אמר שהתעסקנו בכוס שלך פחות ופחות: מין אוראלי הרבה יותר חד-צדדי ועצל, ומין אנאלי הרבה יותר אנוכי ומחפיץ, אז הם התאימו לנו היטב.
אבל מדי פעם, כשבכל זאת התחשק לי, הקפדתי על אותה תבנית: ״דוגי,״ הייתי אומר לך, ואת היית כמעט קופצת, מתהפכת, מזדקרת, כל כך להוטה ונרגשת וצמאה למגע. ואז הייתי שם את Toxic ומזיין אותך בכוס בכל מני צורות ועוצמות ומקצבים, ידי בשיערך או בפיך או בתחת שלך, על צווארך או על שדייך או על העורף שלך - אבל תמיד מאחורה, בדוגי, עם בריטני ברקע.
***
אחר-כך קניתי לך קולר. לא בקטע הרציני, הטקסי - סתם בתור אביזר. אהבתי אותך ככה, עם הרצועה השחורה והמסקרה המרוחה; וזה היה עוד דבר למשוך בו כשזיינתי אותך מאחור.
גם את היית גאה בו: כשהייתי בא אלייך, היית פוגשת אותי עירומה לגמרי מלבדו, המסקרה, ובכמה מקרים נעלי עקב - היו לך רגליים יפות. אפילו חשבנו כמה פעמים, בקול רם, לצאת איתו למקומות פומביים, אבל תמיד השתפנת ברגע האחרון: זה לא היה צ׳וקר, או תכשיט באופן כללי, אלא משהו מאד אמיתי ופונקציונלי; לא בדיוק קולר לבני אדם.
***
זה קרה לאורך זמן, אבל כשאני מספר את זה ככה בתמצות, את רואה לאן זה הלך: למלתחה שלך נוסף באטפלאג עם זנב, שהיית מנערת בתנועה חמודה כל פעם שתפסת אותי מסתכל על התחת שלך; ופעם הלכנו לחנות חיות וקנינו לך קערה קטנה, שיהיה לך ממה לשתות כשאנחנו רואים טלויזיה, אני על הספה ואת על השטיח ליד.
בוקר אחד, החלפתי את הצלצול של איש הקשר שלי בטלפון שלך ל-Toxic של בריטני. מאוחר יותר באותו יום, כשהתקשרתי, ענית לי בפרץ צחוק.
״בן זונה. לא הבנתי שזה הצלצול שלי בכלל, ועד שעניתי לך כולי רטובה. ממש עשית לי התנ-״
הצחוק שלך גווע. ״בן זונה,״ אמרת שוב, לא בלי הערכה.
״גם אני רוצה להרגיש מיוחד כשאת מתקשרת אלי. נראה לי שאחליף את השם שלך בטלפון שלי למשהו כיפי יותר. מה את אומרת, איך לקרוא לך?״
היה שקט.
(זה מגניב, איך יש סוגים שונים של שקט: הוא יכול להיות מביך, והוא יכול להיות מתוח, והוא יכול להיות... כזה. רטוב; רטיבות כועסת ונפעמת, של מאבק פנימי בין כבוד עצמי לחרמנות גואה.)
״איך לקרוא לך?״ שאלתי שוב, ואת ענית.
