החיים כנשלטת

“את צריכה לתת לגוף שלך להחלים כמו שצריך.
הוא הולך לעבור משהו לא פשוט בכלל.
תבטיחי לי שתתני לו את הזמן הזה.
אל תתחילי לחפש עכשיו הרפתקאות חדשות”.
זה מה שהרופא המנתח שלי אמר לי לפני שבוע, בפגישה האחרונה לפני הניתוח.
נוצר בינינו חיבור כבר מהביקור הראשון שלי אצלו. 
הוא די קלט את הטיפוס שאני וזה רק הלך והתחזק עם הפגישות.
לכן, היה לו חשוב להגיד לי את זה.

עברו חמישה ימים מאז הניתוח אבל זה מרגיש הרבה יותר.
אני בעיקר חלשה, כאובה ולא שלמה.
מבלה את רוב היום במיטה.
אבל היום סוף סוף התקלחתי לבד. הצלחתי בעצמי.
זה היה קשה.
אבל זה היה שווה את זה.
מרגישה שאין לי ספייס.
שכל היום יש עליי השגחה.
זה כ”כ לא אופייני לי.
אני בחורה שרגילה להיות סופר עצמאית.

משהו בי לא שלם.
מרגישה שנלקח ממני משהו.
שחסר בי איזשהו חלק.
זה מחזיר אותי לאונס, לאותו סוג של הרגשה.
גם אז הרגשתי שלקחו ממני את הבתולים שלי ואת הזכות שלי לומר “לא”.
ועוד כמה דברים כמו התמימות שלי למשל.
ההבדל העיקרי הוא שאת הפרוצדורה לכריתת השחלות אני בחרתי לעבור ואת האונס לעומת זאת לא.

“בחרתי” זו מילה גדולה מדי, היא לא באמת משפקת את המצב.
בחרתי בהתאם לנסיבות ולאילוצים.
זאת הייתה בעיניי האופצייה הכי יעילה ובטוחה גם לתקופה הקרובה וגם לעתיד הרחוק.

והמחשבות והשאלות שרצות לי בראש הן:
מה עשו בשחלות שלי?
סתם זרקו אותן לפח אחר כך?
עד כדי כך הן חסרות תועלת?

אני לא בחורה של בית.
אני לא אוהבת להיות הרבה בבית.
כמובן שאני לא יכולה לנוח. זה משהו שאין לי.
אחד מהחסרונות הגדולים שלי הוא שאני לא יודעת להיות משועממת.
למדתי בימים האחרונים שגם את העולם אפשר לנהל מהמיטה.

אז ככל שהימים יעברו אני אחלים יותר מהר.
אני לפחות מקווה.

קשה להיות רווקה, בייחוד עם הגברים של ימינו. 
למרות הרצון והשאיפה לזוגיות אני יכולה להגיד שדי נהנתי מחיי הרווקות, הייתי מזדיינת מלא, עושה מה שאני רוצה. 
תמיד הזדיינתי עם גברים שמבוגרים ממני, לפחות בכמה שנים.
אהבתי את הניסיון שלהם, את המגע שלהם, את הכבוד שלהם לגוף של אישה.

לפני שהכרתי את תומר תלמיד לשעבר שלי, נער בן 16-17, ניסה ״להזרים״ אותי ואני באופן אוטמטי סירבתי.
לא הצלחתי לשאת את המחשבה שאני אזדיין עם מישהו שצעיר ממני ב-6 שנים. 
אני זוכרת שאפילו התעצבנתי מההצעה שלו.

