סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

החיים כנשלטת

לפני 4 חודשים. 29 ביוני 2024 בשעה 17:43

האנשים הסובבים אותי יעידו כי אני בסה״כ מאוד נחמדה, סבלנית וגם אדישה כשצריך. לא מתרגשת מכל דבר, מקבלת את האחר ותמיד משתדלת לעזור ולהיות שם בשביל האחר. אבל ברגע שבו מישהו חצה את הגבול, הכל משתנה. אני כבר בשנייה הופכת להיות קרה, קשוחה ואף מתנשאת לעיתים.

תומר תמיד אומר שזה כמו שתי דמויות בבת אדם אחת. בהתחלה היה לו קשה מאוד להתמודד עם זה, אבל אז הוא התרגל לאיזון.

 


אז השבוע מישהי נכנסה בי בכביש.

זה עוד לא קרה ואני כבר כמובן מתקשרת לתומר, ומתחילה לבכות לו שמישהי נכנסה בי.

שונאת תאונות.

מרגישה שבסיטואציה כזאת אני מאבדת שליטה, מתקשה להתמודד.

זה מוזר ביחס למישהי שרגילה להתמודד תחת מצבי לחץ ומתפקדת בצורה מאוד חדה.

פתחתי את החלון, סימנתי לה ולבעלה שנעצור בצד.

אז נעצרנו בצד.

תומר איתי עדיין בקו.

אני מצלמת את הנזק של שתי המכוניות.

הבעל יוצא מהאוטו, האישה שנהגה נשארת באוטו.

״מה אתם לא שמים לב?״ שאלתי אותו.

ואז הוא התחיל לאבד את זה. אבל ממש.

״סתמי ת׳פה״ הוא התחיל לצרוח מלא פעמים, תוך כדי שהוא מניח את האצבע על השפתיים שלו ועושה לי ״ששששש״.

תומר שומע את הקולות ברקע ויודע שמדיבור כזה אני יכולה לאבד את זה.

כבוד זה ערך בסיסי עבורי, והוא יודע את זה.

תמיד אני אומרת שאפשר לומר לי הכל, השאלה באיזו דרך.

לא תמיד אקבל את הדברים, אבל אם מדברים בצורה שמכבדת את שני הצדדים אז אקשיב ואקדיש את תשומת ליבי.

אני באמת מתחילה לאבד את זה.

״תירגעי״ הוא אומר לי בטלפון.

״זה לא שווה את זה״ הוא מוסיף ואומר.

״הכל טוב״ אני אומרת לו ומפסיקה לבכות.

ואז המבט משתנה בעיניים, המערכת הסימפטטית כבר בשיאה.

תוך כדי שהוא ממשיך לצעוק ״סתמי ת׳פה״ בפעם המי יודע כמה..

ואז הטון שלי מתעלה על שלו ונהיה אף תוקפני, ואני מתחילה בנאום שלי:

״ראשית כל, אדוני אתה בגיל של אבא שלי ולכן אני אשקול את המילים שלי. אבל מה זה להגיד לי ׳סתמי ת׳פה׳?! מה זה לעשות לי ׳שששש’ עם יד על הפה?! כאילו קצת פרופורציות..מה זאת

ההתנהגות הזאת?!״.

אני שומעת את תומר מצחקק מבעד לטלפון, ואני מתאפקת לא לחייך ולשמור על התדמית הנוקשה.

ואז ברגע הבן אדם התחיל להתנצל, להגיד שזה באמת לא בסדר ולא צריך להתנהג ככה.

אנחנו מחליפים פרטים ומסדירים את העניינים, ואני ממשיכה את דרכי הביתה.

 


תומר עדיין איתי על הקו.

אני מתחילה לבכות לו שוב, הוא לא מבין למה…

הוא יודע להגיד את המילים הנכונות, המילים שתמיד מחממות את ליבי.

גם כשאנחנו עוברים תקופה קשה בזוגיות שלנו הוא תמיד שם בשבילי, וגם אני בשבילו.

