פודיניג במקום של המח

אנחנו נוסעות לבית קברות ואני מקללת גבר ברכב מנהלים שחוסם את הנתיב שלי כדי לעקוף את הפקק. אמא שלי מתעצבנת ושואלת מי הכניס לתוכי את כל השנאה והרעל הזה. אני רוצה לצעוק עליה שהיא זו שהכניסה את כל השנאה הזו לתוכי, זה בעיקר ממנה. הכעס על העולם ועל החיים נאגר בי. הכל מרגיש קשה כל כך, החיים לא מתגמלים. כל מה שאני רוצה ואני מפחדת לפנטז עליו, כל מה שחסר לי כל כך בחיים. כל מה שאני סוחבת איתי לכל מקום ואף אחד לא קואה ולאף אחד לא אכפת, התחושה שאני לבד כל כך בעולם, אף אחד לא יחזיק לי את היד, יבוא לסיום תואר שלי או לתחרות. אף אחד לא יחבק אותי בסוף יום או יסתכל עלי בערגה. אני אפילו לא מצליחה לגרום לאדם שאהבתי לחשוב עלי דברים טובים לא כל שכן אנשים שלא התמסרתי אליהם. אין לי ממה או ממי לשאוב אנרגיות. אני לא טובה בהכל, אין לי אהבה, אין לי עונג. אנשים לא מבינים את הצלילים שיוצאים לי מהפה או את הכוונה מאחוריהן ואני לא אצליח להוציא ממוחי הקודח כל מיני ביטויים פואטים. אין לי כלום, אין בי כלום חוץ מחוסר ביטחון. אף אחד לא מוכן לראות בעיני גם את הטוב, או שמה הוא פשוט לא קיים. אי אפשר לאהוב אותי כי אני פשוט לא אהיבה. כי אני לא יודעת לדבר בשפת האהבה או מבינה בכלל את האנושיות. הכל חסר משמעות וטפל. והפתרון הנאיבי הוא הנכון ואם לא אוהבים אותי אני לא אהיבה. לא אהיבה. החור בתוכי אף פעם לא יתמלא. אני פשוט לא שווה את זה. אני לא שווה את האהבה ולחיים כבר כנראה לעולם לא יהיה טעם. אני נחרדת מהמוות אבל לא מבינה למה לחיות. הלוואי שפשוט לעולם לא הייתי.