חודש אחרי ראיתי אותו באיזה אירוע. 
לא, ממש לא עלה לי חיוך על הפנים כמו בדר״כ כשראיתי אותו, אבל הוא בכל זאת הוא ניגש אליי. 
״דבר תאכלס מה אתה רוצה״ אני אומרת לו אחרי קצת בלבולי שכל ואחרי שאיבדתי כבר סבלנות. 
״פנטזיה חד פעמית איתך״ הוא עונה לי. 
הלם. 
הייתי המומה. לא האמנתי שככה נער ידבר אליי. באיזה אומץ בכלל?!
אני שותקת. 
לא יודעת איך להגיב. ההלם השתלט עליי.
״לא נראה לי שזה מתאים״ אני אומרת לו ובאה ללכת. 
הוא תופס לי את היד. 
״יש לך בדיוק 3 שניות לשחרר לי את היד ומאוד לא כדאי שאני אגיד ל-3״ אני אומרת לו והוא מיד משחרר לי את היד. 
התעצבנתי. 
ממש לפני שאני הולכת הוא אומר לי ״תמיד הייתה לי פנטזיה עלייך״. 
אני עומדת במקום עם הכוס יין ביד. 
לוגמת מהיין כדי להוריד את הפאניקה. 
״והפנטזיה הכי גדולה שלי זה שאת יורדת לי ויש לי הרגשה שאת מאוד טובה בזה״ הוא מוסיף. 
אחרי המשפט הזה כבר שתיתי את כל הכוס בשלוק אחד. מלבד ההלם הרגשתי מבוכה, התחלתי להסמיק, התחיל להיות לי חם. 
פתאום התחלתי להרגיש איזה עקצוץ שם למטה, את הרטיבות שמתחילה לבצבץ לה. 
״אני צריכה עוד יין״ אני אומרת לו והולכת. 
הוא בא אחריי. 
אני עדיין המומה. לא מעכלת את הסיטואציה. 
״זה יישאר דיסקרטי״ הוא אומר לי. 
״לא״ אני אומרת לו. 
״מה זאת אומרת תמיד?״ אני שואלת אותו מיד אחרי זה. 
״מאז שהיית מתרגלת שלנו״ הוא עונה. 
״לא חושבת ששידרתי משהו שיכל להוביל למצב כזה״ אני אומרת לו. 
״לא אמרתי ששידרת. אני נמשך אלייך מאוד״ הוא משיב. 
״אפשר שנדבר בכנות?״ הוא שואל. 
״אנחנו כבר מדברים בכנות״ אני אומרת לו בעצבים. 
״לא חשבת עליי בקטע כזה אף פעם?״ הוא שואל. 
אני מגחחת ואומרת לו שממש לא. 

משום מה אני מרגישה את הלחות שלי בתחתונים הולכת וגוברת. 
המוח מגיב בצורה אחת והגוף מגיב בצורה אחרת לחלוטין. 
״שלא תטעה זה מאוד מחמיא לי ואני מאוד מעריכה את האומץ והניסיון״ אני אומרת לו והולכת. 
בהמשך הערב הוא שוב ניגש אליי ואמר ”חלק מהפנטזיה שלי זה לגרום לך לגמור כל כך הרבה וכל כך חזק״. 

באותו הרגע החלטתי להגשים לו את הפנטזיה. 
הערכתי את הניסיון. 
הוא הזכיר לי את עצמי בגיל 16, כשהזרמתי את המורה נהיגה באמצע השיעור.

הלילה התפתח והגענו למיטה. 
אני תופסת לו את הראש ומצמידה אותו לכוס שלי. 
הוא מזיין לי את הכוס עם הלשון שלו. 
הוא מבצבץ משם ואומר ״כמה חיכיתי לרגע הזה״. 
מיד הוא חוזר, הלשון שלו דבוקה לדגדגן שלי. 
אני גומרת.
אחרי זה אני מורידה לו את התחתונים. מופתעת מהגודל של הזין שלו.
אני יורדת לו ומוצצת את הזין שלו עמוק.
לפני שהוא גומר אני מפסיקה.
אחרי זה הוא עולה מעליי, מזיין אותי.
שכחתי כמה כוח יש בגיל 16, כמה בגיל 16 הם רוצים לרצות.
אני גומרת חזק.

מאז נפגשנו עד שהכרתי את תומר.
הפכתי אותו ל”עבד מין” שלי.
לימדתי אותו איך להזדיין. 
לימדתי אותו איך להתייחס לאישה.
פתחתי בפניו עולם שלם של מין שהוא לא הכיר.

- הפוסט לא פתוח לדיון אם זה מוסרי או לא, לכל אחד/ת יש עקרונות משלו/ה -

הנה הגיע לו המחזור האחרון. 
לא תיארתי לעצמי שזה יהיה בגיל 25.

בעוד 3 שבועות אעבור את הניתוח לכריתת השחלות.
יש בי חלק שמאוד שמח מפני שסביר להניח כי זה יפתור את הכאבים וההתקפים שאני חווה כבר שנה. אך מנגד, יש בי חלק שהוא לא שלם ואף עצוב.
אני הולכת לאבד חלק מהנשיות שלי.

