"היינו שישה, כתוב על הקיר, נשארתי אחד, אם סופרים גם אותי, כל החברים שהיו לי, עוברים לי בראש עכשיו", שר לי ארצי ואני כולי מתכנס בעצמי ושואל למה בני האדם עוד לא המציאו ברך למבוגרים עם כף יד ענקית שתלטף אותם.

זה כל כך מצחיק, שאני מוכרח לכתוב לכם את זה: הנצאים הסובבים ומתנהלים בחופשיות בלתי מובנת במקום שבו אני נמצא, ידועים כ - "פרו פלסטינים" לאחרונה נוצר כאן "טרנד" של ריקודי בטן. כל מיני עגלות ממוצא אירי, סמוקות לחיים ועמוסות ירך מניעות את מסות השומן שלהן בערגה כאילו אין אלוהים.

"חשבת פעם על לרצוח מישהו?" אני זורק לו תוך כדי גמיעת כוסית טקילה. "למה?" "סתם, מעניין... חשבת?" "כן, אבל אני מניח כי כל אחד חושב על זה מתי שהוא בחייו לא? זה בערך כמו להרהר בהתאבדות". "לא לא, אני מדבר על משהו שונה..." "על מה?"

"רוברט". "מה?" "רוברט אתה חוליגן חולה נפש". "אני?" "כן כן, תודה בזה". "למה להודות?" "כי האמת משחררת". "טוב, אז אהה.. מודה :lol: ".

משהו להעביר איתו כמה צחוקים לרגל חג האבה. ועוד משהו להעביר איתו את הזמן כשאין אהבה...

ימי שישי היו פעם ימים של שמחה. זה היה לחזור מבית הספר ולדעת שיש שבת שלמה בפתח שמחכה למנוחה, לבילויים, לגן חיות וממתקים. אחר כך זה כבר יותר חשוב כי אתה מחכה שיסתיימו הלימודים.

בא לי לכתוב עצמי לדעת. יש בי כעת רטט מוזר בבטן שמחפש מקלט. זה הוויסקי שזורם לי בוורידים עכשיו ומנפץ לי את המוח. זה הכאב שלא עובר. זה החולשה. זה מי שאני ומי שלא. זה מה שאני רוצה ומה שלא אזכה לו. זה מה שיכולתי להיות ומה שאני לא. זה איפה שאני חי ואיפה שאני רוצה לחיות.

אתם מכירים את את התחושה הזו שיש לעיתים ביקיצה, הרגע הזה שאתה לא בטוח האם אתה ער או עוד חולם. המוח נותן Q לעיניים שמנסות לברר מה קורה סביבן ומשדרות לו "שמע, הכול בסדר, נחתנו", רק שהוא, לא חושב שזה בסדר ומשחרר הוראה לריאות שנאנחות בכבדות כשאתה מתרומם מהמיטה, פותח את החלון ומגלה