| Snitch |
לפני 11 שנים •
31 במרץ 2013
מצטער שאני מפריע.
רק רציתי להגיד לכם שבאמת, זה הדיון הכי מעניין EVER שיצא לי לקרוא בכלוב. למעשה, פעם ראשונה שאני נתקל בשרשור שהוא לא סתם אוננות מנטלית, אלא עמוס בדעות מרתקות ונטול התנצחויות ילדותיות. ברשותכם, אמשיך לקרוא, תוך כדי שאני מפצח גרעינים וזורק את הקליפות על הריצפה. זהו. סיימתי. אתם רשאים להמשיך לרתק אותי. |
|
|
|
FOR GOOD
|
לפני 11 שנים •
31 במרץ 2013
[quote="רפאל"]
FOR GOOD כתב/ה: ... אני חושב שהטקסט של דלז הוא מעניין כביקורת ספרות. כלומר, עד כמה שהוא מתמקד בטקסטים של מאזוך ושל דה-סאד. אבל כפסיכולוגיה - הוא הרבה פחות מעניין, והוא ערטלאי למדי. הניתוח המושגי של דלז מנותק מן הקרקע. כלומר, זה ספק אם יש בכלל הצדקה לשימוש במושגים סאדיזם ומאזוכיזם מעבר לצורה האמורפית שאנחנו משתמשים בהם ביום-יום. פשוט אין בנמצא התנהגות סאדיסטית מובהקת, או התנהגות מאזוכיסטית מובהקת, שאנחנו יודעים לזהות בפשטות. וכל הדיון הפסיכולוגי של דלז מושתת על ההנחה השגויה הזו. ישנה קשת רחבה מאוד ומגוונת מאוד של התנהגויות שאנחנו מסווגים כסאדיסטיות או מאזוכיסטיות. וביום-יום גם איננו משתמשים בהבחנה זו באופן דיכוטומי (כלומר, באופן כזה שאם אדם הוא סאדיסט, אז בהכרח איננו מאזוכיסט). אני בסכ"ה מסכים עם רוב הדברים שכתבת, רפאל. אבל לגבי הסיפא הזאת, אני רוצה לציין שבדיוק מהסיבה הזאת השתמשתי בסקירה שלי, בפוסט הפותח של השרשור, בצירוף המילים מאזוכיסט-טהור או סאדיסט-טהור ( אבל אתה יכול בהחלט, אם אתה רוצה, גם להחליף את הביטויים הללו ב'מאזוכיסט מאזוך-סטייל' או 'סאדיסט סאד-סטייל', כפי שהצעת ). וגם ציינתי שאלו באמת יצורים נדירים מאד מאד בנוף האנושי. חוצמיזה, כפי שכתבתי לך על פוקו, לעניין הטענה שלך על "חוסר-הבהירות" שלו - שפוקו שייך למסורת פילוסופית שמנסה במודע, במכוון - מתוך מניעים שלא ניכנס אליהם עכשיו - לט ש ט ש את הגבולות בין פילוסופיה לספרות ( וגם בין פילוסופיה לביקורת הספרות ), וכך גם דלז שייך אליה. ובתחילת ההקדמה שלו, הוא מסביר מאד יפה מה אפשר להרוויח מביקורת-ספרות כזאת. צריך, הוא טוען בצדק, גאונות קלינית אמיתית (שיש בה גם טביעת-עין ספרותית ) כדי להיות הראשון שמקבץ יחד אוסף מאד עשיר ומגוון של סימפטומים שונים לכדי סינדרום אחד, ולתת לו שם. וזה לא מקרה הרי, שהסאדיזם והמאזוכיזם, נקראים על שם ה ס ו פ ר י ם שגילו אותם ( או שנתנו להם ביטוי בפעם הראשונה ) . בעוד ששאר ה"מחלות" או "ההפרעות" נקראות על שם ה ר ו פ א י ם שגילו אותן ( כמ פארקינסון או אלצהיימר לדוגמא ). שכן ה"רופאים" של הדור ההוא, כולל קראפט אבינג, לא רצו שסטייה מינית תהיה קרויה על שמם. אני, לעומת זאת, הייתי מאד שמח וגאה אם היו קוראים על שמי סטייה-מינית חדשה - להלן, "פורגודיזם ". ואני עובד על זה בימים אלו ממש... באותו האופן גם פרויד היה הראשון ששם לב שאוסף עשיר ומגוון מאד של התנהגויות שונות זו מזו ניתן לקבץ יחדיו תחת הכותרת - " אובססיב-קומפלסיב". ולמי שלא יודע, אז זה היה פרויד שטבע את המונח החשוב הזה ( אובססיב-קומפלסיב ), ושוב - לשם כך נדרשת גאונות אמיתית - קלינית-ספרותית, אפשר לומר. אז נכון שבמציאות קיימים אינספור ביטויים של מאזוכיזם ושל סאדיזם, שונים זה מזה, אבל עדיין יש ערך קליני רב מאד, וגם הצדקה עמוקה, לכך שאנו מקבצים את כולם תחת השמות הללו. כי בין כל ההתנהגויות המאזוכיסטיות או הסאדיסטיות מתקיים מה שאפשר לקרוא לו, בלשונו של ויטגנשטיין מ"החקירות" - "דמיון משפחתי". כלומר, הם שייכים לאותה המשפחה. ולסיכום, אני, בניגוד אלייך, סבור שיש לביקורת-הספרות של דלז גם חשיבות פסיכולוגית, ושהיא מהווה תרומה אמיתית ועמוקה להבנה שלנו את התופעות הנ"ל |
|
|
המלט
|
לפני 11 שנים •
31 במרץ 2013
Mary Jane כתב/ה: בהמשך כותב דלז: "המזוכיזם אינו התענוג שבכאב ואף לא הענישה. לכל היותר, הענישה או הכאב מהווים בשביל המזוכיסט תענוג מוקדם; אבל את תענוגו האמיתי הוא פוגש לאחר מכן במה שמתאפשר מיישום העונש. על המזוכיסט להיענש לפני שהוא חש בתענוג..." הקטע הזה מזכיר לי מישהו, שאמר לי באחת הפעמים, להפתעתי: ברגע עצמו (של הכאב) אני לא נהנה. אני נהנה אחר כך, כשאני מהרהר בעניין. כל הציטוטים מתוך "הצגת זאכר-מאזוך",דלז, 1967. ובמקום נוסף הוא מחזק עוד יותר את הדברים שהבאת: "המזוכיסט ממתין לעונג כאל דבר-מה שנגזר עליו להתאחר, ומצפה לכאב בתור תנאי שיבטיח (הן גופנית והן מוסרית) את הגעתו של העונג. הוא לפיכך דוחה את העונג לטובת הכאב אשר יאפשר את קיום הסיפוק. המתח בו שרוי המזוכיסט מתחלק אם כן להמתנה ללא-סוף לבואו של העונג וציפייה אינטנסיבית לכאב." (קור ואכזריות, פרק 6) כן, בדיוק ככה. |
|
|