גם בעבר כאשר לא הייתי מקבלת מחזור סדיר הייתי נתקלת בתגובות מהסוד של “איזה כיף לך שאת לא מקבלת מחזור כל חודש, זה חלומה של כל אישה”.
והייתי מגלגלת עיניים כי אני ממש לא חושבת שזה החלום של כל אישה.

עוד כשהייתי בגיל ההתבגרות המחזור היה קשה וכואב.
הרופאים, אני וסובביי ייחסו זאת לכך שהמחזור לא סדיר - הייתי מקבלת מחזור פעם ב-8 חודשים בערך.
התחלתי לקיים יחסים, זה היה מוקדם יחסית וגם קצת מפתיע אחרי האונס.
אחרי האונס הייתי סקרנית מאוד לגבי עולם הסקס ורציתי גם לקבל חוייה אחרת. חוייה מתקנת.
באותה התקופה לא ידעתי אם אני בהריון או לא מפני שהמחזור לא הגיע, אז הלכתי לרופא נשים וקיבלתי גלולות.

לקחתי את הגלולות שנים ובכך לא הרגשתי את האנדו.
אבל הוא תמיד היה שם.
יכול להיות שאם הייתי מטפלת באנדו מוקדם יותר לא הייתי מגיעה למצב של כריתת שחלות.

אחרי שהפסקתי את הגלולות והגוף התאפס על עצמו, התחלתי לקבל מחזור.
הפעם הוא היה יחסית סדיר, שמחתי מאוד. אבל עם השמחה גם הגיע הסבל וכאבים בכל מחזור שרק הלכו והחריפו.
היו לא מעט ימים שבהם הייתי מקיאה מכאבים, מתעלפת.
לא מסוגלת לזוז.

המחזור כל חודש הזכיר לי שאני אישה, שלגוף האישה יש יכולות עצומות ומופלאות.

צפוייה לי תקופת החלמה לא פשוטה ודרך מאתגרת.
[כבר יש לי רשימת סדרות לראות, אבל בכל מקרה אשמח להמלצות נוספות!]

אני מאוד חוששת, הראש שלי לא כאן…
אבל מזלי שאני מוקפת באנשים מדהימים שאוהבים אותי ותומכים בי. 
בדר”כ זאת אני התומכת.
לא רגילה להיות בצד השני של המשוואה.

אתמול הגיע המחזור האחרון אני ותומר “חגגנו”.
ישבנו במרפסת בדירה שלו עם פייסל ובקבוק יין (עד שחיכינו למשלוח של הסושי).
שמענו שירים ונזכרנו בחוויות מצחיקות יותר וגם פחות מהמחזורים הקודמים.

אז להתראות מחזור יקר שלי.
למרות שעשית לי חיים קשים אני מנצלת את הרגעים להרגיש אותך בפעם האחרונה ♥️.

לא ישנתי כל הלילה, כבר כמה ימים יש לי התקף כאבים.. מזל שתקופת מבחנים… 
כדי להרגיע את עצמי ולהסיח את הדעת אני שומעת שירים, את הפלייליסט הרגיל שלי ואז מגיע שיר שתמיד מזכיר לי את זה שלפני חודשיים החבר הכי טוב של תומר התחתן.

תומר היה המלווה שלו לאורך כל היום ואני הצטרפתי לאירוע עצמו.
זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי באופן פיזי את תומר לאחר שבוע וחצי, הוא היה בניו-יורק לנסיעת עסקים ואני נשארתי בארץ. 
נכנסתי לאולם, תומר ישר הבחין בי ובא לעברי תוך כדי שהוא בוחן את ההופעה שדפקתי - שמלת שטיפה שחורה עם גזרה מהממת, נעלי עקב שחורות, תיק עור שחור וכמובן אקססוריז. כמובן שגם את השיער סידרתי והתאפרתי.
כבר באותו הרגע אני מתחילה להרגיש את הכוס שלי מתחיל להיות לח ורטוב.
תומר כמו תמיד דואג לי ומביא לי כוס יין רוזה (האהוב עליי).
“רק כוס אחת, אני צריכה להחזיר אותנו הביתה” אני אומרת לו.
במהלך הערב תומר חגג לו והשתכר, אני הייתי המבוגר האחראי, בדר”כ זה הפוך אצלנו..