אהיה כנה איתכם ואגיד שאני כבר לא מרגישה בנח לכתוב כאן עליו. מחד גיסא, אני לא מוצאת אדם לדבר איתו על זה, בשני טיפולים לא הצלחתי, חברות שלי לא רוצות לשמוע ובכלל, זה מרגיש שאני כופה את עצמי על אנשים סביבי אז לא פותחת את העניין. האדם היחידי שאני באמת רוצה לדבר איתו על הדברים זה הוא, שלאחרונה הבנתי שזו לא אופציה. מאידך גיסא, לכתוב פה עליו, כשהוא פה, זה כנראה לא מתאים. לכן אני משתדלת לא לכתוב פה עליו יותר, כמעט בכלל, אולי באזכורים קטנים. שום דבר שהוא יותר מידי, להיות ילדה טובה ולעשות את מה שמוצפה ממני, להיות בסדר. אבל האמת המרה שהוא עמוק בתוכי וזו אמת מרה מהרבה סיבות, אחת מהן שאני פשוט לא מעניינת אותו, פעם קיוותי שיהיה בנינו מין קשר נצחי היום אני מבינה שהתבידיתי. זה בעיקר עצוב נורא, כמה מישהו יכול להיות משמעותי לי וכמה אני לא משמעותית לו. על זה רציתי לכתוב פה היום, על הדיסוננס הזה. בלי עצבים ובלי כעס אלא פשוט על המציאות ואיך היא משפיעה עלי. רק עלי, רק על עצמי לספר ידעתי ועולמי צר כעולם הנמלה. נתתי לו הרבה. תמיד ניסיתי להיות טובה בשבילו, למתוח את הגבולות שלי בשבילו, לגרום לו לאהוב אותי, לא ממש הצלחתי. אני בכנות חושבת שאני לא מספיק טובה בשבילו, והוא גם אמר את זה בכל מיני צורות. הגעתי עליו כשהוא ביקש, הלכתי ממנו כשהוא הורה לי. כשישבנו לאכול עם המשפחה שלו תמיד הייתי קשובה לו, למלח, למפית, לכל דבר. לבשתי את מה שהוא אמר לי והורדתי כשהוא אמר לי. עניתי לו בכל שעה, בעיקר לפנות בוקר, המתנתי על הקו בממתינות. היה לי חשוב לענג אותו גם כשלי זה לא היה טוב. נתתי לו להשפיל אותי גם כשזה שרט לי את הנפש, הכל כדי להיות ראויה לאדם הזה. כשהוא נזף בי שאני לא לוקחת גלולות השפלתי את הראש. כשהוא כעס עלי התנצלתי והתפרשתי, הכל רק כדי שהוא יסלח לי. ואחרי שכבר נפרדנו, אפישרתי לו לעשות בי כמעט כל  שהוא רצה. כשהוא היה צריך למצוא נחמה בגופי, הייתי שם. כשהוא בכה עליהן, ליטפתי לו את הראש ותמסרתי עליו. אני זוכרת אותן אחת אחת, אני זוכרת את השיחות שלנו עליהן, אני זוכרת את כל האמירות שלו כדי להזכיר לי כמה אני לא הן, "היא שינוי מרענן, היא לא סמרטוט". דיברנו עליהן, ניסתי לעזור, להשיא עצה, רעיונות שהוא השתמש בהן. כשזה עבד לו, לא הרישיתי לעצמי להפריע, כשזה לא עבד לו הייתי שם לנחם אותו. בשיחות טלפון, בגוף, בחורים. אחרי אחת מהן, הוא אמר לי "איבדת אותי ברגע שהבנתי שאני יכול לעשות לך הכל מבלי שתלכי". לא לשם כך התכנסנו? שאני אתמסר? זו האומנות, לא?  להיות ילדה טובה. וניסיתי להיות ילדה טובה, גם כשזה פגע בי עמוקות. ניסיתי לעשות הכל כדי לא לפגוע בו. להיות שם בשבילו כשאני זוכרת מה המקום שלי, לתמוך, לאהוב, לתת.  להיות שם עבורו אחרי כל השברונות לב שלו, להיות שם עבורו כשהנפש שלי נשברה לריסיסים. האמת, שנעלבתי עד עמקי נשמתי כשלאחרונה הבנתי כמה מעט הוא חושב עלי, כמה הוא לא מעריך אותי. נעלסתי עד עמקי נשמתי כשהוא לא זוכר לי חסד נעורים, כשאני זוכרת אותן אחת אחת. כשאני זוכרת את כל הנשים שהוא היה פגוע אחריהן ושהייתי שם. המרחק הזה בנינו, בין המוכנות שלי להיות שם בשבילו לבין הניתוק הזה שלו ממני, הוא גדול וכואב. ואני לא יכולה לשים בצד את הקנאה על כל מה שיש לו ועל כל מה שמרגיש לא אפשרי לי, כל מה שמרגיש לא אפשרי אחריו, אחרי המילים שלו, המעשים שלו. אני נשארתי עם הרמות של כאב כשאני מוכנה לראות את המורכבות של הסיטואציה ולזכור לו חסד נעורים כשהוא פגע בי וחושב עלי כל כך מעט. הוא אהיב נורא ואני לא, הוא אהוב, ואני לא. הוא לא בודד נורא והוא לא זוכר את כל מה שהיה שם, גם אם כן, לא הוא כואב את זה. הוא השאיר אותי להתמודד עם הכאב, אמר לי לא לעשות מזה טראומה והלך ומצא אהבה, הוא לא מבין אפילו כמה הוא פגע בי, כמה החיים שלי עצובים נורא וכאובים והוא בעיקר לא מבין את המורכבות. והדחיפה שלו אותי לתהום הנשייה זה כנראה העלבון הכי עמוק.

אני כבר יודעת להגיד כי הציפייה שלי למשהו שלא אפשרי היא זו שמתדלקת את הכעס והכאב שלי העולם. הציפייה כי מישהו יואהב אותי, כי יהיה לו אכפת ממני באמת היא מפורכת. כמו כן הרצון שלי לעונג הוא מלכתחילה זה שיוצר את התסכול המיני שיש בי. אני צריכה להכיר בשתי העבודות הכאובות האלה, לא תהיה לי אהבה או מיניות בחיים האלה. הכמיהה שלי מזכירה לי שלעולם לא יהיה הדבר האמיתי. אני מסנגרת עליו בחירוף נפש, בהתעלמות מוחלטת בכמה שאני נפגעתי והוא חושב עלי כל כך מעט, מגביר את המרחק בין מה שיש לו ומה שאין לי. 

כתבתי פה הרבה מילים על איך שאני מרגישה, האמת שהן לא משנות, כמוני, ופשוט לא בא לי יותר לחיות. אני אף פעם לא אהיה ראויה לאהבה או לטוב.