האהבה גוברת על האתגרים, על המחלוקות והקשיים.

 

 

שבוע טוב ושקט ✨

27

לפני 5 חודשים. 21 ביוני 2024 בשעה 4:35

אמצע נובמבר, יש לי סופ״ש יום הולדת.

כבר בת 27 🤭

אבל למי בכלל יש חשק לחגוג יום הולדת במצב שכזה…

 

כבר חודש וחצי שלא ראיתי את תומר. רק הודעה פה ושם, ושיחה בטלפון של כמה דקות פעם בכמה ימים.

הודעות שלמות שאני כותבת לעצמי, וי אחד בוואטסאפ…

אבל אני חייבת לפרוק, גם אם הוא לא יקרא את ההודעות.

 

שישי בבוקר, יושבת עם חברות לקפה ליד הבית.

הן בכל זאת רצו לציין משהו וגם קצת לשחרר אותי מהאווירה.

אנחנו יושבות בשמש, מדברות על החיים, גם קצת צוחקות.

אבל אני בשלי.. רק מחכה להודעה מתומר.

לא למזל טוב אפילו… רק להודעה שהכל בסדר.

ואחרי שעה ההודעה מגיעה.

״הכל בסדר. אל תדאגי לי!

אוהב ♥️״

ובאותה שנייה כבר מפלס הלחץ מתחיל לרדת.

אבל מצד שני אני יודעת שזהו, הוא לא ידבר איתי עוד כמה ימים לפחות והיה לי מוזר שהוא לא אמר מזל טוב, או משהו שקשור ליום הולדת בכלל. אבל אני גם לא שופטת, רק מעריכה את אות החיים ממנו.

 

אחרי כמה דקות.. אני רואה דמות במדים מתקדמת לכיווני.

עם זר פרחים ביד.

אני מורידה את משקפי השמש, מנסה להבין אם זה תומר או שאני מדמיינת.

זה הוא.

הוא בא ליום הולדת שלי.

היה לו חשוב.

אני מתחילה להתקדם לכיוונו, קופצת עליו בחיבוקים ונשיקות.

לא מעניין אותי כמה הוא מסריח.

אני מסניפה אותו.

מרגישה אותו לצידי.

וכמובן מתחילה לבכות, אבל לבכות מהתרגשות ואושר.

זר פרחים ענק בצבע סגול, הצבע האהוב עליי. הצבע שמרגש אותי.

תמיד הוא יודע לרגש, לשים לב לפרטים הקטנים.

בפרחים יש פתק קטן.

אני פותחת אותו.

״תודה על היותך את״.

זה מה שהיה רשום בפתק.

והלב כבר מתכווץ מרוב ריגוש.

החיוך לא יורד מהפנים.

חיוך ענקי.

 

אנחנו יושבים עוד קצת וחותכים הביתה.

תומר מתקלח.

אני מארגנת את הדברים שלו, מתחילה למיין כביסות (למרות שזה עליו בחיי השגרה השוטפים).

תומר יוצא ממקלחת.

אני על המיטה אחרי שהחלפתי לפיג׳מה קצרצרה.

היה לי ברור שנקיים יחסי אישות, אבל אצלי זה קצת קשוח אחרי חודש וחצי.

האגן מכווץ מאוד, במיוחד לאחר כל מצבי הלחץ שעמדתי תחתיהם.

 


תומר מתקרב אליי.

מנשק אותי.

מתחיל לגעת בגוף שלי.

נוגע בכל חלק בו.

הגיע שלב החדירה, ובכל פעם שתומר בא להכניס את הזין שלו לכוס שלי, אני מתרחקת עם הישבן לאחור, נרתעת מהכאב שעומד להיות.

״לא חייב אם את לא רוצה״ הוא אומר לי תוך כדי שהוא קצת צוחק עליי.

אני מצחקקת.

״ברור שאני רוצה״ אני אומרת לו.

״אז תסמכי עליי שאהיה רגיש אלייך״ הוא עונה.