באיזשהו שלב הייתי צריכה להתפנות “יש לי פיפי” אני אומרת לתומר באוזן.
“אני בא איתך” הוא אומר לי.
תומר מלווה אותי לשירותים, מחכה לי בחוץ.
בדיוק שאני מסיימת להתפנות ומסיימת להסתדר אני קוראת לו להיכנס לתא שלי.

התגעגעתי אליו אבל גם התגעגעתי לא פחות לזין שלו.

ברקע מתחיל להתנגן לו השיר “Don't Stop The Music” של Rihanna (אחד השירים הטובים לה לדעתי).
אני תופסת את הראש של תומר בשתי ידיי, מנשקת אותו, יורדת לאט לאט לכיוון המותניים, מורידה לו את המכנסיים.
“זאת הפעם הראשונה שאנחנו נזדיין במקום ציבורי” אני אומרת לו תוך כדי שאני מסתכלת עליו מלמטה.
אני רואה כמה שזה מדליק אותו, אני רואה את זה בעיניים שלו, אני מרגישה את הזקפה שלו.
הוא מרים אותי מהרצפה, מסובב אותי לקיר, כשהגב שלי מופנה כלפיו והידיים שלי מונחות על הקיר.
הוא מרים לי את השמלה אבל לא מפשיט אותה ממני, מוריד לי את התחתונים.
אני שומעת אותו פותח את החגורה שלו, את המכנסיים, מוריד את התחתונים ואת המכנסיים.
הוא חודר לתוכי. הכוס שלי כבר מטפטף…
אנחנו שומעים את השיר ברקע, תומר מתחיל לזיין אותי.
אני מתחילה לגנוח תומר תוך כדי אומר לי לסתום את הפה ושאני צריכה להיות יותר בשקט.
הוא מתעצבן. אני אוהבת שהוא מתעצבן. ככה הוא מזיין אותי חזק יותר ועמוק יותר.
אני עדיין לא שולטת בגניחות שלי, עדיין ממשיכה לגנוח חזק.
תומר לוקח את התחתוני חוטיני השחורים שלי, מסובב את הפרצוף שלי אליו תוך כדי שהוא מושך לי את השיער, ודוחף לי אותם לפה.
“ככה אולי תהיי יותר בשקט” הוא אומר לי.
אני מחייכת.
אני אוהבת שהוא אגרסיבי איתי.
הוא תופס לי את השיער בחוזקה וככל שהקצב של השיר עולה ככה הוא מזיין אותי חזק יותר.
אני רועדת מתוך הנאה.
אני קרובה לגמירה.
“את לא גומרת אם אני לא אומר לך שאת יכולה” תומר לוחש לי באוזן.
הכוס שלי מתכווץ יותר ויותר על הזין שלו.
הוא עומד לגמור ואומר לי “תגמרי”.
אני גומרת ותוך כדי גם הוא.

הוא מוציא לי את התחתונים מהפה, מנשק אותי, מלביש לי את התחתונים בחזרה ומוריד לי את השמלה.
אנחנו יוצאים מהתא של השירותים.
אני מסתדרת בחזרה, מסדרת את השיער ואת האיפור, מסדירה נשימה.
“אם חשבת שזה הכל את טועה” הוא אומר לי כשאנחנו בדרך חזרה.

ערב טוב❣️

בהתחלה הסקס שלי ושל תומר היה ונילי לחלוטין.

הרגשתי שהוא מאוד נזהר איתי, כאילו הוא הולך על ביצים.

ידעתי שזה בגלל האונס. הנושא הזה עלה כבר באחד מן הדייטים הראשונים.

כן נהנתי וכן גם גמרתי, אבל משהו היה חסר לי.

האגריסיביות בין היתר.

התלבטתי אם לפתוח עם תומר את עניין השליטה או לא. זה היה מוקדם מדי.

תמיד אנשים משליכים את האונס על השליטה, הייתה לי תחושה שגם הוא יילך לכיוון הזה.

יכול מאוד להיות שהמשיכה שלי לעולם השליטה נובעת מהאונס, אני כמעט בטוחה שכן.

אבל לא על זה אני רוצה לכתוב.

ידעתי שאני צריכה לחשוף את תומר לשליטה באופן הדרגתי. לכן, הדבר הראשון שהצעתי לו שננסה זה סוכריות קופצות.

בהתחלה הוא לא הבין מה אני רוצה, איך אני מתכננת

להשתמש בהן ולשלב אותן.

אבל הוא הסכים לנסות.