אני לא יכולה לעשות הכל. אולי יש שם נשים וגברים מוכשרים מספיק, אני לא. אני מאכזבת את כולם אבל בעיקר את עצמי. אני לא מספיק טובה. אני בכלל לא מבינה איך אנשים מאמינים כי אהם טובים, יפים או ראוים לאהבה, עד כמה דפוקים בני אדם כדי להאמין בעצמם. אני לא מצליחה גם להכין שיעורי בית, גם לעשות תזה, גם מלגה, גם לנסות לקחת חלק במעבדה, גם להתחרות, גם לעבוד, גם לנהל חיי חברה, גם להיות בת משפחה טובה וחס שלום, לצאת לדייטים ולמצוא אהבה.  אין בי את את היכולות או את הכח לגנגל בין כל כך הרבה דברים ועוד לא התחלתי בכלל לדבר על דברים נפשים, להכיל את אמא שלי, להכיל את מה שעברתי, את החרדה, את חרדת המוות, להכיל את כל החוסר ביטחון וחוסר הערך הזה. אין בי גרם אחד של שלווה או קור רוח והעולם קשה לי קצת יותר מלמרבית האנשים. אין לי ממה לשאוב אנרגיה, אין לי הצלחות, אין לי מערכות יחסים מתגמלות, אין לי אהבה. יש לי הרבה כאב, הרבה מילים כואבות, תסכול מיני ותזכורת שלא יכולה להתקיים מערכת יחסים איתי בלי סקס, כאב והשפלה (או לפחות שניים מתוך השלושה).  ככה או ככה אתם תשפטו אותי, כנראה בצדק, ותגרמו לי להרגיש גרוע יותר ממה שאני גם ככה מרגישה. אולי זו הטראומה הבין דורית שעלי לשאת איתי ולהעביר אותה איתי הלאה, אולי זה בורג שחסר לי, או חלבון סורר בשרשרת. לעולם לא אהיה יפה מספיק, לעולם לא אהיה חכמה מספיק, לעולם לא אהיה טובה מספיק. איך מכניסים משמעות לחיים, איך גורמים לזמן הזה להיות שווה בין כל החוויה האנושית. החוויה האנושית שלי היא ללא אהבה, ללא עונג, ללא תחושת סיפוק (!), ללא יופי ועם חרדת המוות הזו. אני מרגישה רע על כך שאני לא בסדר, על כך שאני לא מכילה מספיק את מי שסביבי, על כך שאני לא מצליחה להיות נורמלית. אני לא נורמלית וזה שקוף לחלוטין לכולם. החיים לא מאפשרים את זה שלמישהו יהיה אכפת מספיק ממני וגם אם כן, אני בטח לא מרגישה את זה. ונמאס לי להתנצל על זה, זה שלא שאף אחד  לא אוהב אותי אלא שאני דפוקה מידי מכדי לשים לב. זה קצת כמו שהוא פגע בי ואני נושאת את ההשלכות איתי, זו בחירה שלי לכאוב את זה עכשיו אבל זו לא אשמתי.  קודם כל אני לא מספיקה, אחר כך החזה הקטן שלי לא מספיק, הטוסיק שלי, השמונע קילוגרמים, העיניים הלא כחולות, החיוך הלא יפה, לבסוף, הפחד שלי מלהזדיין לא מספיק, הפחד שלי מלהתנשק, המציצות הלא טובות שלי.בכל עולם מקביל אני לא מספיק טובה, זה קצת טרגי.

בטח לכולם זה מרגיש שהמשפחה שלהם דפוקה יותר מהנורמה. נדמה לי ששלי באמת דפוקה יותר מהנורמה, ארבע סטיות תקן בהתפלגות "דפיקות משפחה", אולי לא, כנראה שלזה רק אנשים מבחוץ יוכלו להעיד. אני עוד זוכרת את הלב מתכווץ כשהוא אמר לי ש"הם לא משפחה משפחתית". משפחה לא מתפקדת בלי תקשורת בכלל ובלי יכולת להתמודד עם רגשות. משפחה שצריכה להתפרק ועד לאחרונה זה היה הפחד הכי גדול שלי, שההורים שלי יתגרשו, עד שהוא הפך להיות שההורים שלי ימותו או לחלופין, שיקרה פה רצח והתאבדות. אל תגידו לי שאני לא מסוגלת לאהוב מישהו שיש לי מטען כלפיו כי זה הדבר שאני יודעת לעשות הכי טוב, לאהוב מישהו למרות הידיעה שהוא פגע בי, להבין סיטואציות מורכבות ולא לבטל אנשים. כתבתי את האמת ומחקתי ישר, כי אני לא מסוגלת שיהיה עקבות לזה, לא, זה אסור. ואם אכתוב את האמת מי עוד יכול לאהוב אותם כמוני ולהבין את המורכביות שלהם? אדם ללא עבר, ההווה שלו דל, ועתידו לוט בערפל. אז אני משתדלת תמיד לזכור שהמשפחה שלי לפני הכל, לפני העתיד ולפני הגבר הזה שלא קיים. ככלל, אני לא מאמינה ברעיון של לשנות את המשפחה הגריענית. כשאחותי התחתנה נוצר ריב גדול בין ההורים שלי שלאחריו דיברנו והיא אמרה לי בו משפט אל מותי נוסף: שאני כבר לא המשפחה שלה. עוד מלפני שנולדתי הטילו עליה תפקיד לא הוגן של להיות תמיד אחראית ולשמור עלי, היא עושה את זה די טוב והיא הקריבה הרבה למעני ועדין זה שבר לי את הלב. אני הולכת סביב העיקר ולא מתעסקת בו, כי יש אמיתות שכואבות מידי לכתוב. יש אמיתות שרק אהבת אמת תוכל להכיל. לפעמים, אני חושבת על כל מה שעברתי, על כל מה שאני לא משתפת אף אחד, על כל המטען שאני סוחבת איתי ואני רוצה לחשוב שאני האדם הכי חזק שיש, שיש בי הרבה עוצמה להמשיך הלאה ככה, להמשיך לרצות אהבה ככה. אבל המחשבה הזו הופכת לי את הבטן, המחשבה שיש בי דברים טובים. וזה כמו עם אהבה, יש אנשים שאוהבים אותי, זה פשוט לא מרגיש ככה. אני הולכת אם הגוש הזה בבטן שלי, יודעת שהגורל טרגי כל כך. ואולי אמא שלי אמרה לי יותר מידי פעמים שהרסתי לה את החיים או שהיא מתחרטת עלי ואולי אבא שלי אמר לי קצת יותר מידי פעמים שעדיף שאסתום את הפה וכולם יחשבו שאני טיפשה מאשר שידעו שזה נכון, וגם אם יש אמת אצל שניהם, שהיה לה טוב יותר אילולא אני הייתי נולדת לה ושאני לא חכמה מספיק, בטוח לא כמו ההורים שלי, אני יודעת שהם לא התכוונו לזה והם אוהבים אותי כל כך, הכי בעולם. אני מאחלת לנס, נס שיבוא ויפתור את הבעיה שאני לא יכולה לפתור, שאם הייתי יכולה לפתור הייתי פותרת, בעיה שאני מוכנה להשליך את כל החלומות ואת הסיכוי לאהבה אי פעם כדי שהיא תיפתר כששני ההורים שלי חיים. ואולי המשפחה שלי דפוקה כמו כל המשפחות ואני סתם דרמטית.

