החיים כנשלטת

אני סוף סוף בחופש. 

טוב, זה לא ממש חופש בהתחשב בכמות העבודות שיש לי להגיש. אבל עדיין קצת אוויר לנשימה. 

הלכתי היום לקניון. בדרך כלל אני לא אוהבת לעשות שופינג בקניון, אני קונה הכל דרך האינטנרט.

״תהל, את רוצה שאני אביא לך סטירה? אני אביא לך סטירה אם עוד פעם תפילי את החולצה לרצפה״.

אני שומעת את הצעקות האלו. 

אני רואה אמא צעירה צועקת על הילדה שלה, היא נראית בת שנה כמעט. 

אני בהלם. 

אני לא מבינה איך אמא יכולה לדבר ככה לבת שלה. 

לא מבינה איך אפשר לדבר ככה לתינוקת, כשהיא לא יכולה להגיב. 

אני שמה לב איך האמא מדברת בנייד שלה עם איזו חברה בקולי קולות, לא מתייחסת לבת שלה שאיתה, הבת שלה רוצה ממנה מעט יחס אז היא בוחנת את התגובה שלה בכך שהיא מפילה לה את החולצה שהיא רוצה למדוד לרצפה. 

אני לפעמים לא מבינה או שאולי אני לא מציאותית. 

אני לא יודעת איך אפשר להתנהג כך. 

ישנם זוגות שעוברים גיהנום עד שהם מצליחים להביא ילד לעולם. זה לא דבר של מה בכך. 

ואז אני רואה אמא שמעיזה ככה להתנהג לבת שלה. 

אני יודעת שברגע שאחליט שאני רוצה להיות אמא אני אעשה את זה בלב שלם, שאגיע למצב שבו אקריב את כל חיי לילדים שלי. 

שאני אוכל ללכת לטייל איתם ולהתייחס רק אליהם, וברגעים שבהם אני איתם אז שיזדיין כל העולם, כל היחס שלי יופנה אליהם. 

אלו רגעים בחיים שלדעתי בונים אותך, שמראים לך איך *לא* להתנהג. 

יום שלישי התארגנתי לחתונה. 

הלכתי לספר שיעשה לי איזה משהו בשיער. 

אחרי זה הגעתי הביתה. 

לבשתי את ההלבשה התחתונה האהובה עליי. 

אני עומדת חצי ערומה מול הארון ומתלבטת מה ללבוש. 

״אני חייבת להפציץ היום״ אני אומרת לעצמי. 

יש יותר מדי אנשים שאני רוצה למשוך את תשומת הלב שלהם. 

אז אחרי כמה דקות אני בוחרת שמלה שחורה, עם מחשוף מכובד. 

אחר כך אני בוחרת בנעלי עקב שחורות מתאימות. 

מתאפרת באיפור שמבליט את העיניים הירקרקות שלי, את השיניים הלבנות היפות. כדי שכשאני אחייך אף אחד לא יישאר אדיש אליי. 

אבא שלי כבר צועק לי אם אני מוכנה. מרגישה שחזרתי שוב לגיל 14. 

אז אני מכינה איזה תיק חמוד עם שקית של קוק, ירוק, אודם ומראה. 

אני יורדת למטה. הוא בהלם מהמחשוף אבל שיהיה. 

אני נכנסת לאירוע. אין ספק אני מושכת את המבטים של כולם. 

אחרי כמה דקות של שיחות לא מעניינות אני הולכת לשירותים. 

מסניפה כמה שורות של קוק. 

חוזרת. 

הולכת להביא יין לבן זול (עדיף מכלום). 

מישהו תופס אותי בבר. הוא מוכר לי. 

הוא מתחיל לדבר איתי. 

״מה את עושה בחיים?״ הוא שואל. ״סטודנטית״ אני עונה לו באופן קריר במטרה שישחרר ממני. 

