התיישבתי בנוחות על הספה, כשאני מחזיק שתי רצועות שמחוברות אליהן. שתיהן עם כיסוי עיניים כי אני טוב לב. יש גבול כמה מבוכה אפשר להפיל עליהן. אני נהנה לבחון את הגוף של כל אחת, מחפש למצוא במה הן דומות ובמה הן שונות. ההבדלים בחזה למשל, מאוד ניכרים, לעומת ההבדלים במבנה הגוף שבו הן מאוד דומות.
הן מאוד שונות בצורה שבה הן נובחות. האחת נובחת "ווף", והשנייה "האוו". וזה יפה וזה מעניין.
פתחתי את הרוכסן והוצאתי את הזין. "נעשה ככה, מי מכן שמרגישה במשיכת רצועה מתקרבת עם האף אלי, מוצאות את הזין ושמה בפה. השנייה, מתחילה לנבוח. לא יותר משלוש שניות בין נביחה לנביחה. יש?"
הן מהנהנות.
"יש?" שאלתי בטון יותר ברור.
קאנון מהם של ווף והאוו עלה לאוויר.
ברור שלכל אחת יש אינטרס להיות על הזין. זה פחות מביך לנבוח. הרי עדיף להיות על זין ובשקט מאשר לשחרר נביחה על שלוש שניות.
התחלנו. וככה עברנו בין ווף להאוו. לפעמים מהר יותר, לפעמים לאט יותר.
אבל רגע השיא היה ללא ספק ששתיהן היו משוחררות, והאוויר נחתך בנביחות עמוקות של שתיהן. ווף והאוו. האוו וווף. וככל שהתרבו הנביחות ככה התחזק הרצון לחזור לשקט שעל הזין, מה שבמעגל מושלם הגביר את הנביחות.
ומתוך התחשבות עמוקה בשכנים, משכתי בשתי הרצועות את שתיהן חזרה לשקטע המרגיע הזה.
ווף והאוו
האוו ווף.