לעיתים לאמא שלי יש התקפי זעם, לא בדיוק זעם עם כי "אתם לא אוהבים אותי, לא אכפת לכם ממני הלוואי ואני אמות" התקף. צרחות וצעקות על כמה אין לה משמעות בעולם ואף אחד לא אוהב אותה, כנראה שזה תורשתי ואני גם כזו, אני גם בטוחה שאף אחד לא אוהב אותו, הסבו את תושמת ליבי שהרבה אנשים כתבו לי שאני מדהימה והאמת שלא שמתי לב לזה ובעולם האמיתי לא אומרים לי את זה בכלל, לא שמים לב אלי. זה אחד הדברים הכי קשים בעולם, זה יכול לקחת דקות או שעות, שהיא פשוט צורחת ובוכה, צורחת ובוכה. לא משנה מה אני אגיד, לא משנה מה אני אעשה סה לא ירגיע אותה, לרוב אחרי היא מתנצלת ואומרת שהיא אוהבת אותי. היום, היום היא צעקה שאנחנו לא מגלים כלפיה אמפתיה, שזה מצחיק בהתחשב בעובדה ששנה שעברה ביקשתי ממנה לגלות כלפיי אמפתיה היא השיבה בתושבה האל מותית "למה שאני אגלה כלפיך אמפתיה?" אל תבינו אותי לא נכון, יש לי המון אמפתיה כלפיה ואני מבינה כמה הסיטואציה מורכבת, אמא שלי אישה שבורה, שבערך מאז גיל ההתבגרות מאשימה אותי שהרסתי לה את החיים, שבגללי אין לה מזרון חדש, שאם היא תסבול גם אני אסבול. ויש דברים שלא ראיתי בתור ילדה אבל אני רואה בתור בן אדם בוגר ואני מבינה אותן עכשיו. אמא שלי אישה שבורה. בחיים לא אמרתי את זה לאף אחד. אמא שלי אישה שבורה שהאשימה אותי באומללות שלה וכשאני נולדתי הרסתי לה את החיים. בכנות, אין לי מושג איך זה עם אחותי. בכנות שתים, אני גם לא סובלת אותה קצת. אני אוהבת אותה מאוד אבל לא סובלת אותה. היא מאשימה את כולם בלי לראות מה היא עושה לא בסדר, מתעקשת לזכור דברים מלפני שלושים שנה שלא עוזרים להווה, לא מקדמים אותה לשום מקום. וזה מעגל קסמים מרושע, הכי מרושע. והלוואי והיה לי איך לפתור אותו, אבל אין לי. אין לי מה לעשות כדי לעזור. יש ימים שאני חוזרת להורים ורק מקווה למצוא אותה בחיים. השבוע היא אמרה לי שהיא חושבת שזה מסוכן שיהיה לי אקדח כי "אני לא יציבה ואני כועסת מאוד על העולם" כשאני זו שחוששת מרצח והתאבדות. מצחיק, לא? אולי זו הטראומה הבין דורית שאלי לשאת. האמת, שאני מוכנה לוותר על אהבה לכל החיים ושהיא תאשים אותי בכל הצרות שלה רק כדי שהסיבה האמתית תעלם. היא לא תשים לב לכמה אני עושה בשבילה ותמשיך כנראה להאשים אותי בכל הצרות שלה. אין לי מה לעשות חוץ מחהיכנס למיטה ולהבין שיש ימים שהם פשוט מחורבנים.

