אני והחיה שבי

ריק פיטינו היה מאמן NBA אגדי שעקבתי אחריו בילדותי.

הוא התחיל במכללות בקבוצה האחרונה בליגה. מאמן סוג זין, כבייכול. כי בסוף השנה הקבוצה שלו לא רק קפצה מתחתית הטבלה וזכתה באליפות, אלא שהיום מהשחקנים שלו שאף אחד לא הכיר, הפכו בין לילה לשחקנים המובילים של כל הליגה.

ככה רבו עליו קבוצות נכשלות והוא בתמורה היה מעיף אותם כמו קוסם לקטוף אליפות בסוף העונה 

מהר מאוד הגיע ל NBA, ובשלב מסוים כתב ספר מרתק שסקר אחרי התכונות של השחקנים הכי פייטרים וכשרוניים שיש בליגה הטובה בעולם.

היו שם הרבה נקודות ששיננתי בתור ילד, אבל אחד מהם מלווה אותי עד היום, כמעט בכל יום, ובמיוחד לאחרונה. להיות ראוי.

זה לא משנה אם השגתי את מה שרציתי או לא, השאלה אם הייתי ראוי לזה. והתשובה היא כן. כי אם הייתי משיג את מה שרציתי, ולא באמת הייתי ראוי לכבוש אותו, הלב לא היה שלם והניצחון לא היה מתוק. ואם לא השגתי את מה שרציתי, ולא הייתי מרגיש ראוי, היה לי הרבה יותר קל להתמודד, כי בתכלס, לא הגיע לי.

השילוב הכי קטלני וכואב זה להיות ראוי ולא להצליח. לאנשים מצליחנים זו התמודדות קשה. 

לא הרבה יודעים, אבל שם בדיוק מתחילה העבודה הקשה. להיכשל שוב ושוב, למרות שאתה ראוי. לפתח שרירים מברזל, יכולת לקום ולעמוד על הרגליים, כי אנשים מצליחנים, בסוף לא רק ראויים, אלא גם בסוף... מצליחים.