אני שוב פותחת את הרגליים שלי.

למרות שאני כבר רטובה ונוטפת למטה אני מבקשת ממנו שישים קצת שמן שקדים.

הוא מחדיר את הזין שלו לכוס שלי, אני מרגישה כל ס״מ שהוא מכניס.

ככל שהוא מכניס כואב לי יותר.

אבל עם זאת עדיין שומרת על איפוק, מנסה קצת להרפות את השרירים.

עם הזמן הכוס שלי מתרגל מחדש להכיל את הזין שלו.

הוא מתענג על הגוף שלי כמו שהרבה זמן לא ראיתי אותו כך.

הוא גומר, אני לא.

זה בין הפעמים הראשונות שהוא לא שם דגש על הגמירה שלי, על העונג.

אבל אני מבינה.

הוא צריך פורקן אחרי כל הזמן הזה, אחרי כל המראות הקשים.

 


אנחנו שוכבים במיטה.

אני באה קצת לגעת בו, ללטף, כמו תמיד.

ברגע שאני מניחה את היד שלי על החזה שלי הוא קופץ מבהלה.

אני נבהלת גם.

מתנצלת.

מפחדת שכל מה שאעשה יעורר אצלו איזשהו טריגר.

אז אני מתלבשת ונכנסת לשכב לנוח לידו.

הוא מחבק אותי.

אנחנו שוכבים ביחד במיטה עד שנלך להורים שלי לארוחת ערב.

תומר כמובן נרדם ואני שקועה במחשבות.

טרודה במה עובר עליו, ומה אני יכולה לעשות, איך לגשת..

החלטתי שאני אתן לו את הזמן.

שהוא ייפתח אליי עם הזמן.

אני מבינה שאצטרך להתרגל לתומר החדש, משהו בו השתנה, אבל גם בי.

וזה בסדר.

אנשים עוברים דברים בחיים שגורמים להם להשתנות.

 


שבת שלום 🦋

לפני 5 חודשים. 15 ביוני 2024 בשעה 9:12

השעה כמעט 4 לפנות בוקר.

אני מסיימת לנקות את כל הבית אחרי שאירחנו את המשפחה שלי ואת המשפחה של תומר.

היה ערב מושלם, טעים, אווירה טובה.

״אני לא מבין למה את צריכה להתעייף ככה עד שעה מאוחרת ולנקות״ תומר אומר לי.

״במיוחד שאת בעלים של חברה שיכולה לעשות את זה בשבילך״ הוא מוסיף ואומר.

״אני לא הולכת לישון בבלגן הזה״ אני עונה לו.

והוא כמובן לא יכול להשאיר אותי עם הכל לבד אז הוא מתחיל לעזור, אבל הוא יותר מפריע מאשר עוזר.. אז אני שולחת אותו לישון.

 


אני מתקתקת את כל הבית, כמו שאני אוהבת. הכל במקום, הכל נקי.

מתקלחת ונכנסת למיטה.

תומר כבר ישן.. כמובן..

הוא מרגיש אותי במיטה ונצמד אליי.

״התעייפת״? הוא לוחש לי באוזן.

״מאוד, אבל אני אף פעם לא מתנגדת לסקס״ אני עונה לו עם חיוך מאוזן לאוזן.

אנחנו מזדיינים.

אני גומרת כמה פעמים.

עד שלא נשארה לי טיפה של אנרגיה בגוף.

תומר הולך לעשן במרפסת של החדר שינה, אני מסתכלת עליו מהמיטה.

מסתכלת עליו וחושבת לעצמי כמה שאני אוהבת אותו.

השעה כבר 5 בבוקר.

אנחנו עדיין לא משערים לעצמנו מה הולך לקרות בעוד פחות משעתיים.

תומר מתקלח וחוזר למיטה, אני מניחה את האייפון בצד, אנחנו ישנים כפיות, כשהיד שלו בין השדיים שלי.

ישנתי כל כך טוב. הייתי עייפה ממש, בכל זאת כמעט 24 שעות על הרגליים.