אני רוצה להמשיך את הפוסט הקודם לתוך סדרה של אמיתות שלא נוח לי איתן ולכן גם לא נוח לי לכתוב אותן. זה לא הוגן שאחרי המערכת היחסים איתו הוא מצא אהבה והתחתן ואני לא. זה לא הוגן כי הוא פגע בי והשאיר בי סמינים למה אי אפשר לאהוב אותי ואז הלך ומצא מישהי שתאהב אותו. זה לא הוגן שהוא פגע בי מינית ואז הלך והזדיין, גמר וחגג את המיניות שלו. שהוא יודע אלו דברים טובים יש לגוף האדם להציע ואני לא. זה לא הוגן, זה מרגיז, זה גורם לחיים להיות כואבים נורא ולחשוב על כל החרדה, הקושי, הכאב והמוות שאני מתמודדת איתי והוא חיי את החיים. זה פשוט מחורבן ומוכיח לי שוב ושוב שקארמה לא קיימת, אחרת היו רושימים לי שאני נפלאה ולא לו. אבל לא, הוא פגע בי ולו יש עדר מעריצות בכלוב, הוא אוהב ואהוב ואני לא אהיבה. הוא המשיך את חייו אחרי ואני לא הצלחתי לחיות אחריו. התקפי חרדה, חרדה, סיוטים, ימים שלמים לא לקום, לא להצליח להיות לבד, בחילות, לא להצליח ללמוד, לא להצליח לקיים חיי חברה, לא להזדיין, לא למצוא אהבה, להאיבק בחיים, להאיבק רק לא למות.  הוא לא מבין או יודע איזה ארבע שנים נוראיות היו לי, ולמה שהוא ידע, למה שיהיה אכפת לו? אני סיימתי תואר ראשון במומצע 82 והוא היה מצטיין, הוא לא היה שם ימים שלמים בבית הסטודנט שאני לא מצליחה ללמוד כי אני חיה שוב ושוב ושוב מה שהוא עשה לי. קל יותר לבקש מחילה מאשר לכאוב.

כבר תקופה שהכעס נאגר בי. אין לי עם מי לחלוק אותו אז החלטתי לכתוב אותו כאן בתקווה שלמלא את הכוס עד הסוף יגרום להכל להישפך החוצה. התבלטתי הרבה גם אם לכתוב לו ישירות את הדברים ולא לפרסם אותם בכלוב אבל אני לא רוצה להטיח בו האשמות וגם אני לא בטוחה אם יהיה לי את האומץ להגיד לו ישירות. גם כשאני כועסת אני עדין אוהבת אותו מאוד ואני לא יודעת אם יש ערך להגיד לו את הדברים האלה. אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ ולכן יש לי צורך חזק להוציא אותם ממני והאמת המרה שפשוט אין לי עם מי, בטיפול לא הצלחתי לדבר על זה, חברות שלי אמרו לי במפורש שוב ושוב שהן לא רוצות לשמוע, אני לא חושבת שיש מישהו שאני מרגישה בנח להפיל את זה עליו, להפיל אותי עליו. אז אני בוחרת בפלטפרומה הסמי אנונמית הזו עם החיסרון בולט וגדול שהוא פה, ולמרות שיש משהו מנחם בידיעה כי הוא קורא אותי, כי ככה זה אולי עוד אומר שאנחנו לא סתם שני זרים, אני חוששת מזה שהוא יקרא את הדברים האלה אך מאידך אני רוצה לפרוק את העול הזה ממני.