ואז הוא מתחיל לחפור על איך הוא זוכר אותי ילדה קטנה של אבא, כזאת מקסימה וכזאת לבבית, ואיך זה שעכשיו אני לא כזאת. בראש אני חושבת לעצמי בזמן שהוא מזיין את השכל על זה שמה שגרם לשינוי הזה הם החיים עצמם. 

ואז יש תפנית בעלילה. 

״נראה לי שאת אוהבת את זה חזק״ הוא אומר לי. 

אני קצת בהלם. לוקח לי איזה שתי שניות לעכל את הנאמר. 

״את מה?״ אני שואלת אותו. 

״את הזין שלי״. הוא עונה. 

אני עדיין בהלם. לא מבינה מאיפה זה בא. אבל תאלכס זה מה שחיפשתי... 

״אז פתאום אני כבר לא הילדה הקטנה של אבא?״ אני שואלת אותו. 

״זה לא נראה כך״ הוא אומר. 

״אני רואה את זה עלייך. אני רואה את האודם שנהיה לך בלחיים. את מסמיקה. הנשימה שלך משתנה. את פותחת קצת את הפה. הברק בעיניים״ הוא מוסיף. 

אני מגחחת קצת. מסמנת שיבוא ויתקרב אליי, שאלחש לו משהו באוזן. 

הוא מתקרב ״זה הקוק, הוא מתחיל להשפיע״ אני לוחשת לו באוזן. 

הוא בהלם טוטאלי. לא מצליח להבין מה קרה פה הרגע. 

אני לא כל כך אוהבת את פורים. 

לא יודעת למה. 

בהתחלה אמרתי שלא אצא. אבל אז החברות הכריחו אותי, אז אילתרתי תחפושת. התחפשתי לסינית. 

לבשתי קימונו פרחוני עם מחשוף עמוק. עמוק מאוד. מתחת הלבשה תחתונה סקסית, נעלי עקב, עשיתי איזו תסרוקת עם מקלות יפנים והתאפרתי. 

לפני שיצאתי שלחתי לו סלפי שלי. 

״עכשיו אני רוצה לזיין אותך״ הוא מגיב לי. 

״אני אחתוך מוקדם מהמסיבה ואבוא״ אני עונה לו. 

אני באמת חותכת קצת יותר מוקדם. הוא בא לאסוף אותי. 

אני נכנסת אליו לרכב. מתיישבת במושב לידו.

מסתכלת לו בעיניים. נושכת קצת את השפה. אני יודעת שזה מחרפן אותו, אני עושה לו את זה בכוונה.

הוא מתחיל לנסוע אליו הביתה. 

״איך היה?״ הוא שואל אותי. 

״נחמד״ אני אומרת לו. תאכלס לא היה משהו. 

אנחנו מגיעים אליו הביתה. עולים במעלית. 

נכנסים הביתה. 

אני מניחה את התיק שלי על השולחן בכניסה. 

יושבת על הכיסא בר של האי. 

הוא מוזג לנו יין. אני מגלגלת לנו פייסל. 

אנחנו לא צריכים יותר מדי לדבר. אנחנו מבינים אחד את השנייה גם ללא מילים. אנחנו יודעים לקרוא זה את זו. 

הוא לוקח אותי לחדר השינה. 

אני עומדת מולו. הוא מתיר את הקשר של חגורת הקימונו שלי. הקימונו מחליק מהגוף שלי לריצפה. תוך שתי שניות אני נשארת רק עם נעלי העקב וההלבשה התחתונה. 

הוא הולך. חוזר אחרי מספר רגעים. עומד מאחוריי. שם לי כיסוי עיניים. אני לא רואה. אני רק שומעת, מרגישה ומריחה. 

אני מרגישה שהוא כבר לא מאחוריי. הוא הלך שוב. הוא הלך להביא את הAirPods שלו. הוא מכניס לי את האוזניות לאוזניים. הוא מפעיל מוזיקה ומגביר את הווליום לאט לאט. 

אז אני כבר לא רואה, ואני שומעת מה שהוא מחליט שאני אשמע. 

הוא מכופף לי את הגב. מבליט לי את התחת. פותח לי פיסוק קטן ברגליים. הגב שלי קעור. 