לקח לי המון זמן למצוא סוכריות קופצות, מסתבר שזה כבר לא ממתק נפוץ במיוחד…

באותו הערב שמצאתי, תוך כדי שאנחנו רואים ביחד סדרה בנטפליקס ותוך כדי שהוא מתחיל לאט לאט לשלוח את הידייםשלו לשדיים שלו, עברה בי המחשבה שאני כבר משתוקקת שננסה את הסוכריות קופצות 💥.

אז תומר ממשיך לשחק לי בשדיים, בפטמות, יודע להתחיל לחרמן אותי כמו שאני אוהבת.

ואני תוך כדי מריצה בראש על איך אני מגיעה לתיק לקחת את הסוכריות קופצות.

פתאום הוא קיבל שיחה דחופה מהעבודה ויצא למרפסת לענות.

כמובן שניצלתי את ההזדמנות והלכתי להביא את הסוכריות קופצות.

החבאתי אותן בתחתונים שלי.

ממש לא ממליצה להחביא לזמן ממושך זה שיא הלא נוח.

כשהוא חוזר בחזרה אני עומדת מולו במטבח ואני כבר רואה את החרמנות בעיניים שלו. אני רואה את הרצון שלו לזיין אותי. לפרוק.

הוא ניגש אליי בחזרה. מניח את האייפון שלי ושלו בצד.

הוא מאחוריי. אני מרגישה את הנשימות שלו, שומעת אותן.

לאט לאט הוא מתחיל שוב לשלוח את הידיים שלו לשדיים שלי, תוך כדי אני מבליטה את הישבן שלי, רוצה להרגיש איך הזין שלו מתקשה. עומד לכבודי.

אני שומעת את הנשימות שלו נהיות כבדות.

הוא מוריד לי את החולצה, אני מסתובבת אליו.

אנחנו הולכים לכיוון חדר השינה.

הוא משכיב אותי על המיטה. הוא מעליי.

הוא מוריד לי את הג׳ינס. אני נשארת עם תחתונים.

הוא מרגיש שיש שם משהו מוזר, הוא מסתכל עליי ואני מחייכת.

״הפתעה״ אני אומרת לו עם חיוך שובבי תוך כדי שאני מוציאה את הסוכריות קופצות מהתחתונים.

הוא צוחק. הוא היה קצת המום בהתחלה לדעתי…

״מה עושים עם זה?״ הוא שואל אותי.

״תשאיר את זה לי״ אני עונה לו.

אני אומרת לו לשכב על הגב ועולה מעליו, מתיישבת לו על הזין. אני אוהבת להרגיש את הזין שלו, להתחכך בו.

לאט לאט אני מורידה לו את החולצה ואת המכנסיים, הוא נשאר עם תחתונים.

אני פותחת את הסוכריות קופצות, שמה קצת בפה שלי ומהר עולה לכיוון הפה שלו כדי לנשק אותו. הוא מרגיש אותן מתפוצצות לו בפה.

אחרי זה אני יורדת לאט לאט לכיוון הזין שלו. מורידה לו את התחתונים.

מתחילה להרטיב את הזין שלו עם הלשון שלי כדי שהסוכריות ייתפסו.

שופכת סוכריות קופצות על הזין שלו ומתחילה למצוץ לו את הזין עמוק.

הסוכריות קופצות תוך כדי מתפוצצות לו על הזין. אני מרגישה אותן גם מתפוצצות בפה שלי.

לאט לאט גם יורדת לביצים שלו.

אני מרגישה את העונג שלו, את הריגוש שלו. זה מספק אותי. זה גורם לי לרצות לספק אותו יותר.

אני שופכת את יתרת התכולה של הסוכריות הקופצות על הזין שלו ומתחילה למצוץ מהר ועמוק.

אני מהדקת את השפתיים שלי על הזין שלו.

מרגישה את הסוכריות מתפוצצות.

שומעת את הגניחות שלו, את הנשימות שלו, את ההנאה שלו.

אני מוצצת מהר יותר ויותר.

אני מבינה שהוא כבר מתקרב לגמירה, אני ממשיכה.

עד אז הוא אף פעם לא גמר לי בפה.

התנגד לזה משום מה…

אבל בפעם הזאת הוא לא יכל לשלוט בגמירה.

הרגשתי את השפיך שלו מתפוצץ לי בתוך הפה.