***

אני כועסת עליו. אני כועסת על הדברים שהוא אמר לי, שנצרבו לי בבשר ומלווים אותי יום-יום לכל מקום. אני כועסת על הדברים שהוא עשה לי, שמרגישים כמו פגיעה מינית ארוכה, ועל איך הוא ציפה שאני אהיה בסדר איתם, "אל תעשי מזה טראומה", ועל כך כשהוא התנצל הוא השתמש בביטוי "לא סבבה". לשכוח שאני מגיעה ולתת לי לחכות מחוץ לדלת שעתיים, לתת לי ללכת בעיר זרה כשמאוחר וחשוך, לכעוס עלי שאני לא לוקחת גלולות ולהטיח בי שכל המאבק הפמיניסטי נכשל בגללי, לכעוס עלי כשאני לא מוכנה לנסוע מאתיים קילומטר מהבסיס כדי לאסוף אותו, שהוא לא יצר איתי קשר ארבעה ימים שלמים, כשהוא האשים אותי שבגלל שלא הסכמתי להזדיין איתו הוא נכשל בטסט, כשנפגשנו בפעם האחרונה והוא אמר בכל תוקף שהוא לא מוכן לגעת בי ואז ירדתי לו והוא גירש אותי מהרכב, את כל אלו אפשר לקטלג תחת "לא סבבה". אבל במערכת היחסים הזו נעשו ונאמרו דברים שהם מתבדרים ב"לא סבבה". אתחיל ממה שקל לי. המילים שלו. המילים שלו שגורמות לי להרגיש חסרת ערך, לא שווה את זה בלי מין, לא אהיבה. המילים שהולכות איתי יום יום ואף אחד לא רוצה לשמוע. הרשימה הזו מפוזרת לכל אורך הבלוג שלי ולא עוזבת אותי לעולם. רשימה קרה ואכזרית שנותנת לי גושפנקא שוב ושוב כמה אני לא טובה, כמה לא ניתן לאהוב אותי. רשימה כזו השהאירה בי חתכים מדממים. אני לא רוצה לבזבז את הרגילה שלי עליך, פתחתי אותך והצטערתי לגלות מה יש בתוכך, את רק מספיק את לא טובה, את מספיק רזה כדי שגברים יתפשרו על החזה הקטן שלך (פה, ההקשר חשוב, הייתי ארבעים ושישה קילוגרמים ואחרי כריתת שד), את סתם ילדה קטנה עם בעיות אבא (גם פה ההקשר חשוב, דיברנו על כך שהוא אוהב אותן שרוטות), בשום יקום לא היינו לנצח, את פחות נהדרת, איבדת אותי כשהבנתי שאני יכול לעשות לך הכל מבלי שתלכי, הייתי מעריך אותך יותר אם לא היית שוכבת איתי כל כך מוקדם, אני מצטער שאי פעם הכרתי אותך, את לא מבינה למה אני רוצה את זה, את בחיים לא חווית אורגזמה. אני כועסת שאחרי כל אלו הוא שאל אם אני באמת מרגישה חסרת ערך. אני מרגישה יותר מחסרת ערך, אני מרגישה לא אהיבה. אני כועסת על ההתניה שהוא יצר בי בין הרצון להיות איתי לבין מין. שהוא אמר לי שוב ושוב "אני שונא אותך" שלא הסכמתי לשכב איתו, כשהוא גירש אותי מהמיטה כשלא רציתי. על הפעמים שאחרי שהוא גמר הוא שילח אותי לביתי, בלי להבין איך אני מרגישה. על שהגעתי עד לבסיס שלו ואז הוא כעס עלי ששכחתי את הקונדומים, שהוא כעס עלי כשהקונדמום נקרע ולא לקחתי גלולות, כשהוא כעס כשלא הסכמתי לרדת לו בחניון של סנימה סיטי, כשהביופסיה חזרה תקינה והוא היה האדם היחידי שרציתי להיות איתו ואחרי שלא הסכמתי לרדת לו בחניון של המסעדה הוא נרדם, ואכלתי לבד כבר לא חוגגת, כשבפעם הראשונה הובלתי מיניות בקשר שלנו ולא רציתי לשלוט עליו הוא כעס עלי והלך לישון כועס ואמר כמה אני לא טובה. שכבתי שם איתו במיטה וקברתי את המיניות שלי בשיר פתיחה של ארתור.  אני כועסת על הקושי שהוא יצר לי עם מין. כשביקשתי ממנו רק לא לגמור עלי וכמה דקות אחרי אני מרגישה את הזרע שלו מטפטף לי על הגב. את התחושה של לא לרצות אבל שהלא לא יוצא. את הידיעה שאם אני לא רוצה הוא לא ירצה אותי בחייו. כשהוא הצליף בי כשלא רציתי עד שזה כבר לא נהיה משנה יותר. כשהוא חדר אלי כשלא רציתי עד שזה לא היה משנה יותר. כשהוא גרם לי לעשות משהו ששבר אותי ואז פשוט ביקש שאני אלך בלי להבין את הפצע שזה יצר בתוכי. כשהוא גרם לי להרגיש שכל המהות שלי היא הכוס שלי. כשהייתי צריכה ללכת לצבא והוא לא שיחרר אותי עד שהוא גמר למרות שהוא ידע שאני מאחרת ואז אפילו לא ישב לידי באוטובוס. כשעמדנו במטבח של ההורים שלו וביקשתי ממנו "רק אל תחדור אלי" והוא חדר אלי בלי אפילו להפשיל לי את התחתונים. חוטני תחרה בצבע אפרסק ופיפיון בכחול נייבי שלא הלכתי איתו מאז. כשבטסט הבא שלו הגעתי עליו עם מחשבה אחת בראש "אל תתני לו לכעוס עליך" והשתדלתי כל כך להיות ילדה טובה, להגיד את הדברים הנכונים, לעשות את הדברים הנכונים, לגנוח בזמן הנכון. ואז בבוקר לפני שש, כשעוד לא הבנתי מה קורה, הוא שם אותי בדוגי על המיטה שלו, ניסה לחדור אלי פעם אחת ולא הצליח, ניסה פעם שניה ובשלישית הוא כבר השכיב אותי על הגב וכשה כבר הבנתי המחשבה הראשונה הייתה אל תתני לו סיבה לכעוס עליך. ירדנו ביחד במעלית והוא אפילו לא אמר לי להתראות.