ואז אני מרגישה את העוצמה של היד שלו על הישבן שלי. הוא נותן לי ספנאק, ועוד אחד ועוד אחד. בערך שלושים. הוא מעלה את העוצמה בהדרגתיות. 

אחרי זה הוא זורק אותי על המיטה שלו. 

התחת שלי כואב. שורף. קשה לי לשכב על הגב.

הוא מביא את הידיים שלי קדימה. מצמיד אותן. קושר אותי. הוא מוריד לי את התחתונים. 

אני רטובה. מטפטפת. 

מתה כבר שהזין שלו יהיה בתוכי. 

הוא יודע את זה. 

הוא פותח לי את הרגליים. אני מפוסקת. 

אני מרגישה את הנוכחות שלו אבל הוא לא נוגע בי. 

המוזיקה מתנגנת ברקע. מוזיקה קלאסית. רגועה. מעט ארוטית. 

ואז אני מרגישה שוב את העוצמה של היד שלו על הכוס שלי. 

אני מתפתלת. 

הוא דוחף לי אצבע לכוס ואחר כך נותן לי ללקק אותה. 

הוא מכניס אותה שוב. עוד אחת. 

אחרי זה הוא מסובב אותי. מכוון אותי לתנוחת דוגי. 

הוא נותן לי להמתין כמה שניות עד שהוא חודר לתוכי. 

כשאני לא שומעת ולא רואה ה״כמה שניות״ מרגישות הרבה יותר ארוכות. 

הוא חודר אליי. הוא מזיין אותי עמוק, חזק...

התחלנו את סמסטר ב׳. 

דווקא אהבתי את תקופת המבחנים. 

התבאסתי לחזור. 

השעה תשע בבוקר. שיעור חדו״א 2 מתחיל לו.

הוא מתיישב לידי. מצד שמאל. 

אני אומרת לו לעבור לצד ימין. 

יש לי שריטה כזאת של פסיכית. אני חייבת שישבו מימיני. 

מתחילים ללמוד על פונקציות בשני משתנים וגם בשלושה. 

מעניין מאוד. 

באמצע ההרצאה אני מרגישה את היד שלו בין הרגליים שלי. 

אני מסתכלת עליו במבט של מה נראה לך שאתה פאקינג עושה?! 

הוא ממשיך. 

הוא נוגע בדיוק בנקודות הנכונות. 

אני מנסה לשמור על מבט נורמלי. מנסה להתאפק. 

הוא מסתכל עליי. אני מסתכלת עליו במבט של תפסיק עכשיו! במבט עצבני אבל עם חיוך קטנטן. 

הוא ממשיך.

״אתה תשלם על זה״ אני לוחשת לו. 

נגמרה ההרצאה. 

הוא מוציא את היד שלו מהכוס שלי. 

אני סוחבת אותו לאזור מבודד. רק אני והוא. 

עושה לו קצת טיזינג. 

מחרמנת אותו. 

אני כבר מרגישה את הזיקפה שלו. 

ברגע שהוא מוציא את הזין שלו מהמכנסיים אני קמה ממנו. 

לובשת את החלקים שהוא הוריד לי. 

מסתדרת. 

הוא נשאר עם הזין ביד. 

״אמרתי לך שתשלם על זה״ אני אומרת לו ומחייכת. 

אנחנו מגיעים אליי הביתה. 

שנינו בראש טוב. העיניים שלי אדומות. 

הוא מתחיל לברבר לי בשכל. 

אין לי כוח לחפירות המיותרות האלו. 

הוא יושב על המיטה שלי. 

אני מתיישבת לידו. 

מהר מאוד עוברת להיות מאליו. 

אני מובילה. 

אני לא רגועה. בכלל לא. 

הוא ממשיך לדבר. 

״תסתום כבר״ אני אומרת לו. 

הוא לא מבין שאני רצינית. 

אז אני מנשקת אותו. נושכת אותו בשפתיים. מכאיבה לו. 