 


עד שתומר העיר אותי ב06:42.

״קומי יש מלחמה״ הוא אומר לי תוך כדי שאני מנסה לפתוח עיניים.

בהתחלה חשבתי שהוא צוחק עליי.

לא הבנתי מה הקשר פתאום.

ואז הגיע הטלפון שזימן אותו למילואים.

תומר משרת ביחידה מובחרת שאני לא יכולה להרחיב עליה יותר מדי.

ואני כבר לא יודעת מה להרגיש.

לא מעכלת את הסיטואציה.

מתחילה לבכות תוך כדי שאני עוזרת לתומר לארגן את הדברים למילואים.

כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש, על מה יהיה, על זה שלא הספקנו לעשות ילדים, לא הספקנו עוד כלום ביחס לחיים שלמים.

 


הוא יוצא מהבית, אני לא מפסיקה לבכות.

לא יודעת מה יהיה מכאן.

בינתיים אזעקות, הטלפונים וההודעות לא מפסיקים תוך כדי שאני רואה בטלוויזיה תמונות שלא חשבתי שאי פעם אראה.

ואז אני מתקשרת למפקד שלי בצבא ושואלת מה הלו״ז, ואם צריך את עזרתי.

״אבל בפעם האחרונה שדיברנו הייתי בהריון ואת יודעת מה זה אומר לגבי מילואים״ הוא אומר.

״אני כבר לא בהריון..״ אני עונה לו.

שתיקה מביכה.

״מצטער לשמוע״ הוא אומר.

ואני אומרת לו שהכל בסדר ושאלו החיים.

״אז בהחלט נשמח לעזרה שלך, שתאמני את החיילים ואת המילאומניקים למתן עזרה ראשונה, לכתיבת תרחישי אימונים לאירועים שיכולים לקרות, וכל מה שרק את יודעת לעשות״.

אז מהר מאוד אני גם עולה על מדים, ונוסעת לבסיס שבו שירתתי.

פוגשת את כל אנשי המקצוע שאיתם עבדתי בשירות הצבאי וגם בהמשך במילואים, הרופאים הכי טובים שיש.

לכולנו יש מטרה אחת - לתת תשתית ראויה להצלה מקסימאלית של חיי אדם.

 


מאז הלב לא שלם.

אי אפשר לתאר במילים את מה שעברנו, ולצערי זה ישפיע עלינו עוד המון שנים טובות.

לראות ולחוות את האחווה הישראלית בימים האלו הייתה מרגשת במיוחד.

אני מקווה ומאחלת לנו שכעם אנחנו רק נתחזק ונבנה מזה. נבין שאנחנו אחד בשביל השני. ונהיה מאוחדים.

 


בתקווה לימים שקטים יותר 🪽

לפני 5 חודשים. 14 ביוני 2024 בשעה 17:42

****טריגר אונס****

 


לפעמים אני חושבת לעצמי איזה מזל שהתחלתי אז בזמנו, לפני 4 שנים, עם תומר… שהיה לי את האומץ לשלוח הודעה, ככה משום מקום.

 


אני זוכרת שכשהתחלנו לצאת, היינו נפגשים בעיקר אצלו כי רוב המקומות היו סגורים בגלל הקורונה. היינו מזמינים אוכל, יושבים, מדברים, לפעמים גם סתם רואים טלוויזיה.

אבל לא הבנתי איך למרות המשיכה שהייתה מורגשת משני הצדדים הוא לא מתקרב אליי, איך לא נוצרת שום אינטימיות מינית.

 


לאט לאט, התחיל ליפול לי האסימון. הבנתי שהוא יודע על האונס והוא פשוט לא יודע איך לגשת.. הוא לא יודע אם אפשר או אי אפשר.

ככה זה שמכירים דרך אנשים שיודעים על זה. הם מרגישים צורך לתת איזושהי אזהרה מראש.

 


אז החלטתי לקחת את המושכות לידיים.

לא להשאיר לו שום מקום לספק.