אני לא יכולה יותר להמשיך את הרשימה כי לבי נכמר. אני יודעת כמה טוב יש בו, כמה רגישות ויכולת הכלה, כמה אהבה יש בו פשוט לא אלי. לא הזכרתי עד כמה אני בלתי נסבלת, על זה שלפניו בכלל לא הייתה לי מיניות, לא הרגשתי כלום.  לפניו באמת שלא היה בי הרבה. כל תוכן שיש בי הוא יצק ובלעדיו הייתי ריקה מתוכן. נדמה לי שהסיבה שאני עוד אוהבת אותו כי יש בו הרבה דברים טובים. הקטע הזה, גם כשהוא רק חלקי  לא מייצג אותו בכלל. אני חושבת עליו ומחייכת כי הוא כזה. כי הוא מצחיק, רגיש, חכם ומבין אנשים בצורה שאני בחיים לא אבין. הדיסוננס בין האהבה שלי עליו לבין השיברון שאני מרגישה אחרי המערכת היחסים איתו הוא קשה. הדיסוננס בין איך שהוא התנהג איתי ואיך שאני יודעת שהוא מתנהג עם נשים אחרות הוא קשה. כי הוא אדם טוב שהיה בתקופה לא טובה ובחברה לא טובה. וכמו שזה לא הוגן שהוא עשה לי את כל הדברים זה גם מרגיש קצת לא הוגן שאני כועסת עליו אבל הוא הכאיב לי כל כך. הוא גרם לכך שמערכות יחסים עם גברים ועם מין מורכבות לי כל כך. הוא לא שם כשאני כנה על הכל, כדי שאף גבר לא ירגיש שוב שהוא פתח אותי והצטער לגלות מה יש בתוכי, והגבר ממולי אומר לי שהוא לא מעוניין, שאני טיפולית ושזה כבד. הוא לא שם כשאני כמהה כל כך לאניטימיות ומגע אבל מתחילה לבכות כי אני לא טובה לגבר הזה שלא קיים וזה לא הוגן שהוא יהיה איתי. הוא לא שם כשאני לא נרדמת בלילה והוא לא שם כשאני לא  מצליחה לצאת מהמיטה בבוקר. הוא לא שם בכל רגעים שאני מרגישה שאני לא אהיבה, שאני לא ראויה לאהבה, שלא מגיעה לי אהבה בגלל מה שהוא עשה. והעניין שהוא הבית היחידי שלי, גם כל כך הרבה שנים אחרי, גם אחרי כל מה שהיה. הוא משפחה. הוא האדם היחדי שרציתי לידי והוא השאיר אותי לטבוע לבד, בבדידות, ביגון, בעצב, בקושי, בכל הזמן שרציתי למות, בכל הזמן שלא רציתי לחיות. אבל הוא לא יכל להיות שם, כי מהתחלה הוא אמר לי שאני ארעית בחיים שלו, שבשום יקום לא היינו לנצח. ואחרי כל המילים האלו אני רק רוצה להתנצל בפניו על כך שאני עדין לא טובה, אני עדין לא עושה את מה שהוא רוצה שאעשה ואהיה בסדר, שהוא עדין הבית שלי למרות שזה לא אמור להיות ככה. והוא חי את חייו באזור חיוג אחר ואני לא מצליחה לחיות. והוא מזיין כשכל פנטזיה שלי נגמרת בבכי, ואותו אוהבים כשאני מרגישה כל כך לא אהיבה ולו יש ערך כשאני מרגישה כל כך חסרת ערך. החיים לא הוגנים ומערכות יחסים הן לא יחס שקילות, וארתמטיקה של גבלות לא מתקיימת, אני יכולה להיות הנגזרת שלו והוא מתבדר בסביבה מנוקבת (ראיתם מה עשיתי פה???) שלי. אחרי כל מה שהוא עשה לי, אחרי כל הריקושטים שהוא השאיר בי הוא קיבל את כל מה שאני משתוקקת אליו ואני נשארתי בלי כלום, בלי אורגזמה, בלי אהבה, בלי מין ובלי ערך, לפעמים, הייתי רוצה שהוא ידע איך זה מרגיש, כמה שזה כואב, כמה שהחיים כואבים נורא בלי כל אלה. אני רוצה שכל פעם שהוא מכניס את הזין שלו לכוס, כל פעם כשהוא גומר, כל פעם שהוא מרגיש שהוא אוהב, הוא ירגיש שבריר, שבריר מכל הכאב שהוא גרם לי. הוא לא ייקח אחריות, הוא לא יעזור לי, אז לפחות שידע איך שבריר של הכאב הזה מרגיש. אחרי שבגללו לא הזדיינתי עם אף אחד, אחרי שבגללו אני מרגישה שאי אפשר לאהוב אותי אחרי כל מה שהוא עשה לי ובסוף הוא מזיין, גומר ואוהב. אם החיים היו הוגנים הוא היה חולק איתי את הכאב במקום להתחתן, להזדיין ולגמור אבל הוא דפק אותי והלך להגשים את כל מה שחלמתי עליו אי פעם.