הוא מבין את הרמז. 

״פעם הבאה אני לא אנשוך לך את השפתיים״. 

הוא הופך אותי. זורק אותי על המיטה בכוח. הוא מעליי. 

״איך אני יכול להתייחס אלייך ברצינות?״ הוא שואל אותי. 

אני מסתכלת עליו במבט של מה אתה פאקינג רוצה ממני. 

״איך אני יכול לזיין אותך כשיש לך מצעים של מיקי מאוס?!״ הוא שואל אותי בעצבים. 

אני מחליפה איתו. אני מעליו. 

״אז אני אזיין אותך״ אני אומרת לו. 

אני יושבת במרכז לימודים. 

לומדת. 

חבר מהלימודים בא לשבת איתי. 

אנחנו מתחילים לדבר. לצחוק. 

תמיד רועש מסביבי איכשהו. 

גם חברות באות לשבת. 

מהר מאוד כבר אף אחד מאיתנו לא באמת לומד. 

לפני שהוא הולך אני קצת מעצבנת אותו. 

מבלי ששמתי לב הוא בא מאחוריי עם דבק סלוטייפ. 

קושר אותי לכיסא עם דבק סלוטייפ. 

אחרי זה קושר לי את הידיים עם הדבק. 

הוא דאג לזה שאני אהיה קשורה היטב ולא אזוז. 

אני קצת בהלם, אבל זה חירמן אותי ממש. 

התחלתי להרגיש איך התחתונים שלי מתחילים להירטב. 

אחרי כמה דקות הוא בא לשחרר אותי. 

הוא בא באגרסיביות. 

קורע את הדבק בידיים שלו. 

אני מסתכלת עליו המומה. לא מבינה מה קורה. לא מעכלת את מה שאני חווה. 

אני מחייכת. קצת מסמיקה. 

התחתונים שלי כבר ממש רטובים. 

אני מרגישה משהו שכבר לא הרגשתי המון זמן. 

״חשבתי שתתעצבני״ הוא אומר לי. 

אני צוחקת. 

הוא לא מבין למה הוא גרם לי, אבל זה רחוק מעצבים. 

זאת בעצם החוויה הבדסמית הראשונה שנהנתי ממנה. 

לא יודעת אם זו ממש חוויה בדסמית. 

אבל אני לא מפסיקה לחשוב על הרגעים האלו. 

התחברנו בלימודים. מהשיעור הראשון בערך.

יש בינינו כימיה. אנחנו מצחיקים אחד את השנייה.

הוא טיפש. ממש טיפש.

אני חכמה. חדה.

ניגוד מעניין שכזה.

יש בינינו מתח מיני מהדקה הראשונה שהוא ישב מאחורי והכרנו.

"בואי לסיגריה" הוא אומר לי כשאנחנו לומדים למבחן.

אני הולכת איתו.

היה יום שמשי בחוץ. ישבנו בשמש.

צחקנו. הוא תמיד מעלה בי חיוך מטומטם כזה.

אנחנו מדברים על בחורים ובחורות. הוא מספר לי על הבחורות שלו ואני על הבחורים שלי.

"אני לא מזיין אותך" הוא אומר לי.

אני מסתכלת עליו בשוק. לא מבינה מה הוא רוצה ממני.

"אנחנו חברים טובים. זה יהרוס את הקשר בינינו".

"לא שוכבים אני אומרת לו".

הוא מחבק אותי חיבוק דוב כזה.

אחרי זה אנחנו חוזרים "ללמוד". לא הצלחתי להתרכז כ"כ אחרי מה שהוא אמר לי. זה גרם לי לרצות לזיין אותו.

אז אני קצת מתחילה להתגרות בו.

אחרי 20 דקות אני מוצאת את עצמי יושבת עליו בשירותים של הלימודים. מזיינת אותו.

סותמת לו את הפה כדי שיהיה בשקט.

זיון חזק כזה.

אנחנו מסיימים ויוצאים מהשירותים. 

"קפה?" הוא שואל אותי.