בדייט החמישי שלנו, קבענו אצלו בערב, לבשתי שמלה שחורה שמבליטה את המקומות הנכונים.

שמלה שיש בה קצת תחרה באזור החזה והמותניים.

שקצת חושפת מה שיש מתחתיה.. אבל עדיין משאירה מקום לדימיון.

לבשתי הלבשה תחתונה תואמת, כזאת שלא רואים כל יום, נעלתי עקבים שחורים, התאפרתי והדגשתי את העיניים והשפתיים, בישמתי כמעט כל חלק בגוף שלי…

התכוננתי לתקיפה.

באתי מוכנה.

 


הגעתי לתומר, דפקתי בדלת… מבעד לדלת אני שומעת אותו מדבר בטלפון עם אמא שלו.

הוא פותח לי את הדלת.

נשאר המום.

הפה פעור.

הוא סורק אותי מכיף רגל עד ראש, וככל שהוא מתקדם מעלה הפה שלו נפער יותר.

״אמא אני אחזור אלייך יותר מאוחר״ הוא אומר לה, קצת מבולבל.

״היי״ אני אומרת לו בחיוך הכובש שלי ונכנסת לדירה.

מתיישבת על הספה עם הנוף האגדי, תומר מוזג לנו יין ומתיישב לידי.

תוך כדי שאנחנו בוחרים מה לאכול, הוא לפתע שם את היד שלו על היד שלי, מתחיל לעשות לי קצת נעימי.

מהיד הוא עובר לצוואר, ומשם לעורף, ממשיך לשיער. אני מסתכלת עליו, מחייכת, תוך כדי שהגוף שלי מצומרר.

הוא מקרב את הפנים שלו לשלי, אני מריחה את הריח של היין בנשימות שלו. ואז הגיע הרגע שבו השפתיים שלו היו על השפתיים שלי.

רגע שבו הבנתי שזהו, הוא הולך לזיין אותי סוף סוף.

(על הזיון המדהים עוד אפרט בפוסט אחר…)

 


אחרי שסיימנו, הוא אומר לי ״את מדממת״.

אני זוכרת שהרגשתי בושה, נהייתי אדומה, אבל מעבר לכך זה היה טריגר לאונס.

בשנייה אחת זה החזיר אותי לרגע שבו נשארתי בתחנה, עם דם בין הרגליים, דם שמטפטף לאט לאט מהירכיים לכיוון הקרסוליים, באופן כזה מסורבל ועקום.

ישר אני נזכרת באותה ילדה.

ילדה שחיללו אותה, שנעשו בה מעשי סדום בניגוד לרצונה.

ילדה אבודה.

ילדה שלא יודעת מה לעשות.

ילדה שלא יודעת למי לפנות לעזרה.

חוסר אונים מוחלט.

לא ידעתי מה להגיד, גם לא כל כך יכולתי להגיב.

״הכל בסדר״ הוא אומר לי.

ואני כבר לא הכי קולטת מה קורה מסביבי.

אני בבועה משל עצמי.

לא יודעת איך להתמודד עם הסיטואציה.

לא מגיבה.

אבל תומר, פעל בצורה יוצאת מן הכלל.

 


הוא הלך למקלחת, כיוון מים בטמפרטורה מדויקת, הביא לי מגבות ואמר לי ״תשטפי את עצמך, הכל בסדר, זה טבעי״.

הוא מניח לי גם חולצה שלו ליד הכיור, שיהיה לי משהו נח ללבוש.

הוא יוצא וסוגר את הדלת אחריו.

נותן לי פרטיות, נותן לי להתמודד עם הסיטואציה ולעבד אותה.

 


אחרי שהתקלחתי וקצת נרגעתי יצאתי אליו.

הוא עישן במרפסת.

עדיין חיכינו שהאוכל יגיע..

אני מתיישבת לידו והוא מדליק לי גם סיגריה.

״זה לא מחזור״ אני אומרת לו.

״אני יודע״ הוא אומר לי עם חיוך.