(עוד לא החלטתי אם הייתי רוצה שהוא יקרא את זה או לא. החלטתי, אני רוצה שהוא יקרא את זה חמש פעמים ביום וכל פעם ירגיש את הכאב שלי)

אני לרוב כותבת בכלוב כשאני רוצה לפרוק משהו מהלב וככה גם הטקסטים יוצאים לי, אנטרופיים ומלאי רגש. זה לא גורם לנשים לרצות לקרוא אותי ולא גורם לגברים לרצות להכיר אותי. גם כשכן הכרתי פה כמה יחדי סגולה, זה נגמר יחסית מהר (פרט לאחד שאני סיימתי את זה בגלל התקף לב של אבא שלי). גם הטקסט הזה נובע מרגש חזק מאוד של קנאה. קנאה באותן נשים שנשים אחרות רושמות להן שהן נפלאות. בפרט, כאלו שרשמו לו תמיד כמה הוא מוצלח, חכם ונפלא. והן צדקו, הוא באמת חכם, מוצלח ונפלא, עד כדי כך שהוא מצא זוגיות בכלוב. בכנות, זה פשוט מעליב, אך עדר המעריצות שלו אוהבות אותו ונשים אחרות כאשר רובן בכלל לא שמות את הזין שלהן עלי, זו שהוא עשה לה את כל הדברים האלה שהוא כתב עליהם יפה כל כך והן קראו בשקיקה והגיבו עם המון אהבה. וזה בסדר, זה לא סקסי מה שקורא (שגיאת כתיב בכוונה כי לכתובת יש חולשה לבדיחות אבא) פה, אין פה טקסטים שיביישו את עמוס עוז, אין פה תמונות עירום שיגרמו לכוסיות לקנא. יש פה המוו עצב, חוסר ערך, הלקאה עצמית, שנאה עצמית, חוסר ביטחון, פחד, טראומה, כל הדברים שאפשר לשים במגירת "לא סקסי". כשאני קוראת שהן מגיבות לאחרות שהן נפלאות, והן באמת נפלאות, יש פה נשים שהן פלא הבריאה ואני קוראת אותן בשקיקה ורוצה להיות חברה שלהן, הלב שלי נצבט כנראה כי אני לא נפלאה, לא, אבל לפעמים הייתי רוצה שהן יחשבו שמאחוריי הדברים שלו קיימת אישה, שלא הזדיינה עם אף אחד שמונה שנים, שלא הצליחה לקיים מערכת יחסים בריאה, שהמשפטים האלה שלו צרובים לה בבשר. אני רוצה שהן יראו את האישה שלא ניתן לאהוב מאחורי הגבר הנורא האהיב הזה. אני חושבת על מערכת היחסים בנינו כמערכת יחסים שמחוברת על ידי צלקת. אבל האמת היא שאנחנו שני אנשים נפרדים שפעם, במקרה, החיים שלהם הצטלבו לכמה זמן, ואחרי עשור (!) אין שום דבר שמחבר אותם יותר, גם לא מילים שחורות על רקע לבן. כנראה שיש הרבה סיבות מורכבות למה אני עדין ככה מחוברת עליו אבל זה לא הטבעי, זה לא הנורמלי. גם בלהתקדם הלאה הוא יותר מוצלח ממני. וקל לראות למה הוא כזה מוצלח, בחיי, גם קל לראות למה אני לא. וגם כשאני מקנאה בו על האהבה שיש לו בחיים אני עדין שמחה כל כך בשבילו שהוא הצליח למצוא את מה שהוא חיפש, אני הראשונה להעיד כמה הגיע לו, כי החיים בלי הם פשוט כואבים מידי. אני מקנאה באותן נשים שנשים אחרות כותבות להן שהן נפלאות בעיקר כי אני רוצה להיות נפלאה בעצמי אבל לקוות שחבורה של זרים יואהבו אותי רק כי הן אוהבות את האקס שלי זה מגוחך.

השתמשתי בהרבה מילים כדי להגיד כמה אני רוצה שיואהבו אותי, כמה אני אוהבת אותו, כמה אני מקנאה בכל אלה שאוהבים אותן, כמה אני מקנאה באלו שהוא בחר לאהוב והלוואי שהייתי מספיק טובה כדי שהוא היה בוחר לאהוב אותי.