לה וידה לוקה

במשך שלושה ימים ניסינו לגרום אושר אחת לשנייה, ללא הצלחה.

אתמול, אחרי בילוי משותף שנגמר במועקה, חזרתי הביתה והגעתי לתובנה. אהבה היא דרך להגיע לאושר. היא איננה האושר עצמו.
אהבה שאינה מאפשרת לנו לצמוח, להיות מלאי חיים, לאהוב את החיים בטירוף ולרצות לזלול אותם בביסים ענקיים, אינה ברת קיום, מפני שהיא מרחיקה אותנו מהאושר. אין צורך להלחם כדי לשמר אהבה, מה לאהבה ולמלחמה? שהאהבה מגיעה למצב כזה, היקום משדר לך שאתה נמצא במקום לא נכון, שאתה מוותר על היעוד שלך, שאתה חי את החיים מתוך ויתור במקום לחגוג כל רגע בו אתה חי.

אני אוהבת את אור אהבת נפש, תמיד אוהב אותה, היא תמיד תהיה יקרה ללבי, תמיד ארצה בחברות שלה ובקיומה בחיי ובחיי ילדיי שמאוהבים בה בטירוף, אבל אין מקום לקשר זוגי שמונע משתינו להיות מלאות בשמחה, מסופקות ולא מבוטלות.

כשהבנתי זאת, לא יכולתי להתאפק והתקשרתי ושיתפתי את אור בתובנה שלי. לא היה קל לשתינו. אבל הגיע הזמן לשחרר, דווקא מתוך האהבה הגדולה שיש בינינו. כל אחת מאיתנו הגיעה למצב שאושרה נמצא מחוץ לקשר ואם לא נשחרר, נאבד את הסיכוי למצוא אותו.
אני אוהבת אותה כל כך שאני רוצה באושרה. אני אוהבת אותי ורוצה באושרי.

והנה תרגום חופשי לתפילת הגשטאלט, שמבטאת זוגיות בצורה כה נפלאה:

"אני-אני, אתה-אתה
לא הגעתי לעולם הזה כדי לחיות לפי ציפיותיך
לא הגעת לעולם הזה כדי לחיות לפי ציפיותיי
אם נמצא אחד את השני - זה נפלא
אם לא- זה לא נועד להיות"

אור יקרה שלי,
כמה שהענקת לי בקשר הזה, היית הכל- אם ואחות, מאהבת וחברה. אני רוצה באושרך והוא חיוני לאושרי, כי זאת מהות האהבה.
אני משחררת אותך למצוא את אושרך,
תודה שהבנת והסכמת לשחרר אותי לדרכי.
אני כאן כחברתך לנצח.

אוהבת.