אז לאט לאט עברו להם השבועות וככל שהימים עברו כך צברתי עוד ועוד חוויות.
החלטתי שאני לא חוזרת לארץ עד תחילת הלימודים.
בהתחלה גם חשבתי לוותר על להתחיל ללמוד השנה.
הרגשתי שאני צמאה לחופש שלי.
הייתי מאושרת שם.
זהרתי.
הרגשתי משהו שלא הרגשתי המון זמן.
כל ערב או כל בוקר הייתי מתקשרת להורים שלי.
סתם כדי להגיד שהכל בסדר.
אחרי 3 חודשים באחת השיחות עם אבא שלי הוא אמר לי "את לא חושבת שהגיע הזמן לחזור הביתה?".
לא. לא חשבתי כך.
לא התגעגעתי הביתה לרגע.
התגעגעתי מאוד לאחיינים. הלב שלי התפוצץ כל פעם מחדש שהייתי מדברת איתם.
אבל הביתה לא התגעגעתי.
למה יש להתגעגע? הרי הם תמיד בחו"ל. אני תמיד לבד.
בעצם, אנחנו הכי קרובים שהיינו יכולים להיות אי פעם. הם במרחק טיסה של שעתיים ממני, במקום 12 שעות אם הייתי בארץ. אני מדברת איתם כל יום. אפילו פעמיים ביום.
אבל אז היה שלב מסוים שהגיע הזמן לחזור לארץ. הגיע הזמן לחזור למציאות.
אז סגרתי כרטיס טיסה לשבוע לפני תחילת הלימודים.
זוכרת את הלילה האחרון.
הייתי במסיבה. היה רגע שהפנמתי שזה הסוף. הדמעות חנקו אותי.
שעוד 24 שעות אני בארץ.
זוכרת שנחתתי בארץ. חזרתי לערב חג סוכות. ההורים שלי לא ידעו שאני חוזרת. רק אחי.
הוא בא לאסוף אותי מהשדה. אחרי חיבוק ארוך לא כל כך ידעתי מה להגיד לו.
לא ראיתי אותו 3 חודשים. אני נראית שונה לגמרי.
אנחנו נוסעים הביתה. משתפת אותו בחוויות.
אחרי 40 דקות של נסיעה הגענו הביתה. אני מסתכלת על הכניסה של הבית. כלום לא השתנה.
הכל נשאר אותו הדבר, רק אני זאת שהשתניתי.
לוקחת נשימה ארוכה ודופקת בדלת. אין לי מפתח.
כמובן שהעוזרת פותחת. מסתבר שכן משהו השתנה. החליפו עוזרת.
אומרת לה שלום. ואז אני רואה את אבא שלי בסלון.
לא מאמין למראה עיניו. חזרתי.
החזרה לארץ לא הייתה פשוטה. היא עדיין לא פשוטה.
אבל הרבה יותר נעים להיות כאן ממקודם.
עד היום לא הבנתי למה באמת חזרתי לארץ.
לפני שבוע אחי שלח לי הודעה שלבת שלו יש אירוע של יום המשפחה בגן. שהזמינו את הסבים והסבתות. אבל כרגיל הם לא בארץ. אז הוא שאל אותי אם אני רוצה ללכת.
היו לי מלא סידורים לעשות. קבעת דברים.
אבל לא היססתי לרגע ואמרתי לו כן. אני אלך.
לא הייתי יכולה לשרוד את המחשבה שאף אחד לא יבוא לה.
אז ביטלתי הכל. שום דבר לא היה יותר חשוב ממנה.
אז היום כשהייתי באירוע של יום המשפחה היא הייתה מאושרת כל כך לראות אותי, ואז הבנתי למה חזרתי.