"כן" אני עונה לו. 

"סיגריה?" הוא שואל. "כן" אני עונה לו.

מי שמעיין בבלוגי כבר מכיר את הפוסט "קרמבו" הראשון.

מצרפת קישור לרענון קצר:

https://thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=672855&blog_id=101324

אז קרמבו זה עדיין הדבר שהכי טעים לי בתקופה זו של השנה.

מקפידה לאכול קרמבו ביום. לפעמים פעמיים ביום.

השבוע השכן הזמין אותי לפייסל אצלו בבית. 

אנחנו שוכבים מגיל 16 בערך.

הבאתי איתי שני קרמבואים. כדי לכבד גם אותו.

אני אוהבת וניל (אני מודעת למחלוקת רבת השנים של מוקה או וניל, אבל אני לא נכנסת לזה כרגע).

אנחנו מעשנים פייסל במרפסת. אני מניחה עליו את הראש שלי.

קריר בחוץ.

"יפה לך התספורת החדשה" הוא אומר לי. "הקארה?" אני שואלת אותו.

"כן" הוא עונה לי. אני מסמיקה. אחרים אוהבים אותי עם הקארה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי איתו (תרמתי את השיער).

"גם מאוד נחמד שאת לא מסתירה את הנמשים שלך במייק אפ" הוא אומר לי. אני מחייכת אליו. אין לי הרבה מה לומר.

אנחנו נכנסים הביתה. 

יושבים על הספה.

רואים טלוויזיה. 

לאט לאט היד שלו מתחילה לגלוש לשדיים שלי. היה לי ברור שזה יקרה.

אחרי קצת מזמוזים הוא לוקח את הקרמבו.

יש לי פלאשבק של אירוע שקרה בעבר, אבל לא איתו.

הוא לוקח את הקרמבו ומועך לי על הכוס. 

בזמן שהוא יורד לי אני חושבת על התהליך שעברתי במהלך השנה האחרונה.

אני זאת שמקבלת ירידה ולא הוא.

אני זאת ששולטת בסיטואציה.

אני יותר מרוכזת.

אני יותר שלווה.

אחרי שהוא סיים ללקק את הקרמבו מהכוס שלי (זה קצת קשה, מניסיון).

הוא מציע לי את הביסקוויט. אני כבר לא אוהבת את הביסקוויט של הקרמבו. עוד תפנית שחלה במהלך השנה האחרונה.

הייתי אמורה לטוס לחודש.

אחרי שבועיים כבר הבנתי שאני מבטלת את הכרטיס חזור.

הבנתי שאני לא מוכנה עדיין לחזור לארץ.

אז לאט לאט עברו להם השבועות וככל שהימים עברו כך צברתי עוד ועוד חוויות.

החלטתי שאני לא חוזרת לארץ עד תחילת הלימודים.

בהתחלה גם חשבתי לוותר על להתחיל ללמוד השנה. 

הרגשתי שאני צמאה לחופש שלי.

הייתי מאושרת שם. 

זהרתי.

הרגשתי משהו שלא הרגשתי המון זמן.

כל ערב או כל בוקר הייתי מתקשרת להורים שלי.

סתם כדי להגיד שהכל בסדר.

אחרי 3 חודשים באחת השיחות עם אבא שלי הוא אמר לי "את לא חושבת שהגיע הזמן לחזור הביתה?".

לא. לא חשבתי כך.

לא התגעגעתי הביתה לרגע.

התגעגעתי מאוד לאחיינים. הלב שלי התפוצץ כל פעם מחדש שהייתי מדברת איתם.

אבל הביתה לא התגעגעתי.

למה יש להתגעגע? הרי הם תמיד בחו"ל. אני תמיד לבד.

בעצם, אנחנו הכי קרובים שהיינו יכולים להיות אי פעם. הם במרחק טיסה של שעתיים ממני, במקום 12 שעות אם הייתי בארץ. אני מדברת איתם כל יום. אפילו פעמיים ביום.

