״אדוני?״
״כן.״
״מה אתה אוהב? מה הפטישים שלך?״
אסור היה לו לשאול שאלות בזמן סקס. ואמנם הוא היה עירום על ברכיו, אבל זה היה כדי לעסות לי את הרגליים, ולא הייתי בטוח אם זה נחשב. שיהיה.
״זה מורכב,״ עניתי.
״אתה טוב עם מילים.״ הוא התרה במבט ממזרי וחיוך חצוף, אבל בקטע חמוד. הוא אפילו לש לי את הסוליה במשנה כוח, במעין התנצלות על עזות המצח שלו.
״זה דינאמי. הפטישים שלי הם הגבולות שלך.״
הוא חשב על זה קצת. ״אבל אז… אנחנו אף פעם לא באמת מגשימים את הפטישים שלך, כי ברגע שאנחנו מגיעים אליהם הם מתרחקים.״
״נכון. אבל אני אוהב את התהליך. לקחת משהו שאתה שונא, וללמד אותך לאהוב אותו. מטא-פטיש, אם תרצה.״ הוא לחץ עם האגודלים שלו עמוק, חזק, טוב. ״אני- מממ… אני נהנה לעשות את מה שאתה עושה עכשיו לרגל שלי, אבל לנשמה שלך.״
ואחרי רגע של שתיקה הוספתי:
״חוץ מזה, גם ההפך נכון: לפעמים יש לי פטיש שאנחנו כבר עושים, ואני אוהב לקחת משהו שאתה מכיר, ולהשניא אותו עלייך. לא רק להפוך גבולות ללא-גבולות, אלא גם להפוך לא-גבולות לגבולות, כדי שאפשר יהיה למתוח ולשבור אותם שוב.״
״כמו עם הפטמות?״
״כמו עם הפטמות.״
״אבל יש דברים שלא תצליח להשניא עלי,״ הוא אומר. עוד פעם המבט והחיוך האלה. ״כמו להרגיש את הזין שלך בתוכי. או, זרע.״
״זרע?״
״זרע.״
אני מוריד את הרגל ופותח את הרוכסן. עד שאני שולף הכל הוא כבר יושב בין הרגליים שלי עם התחת בולט, הגב קעור והלשון בחוץ. אני מוריד את הראש שלו אל עבר האשכים שלי, והשפתיים שלו עוטפות אותן בשקיקה רכה.
הוא מלקק ומוצץ ומעסה אותן עם הפה, להוט ועדין. וכשהזין שלי קשה מספיק, אני תופס אותו בשיער ומעביר אותו אליו. למעלה ולמטה, למעלה ולמטה, ואז - למטה עד הסוף, נעצר, משתנק, ומכניס הכל. חמש שניות, עשר שניות, חמש עשרה שניות: הגרון שלו לש אותי בתנועות בליעה חמות ונעימות, והלשון שלו מבצבצת, מנסה להימתח מתחת לגזע וללקק את הביצים. ואז נגמר לו האוויר והוא עולה בשאיפה חדה, מתאפס, ושוב חוזר וצונח.
תוך כדי שהוא מוצץ לי, האגן שלו נע באי נוחות מדי פעם, כנראה מחמת כאב או תסכול: הוא לובש כלוב פלסטיק קטן וורוד, ובתוכו הזין שלו כלוא ורופס - או בעצם, לא רופס, אלא בתהליך תמידי של היתקשות וכישלון, נלחץ אל הדפנות ומנסה להתרומם ולא מצליח. אבל זה מחדד את חושיו: תמיד חרמן, תמיד נואש, תמיד נכון להכל.
״אני הולך לגמור,״ אני אומר. ״לא לבלוע.״
בדרך כלל אני גומר לו בגרון, אבל אין כל כך איך לא לבלוע את זה - אז לקראת הסוף אני יוצא ומביא ביד, והוא פותח את הפה, מוציא את הלשון ומחכה. כמה שניות, ומטח זרע מכסה את בית הבליעה שלו בשכבה לבנה, דביקה וסמיכה. מטח שני, חלש יותר, נוחת לו על הלשון, ומטח שלישי - כמה טיפות שמטפטפות לו על הסנטר, והוא ממהר לעטוף את הזין שלי בפיו, יונק ומנקה ולא בולע.
זה משחק שכבר שיחקנו בעבר: כשהוא מסיים הוא מעביר אצבע על פניו, לאסוף את אגילי הזרע הסוררים אל פיו; מלקק את שפתיו, לוודא שלא נשאר עליהן דבר; ואז פותח את הפה ומראה לי את תכולתו. קשה לחייך ככה, עם הפה פתוח, אבל אין ספק שהוא מחייך כשהוא עושה את זה. אני מהנהן בקצרה, והוא בולע, ואומר יפה תודה.
אלא שהפעם אני לא מהנהן: רק מביט בו, ובתכולה שבפיו, על גווניה הלבנים. ואז אומר: ״תישאר ככה,״ והולך.
אני משתין, שותה כוס מים וחוזר לחדר; עברה דקה, אולי דקה וחצי, והוא יושב איפה שהשארתי אותו. ידיו על ברכיו, כפות הידיים מופנות כלפי מעלה, ופיו אמנם סגור אבל לחייו תפוחות, לאמור שלא בלע דבר.