אני מסתכלת עליו ונושכת שפתיים תוך כדי שאני נוטפת מרוב חרמנות.

יום שישי, חוגגות לחברה מסיבת רווקות, השעה 11:30 ואני כבר עם מוחיטו שני על שפת הבריכה, עדיין מנסה להתגבר על ההאנגאובר מאתמול, מורחת על עצמי קצת ניוואה כדי לתפוס קצת צבע.
״אני לא יודעת מי יותר לבן את או הניוואה״ אחת החברות אומרת לי ואנחנו צוחקות.
״נו מה איתך ועם תומר? מתי הוא יציע לדעתך?״ מישהי אחרת שואלת אותי.
״אני ותומר נפרדנו״ עניתי.
החברות הטובות שלי יודעות. הן תומכות בי, דואגות להוציא אותי, להרים לי את המצב רוח טיפה וכמובן שגם דאגו להחליף נושא שיחה.

את תומר הכרתי בתחילת ספטמבר.
ראיתי אותו בחתונה.
ברגע שראיתי אותו ליבי החסיר פעימה, נעתקה נשמתי. אפילו שזה היה ממש מרחוק.

יום למחרת, שלחתי לבחור שהתחתן תמונה של תומר ושאלתי אותו אם הוא רווק.
הוא ענה לי שכן.
ביקשתי את המספר של תומר וקיבלתי אותו בדיוק כשיצאתי עם חברות.
״יאללה אני מזמינה אותו לדייט״ אני אומרת להן.
הדעות היו חלוקות, יש כאלו שעודדו ויש כאלה שאמרו שזו פדיחה.
בסוף החלטתי להקשיב לעצמי ושלחתי לו הודעה.
אחרי שיחה קצרצרה הזמנתי אותו לשתות קפה.
יומיים לאחר מכן נפגשנו במתחם התחנה.
קנינו קפה ועשינו טיול.
זו הייתה התקופה של הקורונה - לא היו מסעדות/בתי קפה פתוחים.
״מתנצלת שיש לי רק שעתיים להקדיש לך, פשוט יש לי כל יום חתונה בשבוע הקרוב ואני חייבת להספיק להתארגן״ אמרתי לו.
השעתיים עברו מהר מאוד, השיחה זרמה, הכל הרגיש טבעי. הרגשתי משהו שונה.
המשכנו לצאת, דייט שני, דייט שלישי, בדייט החמישי כבר שכבנו. סקס מהמם.

מה שאהבתי בתומר זה שבמיטה הייתי הזונה שלו, הוא עשה בי כל מה שהוא רצה.
לאט לאט הראיתי לו את הצד הקינקי שבי והוא אהב את זה.

אחרי חודש הוא כבר הכיר אותי למשפחה שלו. אני גם הכרתי אותו למשפחה שלי.
הרגשות שלי כלפיו רק הלכו והתעצמו.
התאהבתי בו. אני עדיין מאוהבת בו.

אחרי שלושה חודשים כבר חצי גרתי אצלו. הייתי ישנה אצלו 2-3 לילות בשבוע לפחות.
תומר הכיל אותי כמו שאף גבר אחר לא הכיל. קיבל אותי כמו שאני. קיבל את הכאבים הכרוניים מהאנדו ואת השגרה העמוסה.
הוא ידע איך לגשת אליי.

במהלך הזוגיות שלנו הוא דיבר איתי על הרצון שלו להקים משפחה. הוא השתוקק להיות אבא.
בתהליך הבירור והאבחון של האנדו הוא היה איתי בכל רגע נתון. בא לכל בדיקה ולכל ייעוץ.
עם הזמן ובמיוחד לקראת סוף האבחון הבנתי שהסיכוי שלי להביא ילדים לעולם הוא נמוך ובכל מקרה אצטרך לעשות הפריות.

לא יכולתי להעביר אותו את הדרך הזאת.
לא יכולתי מראש להכניס אותו לזה.
אז קמתי והלכתי. נפרדתי ממנו.

עברו שלושה שבועות מאז ועדיין מאוד קשה לי.
כל נשימה יותר כואבת מהשנייה.
עדיין לא הלכתי להביא את הדברים שלי מהדירה שלו. כרגע אני לא חושבת שאני מסוגלת להתמודד עם המפגש איתו.
בעצם אני כן מסוגלת להתמודד, אני פשוט לא רוצה.