אבל אז היה שלב מסוים שהגיע הזמן לחזור לארץ. הגיע הזמן לחזור למציאות.

אז סגרתי כרטיס טיסה לשבוע לפני תחילת הלימודים.

זוכרת את הלילה האחרון. 

הייתי במסיבה. היה רגע שהפנמתי שזה הסוף. הדמעות חנקו אותי.

שעוד 24 שעות אני בארץ.

זוכרת שנחתתי בארץ. חזרתי לערב חג סוכות. ההורים שלי לא ידעו שאני חוזרת. רק אחי.

הוא בא לאסוף אותי מהשדה. אחרי חיבוק ארוך לא כל כך ידעתי מה להגיד לו. 

לא ראיתי אותו 3 חודשים. אני נראית שונה לגמרי.

אנחנו נוסעים הביתה. משתפת אותו בחוויות.

אחרי 40 דקות של נסיעה הגענו הביתה. אני מסתכלת על הכניסה של הבית. כלום לא השתנה.

הכל נשאר אותו הדבר, רק אני זאת שהשתניתי.

לוקחת נשימה ארוכה ודופקת בדלת. אין לי מפתח.

כמובן שהעוזרת פותחת. מסתבר שכן משהו השתנה. החליפו עוזרת.

אומרת לה שלום. ואז אני רואה את אבא שלי בסלון. 

לא מאמין למראה עיניו. חזרתי.

החזרה לארץ לא הייתה פשוטה. היא עדיין לא פשוטה.

אבל הרבה יותר נעים להיות כאן ממקודם.

עד היום לא הבנתי למה באמת חזרתי לארץ. 

לפני שבוע אחי שלח לי הודעה שלבת שלו יש אירוע של יום המשפחה בגן. שהזמינו את הסבים והסבתות. אבל כרגיל הם לא בארץ. אז הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת.

היו לי מלא סידורים לעשות. קבעת דברים.

אבל לא היססתי לרגע ואמרתי לו כן. אני אלך.

לא הייתי יכולה לשרוד את המחשבה שאף אחד לא יבוא לה. 

אז ביטלתי הכל. שום דבר לא היה יותר חשוב ממנה.

אז היום כשהייתי באירוע של יום המשפחה היא הייתה מאושרת כל כך לראות אותי, ואז הבנתי למה חזרתי.  

חזרתי כי אני רוצה להיות כאן בשביל המשפחה שלי. 

כי אין שום דבר שיותר שווה ממשפחה.

היא עכשיו ישנה כאן לידי. אין דבר יותר ממלא מזה.

https://www.youtube.com/watch?v=Y30pfWIQfoo

אני מתארגנת ליציאה. 

לא יודעת לאן הולכים. לא הספקתי לקרוא את כל ההודעות כי אין לי זמן להודעות האלו. אני רק יודעת שאני צריכה להיות מוכנה ב21:45. 

השאלה 21:30 ואני אפילו לא קרובה ללהיות מוכנה. 

בינתיים אני משוטטת לי בכלוב ובוואטסאפ. 

לוקחת לי את הזמן. 

ואז אני מבינה לאן הולכים. 

למסעדה ההיא. 

למסעדה שבה הקשר שלנו כבר התחיל להיות רציני. היא הייתה האהובה עלינו. בילינו בה הרבה. 

יש לי הרבה זכרונות ממנה. 

בעיקר טובים. 

הזיכרון הכי מיוחד הוא איך הוא זיין אותי בשירותים, כשיש תור של אנשים בחוץ שמחכים להתפנות. זוכרת איך התאפקתי לא לגנוח בקול. 

זוכרת איזו תחושה זאת היה בין העיקרית לקינוח לטעום את הזין שלו. 

זוכרת את הטעם של היין הלבן אחרי הזין שלו. פתאום אני מרגישה את הטעמים אחרת. 

היום אני אלך למסעדה, כמובן שאכנס לשירותים במהלך הערב. יעלה בי חיוך כשאני אעשה פיפי באוויר. בדיוק אותו החיוך שיש לי עכשיו על הפנים.