והמבט שלו: אני טוב עם מילים - לפחות ככה הוא אומר - אבל בחיי שאין לי די מהן לתאר את המבט הזה. מערבולת של בלבול מהחידוש, מאי-הוודאות; מצוקה, אפילו, אבל לא היסטרית, אלא מתונה, עמומה; צילה של הבנה, או חשד, בנוגע למתרחש, והחלטה - ספק נועזת וחצופה, ספק מתמסרת ולהוטה לרצות - לעמוד בכך. וכיוון שזה משחק ארוך ואיטי, המערבולת אינה טרופה, אינה סוערת, אלא יותר מדיטטיבית, כמו התנועה הבלתי מורגשת של העננים או הכוכבים. מבט שהייתי רוצה להסריט ולהפוך לאפקט שיופיע לי ב-media player כשהוא מנגן לי את Explosions in the Sky.
אני תוהה אם לעיין בפלאפון, אבל מחליט שזה משדר יותר מדי תקווה: אני לא בנאדם שיעיין בפלאפון יותר מכמה דקות. תחת זאת, אני מרים את הספר מהשידה שליד המיטה ונשכב לקרוא, משתדל לא ליצור איתו קשר עין, להישאר צ׳יל, להיראות אדיש... למרות שאיך בא לי על המבט הזה, יאו.
״אלמוות״ של קונדרה. רוב הפרקים הם שלושה-ארבעה עמודים, כך שגם אם אני שוקע בקריאה, יש חיתוך מצב כל כמה דקות. לא כדי להסתכל עליו, שמא ארמוז לו כמה זמן נשאר, או אפילו רק אאשר לו שהזמן עובר; אלא כדי להחליט, ביני לבין עצמי, אם להמשיך לקרוא עוד פרק, ועוד פרק, ועוד פרק אחריו.
עשר דקות, והוא יושב עם הזרע שלי בפה שלו ומחכה. חמש-עשרה. עשרים. לבסוף, אני מחזיר את הסימניה ומניח את הספר. יש משהו מעניין בשקט הזה, מעין קסם שאני לא רוצה להפר, אז אני לא מדבר, ורק מחווה לו בידי: קום, שכב על המיטה, תרים את הרגליים.
לא צריך הרבה יותר מזה: התחת המוצק שלו, החור הנערי והחלק, הזין הלכוד בכלובון הורוד - והמתח המוכר מתחיל להיבנות בי, מטפס מעלה מהאשכים. אני פותח את פי במעין מחוות הוראה, והוא מבין ופותח את פיו, שמלא ברוק לבנבן, חלקו מימי יותר וחלקו שומני יותר וכולו דוחה למדי. מיותר לציין שכעבור שנייה הזין שלי קשה כמו בטון.
אני מורח חומר סיכה ונכנס אליו בתנועה ארוכה ואיטית. למעשה, כל התנועות שלי ארוכות ואיטיות, כדי לא לנער אותו חזק מדי, לא לגרום לו לשפוך בטעות את תכולת פיו, שהופכת יקרה מרגע לרגע. כמו יין, אני חושב, ועיניו נוצצות.
החור שלו שואב אותי פנימה, ובמהרה אני מגיע לקצה. התוכנית היא כמובן להוסיף עוד זרע, ואני משתעשע ברעיון לגמור בתוכו ולאסוף את הזרע משם - אבל מחליט להיות פרגמטי: זו גם ככה גמירה שניה, ואם חצי ממנה יעלם במעלה המעיים שלו, כל מה שאחלץ מהם יהיה סמלי בלבד.
וכך אני יוצא, מטפס, כורע על חזהו וגומר בפיו בפעם השנייה. ״לא לבלוע,״ אני אומר, ומוסיף מטח וחצי למרק הרירי: עוד קצת צבע, עוד קצת טעם, עוד קצת מרקם.
כשאני יורד מהמיטה הוא נאנק - מן הסתם מהמחשבה שיצטרך לחכות עכשיו לפעם השלישית. אבל האמת היא שאני רק הולך להביא את המפתח.
כשאני חוזר הוא עוד מתפתל, אבל כשאני מכניס את המפתח ויש קליק הוא קופא, והתנועה היחידה שנשארת היא בית החזה שלו, שעולה ויורד בנשימות מהירות, ורטט קל בחלק הפנימי של ירכיו.
אני מפריד את הכלובון, מוריד את הבסיס, ושופך כמות נדיבה של חומר סיכה על הזין שלו, שהולך ומתקשה במהירות. אחר-כך אני הופך אותו על ארבע, ומייצב מתחתיו כוס ריקה שעמדה על השידה. ביד אחת אני מביא לו ביד, מושך את העור כל הדרך עד מעל הכיפה, סוחט ומסובב; וביד השנייה אני מכניס לו שתיים, ואחר-כך שלוש אצבעות, מוציא ומכניס ומסובב גם אותן, מעסה את פי הטבעת שלו מבפנים.
״בעצם,״ אני אומר, ״אנחנו רק צריכים את הזרע שלך. אין סיבה שתהנה.״ ותוך כדי מחליף סגנון: באחת מאונן לו עם שתי אצבעות, בתנועות קצרות מתחת לכיפה, ובשנייה פשוט לוחץ לו על הערמונית מבלי להרפות.
כמובן שעם המנטליות שלו, כמה שניות אחר כך הוא גומר: ואני מפסיק לשפשף, ורק מחזיק כדי לכוון אותו לכוס. ruined orgasm או לא, יוצאים לו לפחות חמישה זרמים, ונהמות חמודות, חנוקות, מבעד לפה מלא.
כשהוא נרגע, אני לוקח את הכוס, והוא מסתובב ופותח את הפה בעצמו. אני שופך אותה פנימה בזהירות, והוא סוגר את הפה ומתבונן בי בתחינה.