בגיל 11 עברתי אונס ע”י אדם שמבוגר ממני בכ-40 שנים. במעשה הזה הוא רצח את הנשמה שלי, של ילדה בת 11.

אני נוטה לחלק את החיים שלי לשני חלקים עיקריים: החיים עד האונס והחיים אחרי האונס.

בגיל 11 הייתי תמימה לחלוטין, לא הייתי הכי מודעת למין, לא חשבתי שככה אחשף בפעם הראשונה בחיי למין.

עבר מעל לעשור מאז.

עברתי טיפולים פסיכולוגיים שרובם לא הועילו. 

אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה לא מדוייק. 

הזמן מלמד איך להתמודד עם הפצעים, הזמן מלמד איך להתמודד עם האנשים שזורים מלח על הפצעים, אבל הוא לא מרפה את הפצעים.

זוהי התמודדות יומיומית, שעתית.

לפני שבוע ראיתי בפעם הראשונה בסופר את אותו אדם שאנס אותי בברוטליות. אותו אדם שדחף בכוח את הזין שלו לפה של ילדה בת 11. אותו אדם שהמשיך לזיין ילדה בת 11 למרות שכבר כולה כאובה ומדממת.

באותו הרגע חזרתי אחורה. לאותו היום של האונס.

למשך מספר שניות הייתי בהלם. לא הגבתי. לא המשכתי ללכת. הרגשתי שאין לי אוויר, שאני נחנקת. הבחילה התחילה, קצב דפיקות הלב שלי היה בשמיים.

באותו רגע חזרתי להיות חסרת אונים, כפי שהייתי באותו יום של האונס.

האונס שינה אותי.

אין יום שבו אני לא נזכרת ברגע מהמיון שבו אני שומעת את אבא שלי צועק על המזכירה שלו ששיגעה אותו על פגישות שאמורות היו להיות לו באותם ימים “שתזדיין החברה! לבת הקטנה שלי נהרסו החיים ברגע”.
אף פעם לא שמעתי את אבא שלי צועק או מרים את הקול. זאת הייתה הפעם היחידה.

מאותו רגע החלטתי שאני בוחרת בחיים, שאני בוחרת לממש את עצמי, לעשות מה שעושה לי טוב!
מאותו הרגע החלטתי שאני לא אתן לאף אחד להעמיד אותי במצב כזה של חוסר אונים. פיתחתי חוסן. הפכתי להיות בחורה חזקה, כזאת שנרתעים מהעוצמה שלה רק ממבט.

לכן, מהר מאוד התעשתתי על עצמי, תוך דקה או שתיים, והמשכתי בעיסוקיי בסופר כרגיל.

נזכרתי שאני כבר לא אותה ילדה בת 11. אני בחורה חכמה, חזקה ועצמאית. 

האונס הוביל אותי להיות אדם טוב יותר.

זה לא קרה ברגע אחד, זה היה תהליך ארוך. תהליך שכלל גם הצלחות וגם כשלונות.

לחברה יש מעין מדד מוזר כזה - אם אין לך זוגיות אז נכשלת. 

כמעט תמיד הסביבה הקרובה אליי שהייתה מודעת לאונס הסתכלה (ועדיין מסתכלת עליי) בתור “הבחורה שנאנסה”, ומשליכה את הרווקות שלי על האונס שעברתי.
הסביבה שלא מודעת לאונס שעברתי תמיד נוהגת לשאול “איך לבחורה כמוך אין מישהו? מי שיהיה איתך יזכה”.

אז לא, אני לא פרס. 

אני מודעת לזה שהבחור שיהיה איתי “יזכה”, אני לא צריכה שיזכירו לי את זה. אני יודעת בדיוק מה אני שווה.

אנשים שוכחים שגם אני רוצה “לזכות” בחזרה. 

תמיד אמרתי שהבחור שיהיה איתי יצטרך להעריץ את האדמה שאני דורכת עלייה, את האוויר שאני נושמת. הרווחתי את זה ביושר.
אבל גם תמיד אמרתי שאני אצטרך להרגיש ככה בדיוק כלפיו בחזרה. שזה צריך להיות הדדי.

השבוע גם אובחנתי באופן רשמי באנדומטריוזיס.
בעקבות האבחנה החלטתי ביחד עם הרופא המטפל שלי כי אצטרך לשאוב ביציות ולכרות את השחלות שלי, בשביל לשפר את איכות החיים שלי ובשביל שאולי אני אוכל ביום מן הימים להביא ילדים לעולם.

