בגיל 11 עברתי אונס ע”י אדם שמבוגר ממני בכ-40 שנים. במעשה הזה הוא רצח את הנשמה שלי, של ילדה בת 11.
אני נוטה לחלק את החיים שלי לשני חלקים עיקריים: החיים עד האונס והחיים אחרי האונס.
בגיל 11 הייתי תמימה לחלוטין, לא הייתי הכי מודעת למין, לא חשבתי שככה אחשף בפעם הראשונה בחיי למין.
עבר מעל לעשור מאז.
עברתי טיפולים פסיכולוגיים שרובם לא הועילו.
אומרים שהזמן מרפא את הפצעים. זה לא מדוייק.
הזמן מלמד איך להתמודד עם הפצעים, הזמן מלמד איך להתמודד עם האנשים שזורים מלח על הפצעים, אבל הוא לא מרפה את הפצעים.
זוהי התמודדות יומיומית, שעתית.
לפני שבוע ראיתי בפעם הראשונה בסופר את אותו אדם שאנס אותי בברוטליות. אותו אדם שדחף בכוח את הזין שלו לפה של ילדה בת 11. אותו אדם שהמשיך לזיין ילדה בת 11 למרות שכבר כולה כאובה ומדממת.
באותו הרגע חזרתי אחורה. לאותו היום של האונס.
למשך מספר שניות הייתי בהלם. לא הגבתי. לא המשכתי ללכת. הרגשתי שאין לי אוויר, שאני נחנקת. הבחילה התחילה, קצב דפיקות הלב שלי היה בשמיים.
באותו רגע חזרתי להיות חסרת אונים, כפי שהייתי באותו יום של האונס.
האונס שינה אותי.
אין יום שבו אני לא נזכרת ברגע מהמיון שבו אני שומעת את אבא שלי צועק על המזכירה שלו ששיגעה אותו על פגישות שאמורות היו להיות לו באותם ימים “שתזדיין החברה! לבת הקטנה שלי נהרסו החיים ברגע”.
אף פעם לא שמעתי את אבא שלי צועק או מרים את הקול. זאת הייתה הפעם היחידה.
מאותו רגע החלטתי שאני בוחרת בחיים, שאני בוחרת לממש את עצמי, לעשות מה שעושה לי טוב!
מאותו הרגע החלטתי שאני לא אתן לאף אחד להעמיד אותי במצב כזה של חוסר אונים. פיתחתי חוסן. הפכתי להיות בחורה חזקה, כזאת שנרתעים מהעוצמה שלה רק ממבט.
לכן, מהר מאוד התעשתתי על עצמי, תוך דקה או שתיים, והמשכתי בעיסוקיי בסופר כרגיל.
נזכרתי שאני כבר לא אותה ילדה בת 11. אני בחורה חכמה, חזקה ועצמאית.
האונס הוביל אותי להיות אדם טוב יותר.
זה לא קרה ברגע אחד, זה היה תהליך ארוך. תהליך שכלל גם הצלחות וגם כשלונות.
לחברה יש מעין מדד מוזר כזה - אם אין לך זוגיות אז נכשלת.
כמעט תמיד הסביבה הקרובה אליי שהייתה מודעת לאונס הסתכלה (ועדיין מסתכלת עליי) בתור “הבחורה שנאנסה”, ומשליכה את הרווקות שלי על האונס שעברתי.
הסביבה שלא מודעת לאונס שעברתי תמיד נוהגת לשאול “איך לבחורה כמוך אין מישהו? מי שיהיה איתך יזכה”.
אז לא, אני לא פרס.
אני מודעת לזה שהבחור שיהיה איתי “יזכה”, אני לא צריכה שיזכירו לי את זה. אני יודעת בדיוק מה אני שווה.
אנשים שוכחים שגם אני רוצה “לזכות” בחזרה.
תמיד אמרתי שהבחור שיהיה איתי יצטרך להעריץ את האדמה שאני דורכת עלייה, את האוויר שאני נושמת. הרווחתי את זה ביושר.
אבל גם תמיד אמרתי שאני אצטרך להרגיש ככה בדיוק כלפיו בחזרה. שזה צריך להיות הדדי.
השבוע גם אובחנתי באופן רשמי באנדומטריוזיס.
בעקבות האבחנה החלטתי ביחד עם הרופא המטפל שלי כי אצטרך לשאוב ביציות ולכרות את השחלות שלי, בשביל לשפר את איכות החיים שלי ובשביל שאולי אני אוכל ביום מן הימים להביא ילדים לעולם.
זו החלטה לא קלה. חלום חיי הוא להיות אמא.
השבוע הייתי אצל הפסיכולוג המטפל שלי, נזכרנו שבמפגש הקודם הוא שאל אותי האם אני מודעת לכך שאני בחורה שמעוררת אנטגוניזם.
הייתי בהלם, לא הייתי מודעת לזה בכלל. לא חשבתי על זה אפילו.
“את מצליחה בלימודים, את מצליחה בכל מה שאת רוצה, את נראת טוב, את כל הזמן מוקפת באנשים שאוהבים אותך, גברים עפים עלייך” הוא אמר לי.
גיחחתי.
הוא לא הבין למה התחלתי לצחקק.
אז צחקתי בגלל שאנשים לא באמת יודעים מה עובר על אנשים אחרים. מבחוץ הכל יכול להיראות מושלם.
לכל אחד/ת יש את הצרות שלו/ה.
אני שמחה על מה שיש לי, ומודה כל יום על החיים שלי.
כמו כל אחד/ת אני מתמודדת בכל יום עם נושאים כאובים, עם הצרות שלי, עם הכשלנות שלי וגם עם ההצלחות שלי.
קל מאוד שמישהו אחר יעורר בך אנטגונזים כי תמיד הדשא של השכן ירוק יותר.