זו החלטה לא קלה. חלום חיי הוא להיות אמא. 

השבוע הייתי אצל הפסיכולוג המטפל שלי, נזכרנו שבמפגש הקודם הוא שאל אותי האם אני מודעת לכך שאני בחורה שמעוררת אנטגוניזם.
הייתי בהלם, לא הייתי מודעת לזה בכלל. לא חשבתי על זה אפילו.
“את מצליחה בלימודים, את מצליחה בכל מה שאת רוצה, את נראת טוב, את כל הזמן מוקפת באנשים שאוהבים אותך, גברים עפים עלייך” הוא אמר לי.

גיחחתי. 

הוא לא הבין למה התחלתי לצחקק.

אז צחקתי בגלל שאנשים לא באמת יודעים מה עובר על אנשים אחרים. מבחוץ הכל יכול להיראות מושלם.

לכל אחד/ת יש את הצרות שלו/ה. 

אני שמחה על מה שיש לי, ומודה כל יום על החיים שלי. 

כמו כל אחד/ת אני מתמודדת בכל יום עם נושאים כאובים, עם הצרות שלי, עם הכשלנות שלי וגם עם ההצלחות שלי.

קל מאוד שמישהו אחר יעורר בך אנטגונזים כי תמיד הדשא של השכן ירוק יותר.

יום שביעי שלא ראיתי אף אחד.

אני חיה לבד, הולכת בבוקר או בערב למשמרת במד"א.

חוזרת, לומדת, ישנה 3-4 שעות וקמה.

מדברת בין לבין עם חברים בזום, עם ההורים.

ואז רואה ששר הבריאות היפר את ההנחיות. לא יודעת מה אני מרגישה באותו רגע.

יש לי ערב חופשי היום.

הדלקתי לי פייסל. 

מנסה לעבור על כל ההודעות שנותר ללא ממענה ממני. 

מקשקשת קצת עם ההורים בפייסטיים.

חברה טובה שולחת לי שיר ואומרת לי "את חייבת לשמוע אבל רק עם אוזניות". 

שמתי את האירפודס.

"אה, ותעשי עוד שאכטה לפני".

לא מבינה מה היא רוצה ממני.

עושה עוד שאכטה, ואז היא שולחת לי את השיר.

נחשפתי לעולם של ה-8D Music. גיליתי עולם חדש.

הרגשתי אותו כאן לידי.

זה משה מטורף.

תעשו לעצמכם טובה, מי שלא מכיר, תשמעו. אבל רק עם אוזניות!!

רק בריאות לכולנו, ושנדע ימים טובים ויותר!

וואו איזה 3 חודשים עברו עליי. 

למדתי כל כך הרבה. לא, לא רק בלימודים עצמם. 

גם למדתי על עצמי. 

למדתי לאהוב את עצמי. 

למדתי להעריך את עצמי. 

למדתי מה אני שווה. 

נשבר לי הלב פעמיים. כן, פעמיים. 

אבל רק התחזקתי מזה. רק למדתי להעריך כמה אני שווה. 

למדתי להנות מסקס. לא היה כל כך הרבה, אבל מה שהיה היה משמעותי. 

למדתי להנות מהחיים. 

למדתי להיות אני עצמי. 

למדתי להנות גם מהלבד. 

למדתי לשחרר. 

למדתי לקום כל בוקר עם חיוך. גם אם לא ישנתי כל הלילה. 

למדתי לצחוק על הדברים. 

לא היה יום אחד משעמם. כל יום חוויתי משהו חדש. 

גם כשקיבלתי מצטיינת דיקן כי אני עם הממוצע הכי גבוה בכיתה, לא התרגשתי. זה כבר לא הזיז.

ואז הבנתי, זה הרגע. זה הרגע שאני מוכנה לשחרר שליטה. 

לאחר שבוע עמוס שלא היה לי זמן להיכנס לכלוב, קראתי את כל ההודעות שלכן/ם.

רובכן/ם ביקשו ממני המלצות לשיר של Dennis Lloyd.

אז השיר הכי אהוב עליי זה GFY.

מקדישה אותו לכל הגברים (והיו לא מעט) שאמרו לי "לכי תזדייני יא חתיכת כלבה".

מתנצלת אם פגעתי לכם באגו.