ואז הסברתי לו שזה תופעת לוואי של האנדו ושזה קורה לי לפעמים, במיוחד אחרי שאני לא מקיימת יחסים הרבה זמן יחסית.

הרגשתי פתוחה, הרגשתי שהוא נותן לי מקום, שהוא מכיל אותי.

 


״אז אתה יודע על האונס״ אמרתי לו באותו רגע של פתיחות (לא שאלתי).

״כן…״ הוא אומר לי, קצת מופתע ששאלתי את זה ככה באופן ישיר.

התבאסתי.

הוא קלט את החיוך המבואס שלי.

״זה לא משהו שרצית שאדע?״ הוא שואל אותי. ״זה משהו שהוא שלי, אני יודעת שזה אישיו מאוד גדול, אבל לי יש את הזכות לחשוף את זה מתי שבא לי ואם בכלל.

נמאס לי שזה מה שמגדיר אותי.

יש בי הרבה מעבר.

זה ללא ספק חלק ממני אבל זה לא העיקר״.

זה מה שעניתי לו, תוך כדי שהעיניים נוצצות וקצת דומעות.

ואז הוא חיבק אותי.

הרגשתי אותו עוטף אותי בחום ואהבה.

באותו רגע הבנתי שיש בינינו משהו מיוחד ושהקשר שלנו הולך ומתעצם.

 

 

שבת שלום 💜

לפני 5 חודשים. 25 במאי 2024 בשעה 6:55

להיות נשואה שנתיים ולא להיכנס להריון זה ״חריג״ בחברתנו.

לכל מקום שתיכנסי, ישר יסתכלו לך על הבטן…

 


אז נכון שבהתחלה בכלל לא רציתי, למרות שתומר מאוד רצה. אבל אז, אחרי 3-4 חודשים לאחר שהתחתנו, הבנתי שאני רוצה.

 


אצלנו זה לא כל כך פשוט, אנחנו לא יכולים להזדיין ולהכנס להריון.

הלוואי שזה היה כך, בדרך הטבע.

תומר ידע מראש, שאצטרך טיפולים מאוד אינטנסיביים כדי להיכנס להיריון.

אני תמיד חששתי מזה, ממה שזה יעשה לנו ולזוגיות שלנו.

 


אז התחילו הטיפולים, ההורמונים, הזריקות.

ואחרי חודשיים כבר נכנסתי להריון ראשון.

אבל ההריון הסתיים מהר מן המצופה, ועברנו הפלה לאחר 8 שבועות.

ניסינו עוד ועוד, יש הפריות שכלל לא נקלטו, אבל גם כאלו שנקלטו ולא החזיקו מעמד הרבה זמן…

 


אבל דווקא ברגעים האלו, הזוגיות בינינו עמדה למבחן, ובכל פעם ניצחנו מחדש.

בכל פעם, היינו אוספים את עצמנו.

היינו ממשיכים את המסע שלנו.

היינו מטפחים את הזוגיות שלנו.

האמנו שהתהליך הזה שאנחנו עוברים יוביל אותנו להיות הורים טובים יותר.

 


אבל ההערות של הסביבה… עם זה היה קשה להתמודד.

ואני לא מדברת על הסביבה הקרובה שידעה מה קורה מאחורי הקלעים, וגילתה רגישות לעניין.

אלא על אנשים רנדומליים שמאפשרים לעצמם יותר מדי. אנשים שמרשים לעצמם להיכנס לך לתחתונים ולרחם, מבלי שום הזמנה מיוחדת.

ועדיין לרוב, הקפדתי לשמור על איפוק ולא להתייחס.

 


אך היה מקרה אחד שכבר לא יכולתי להישאר אדישה.

לא יכולתי לסתום את הפה.

זה היה אחרי ההפלה השישית, ממש יום יומיים אחריי.

 


אני יושבת במשרד שלי, זה שקיבלתי בירושה מאבא שלי.

משרד של מנכ״לית מן השורה, מעוצב היטב ומאובזר בטכנולוגיה חדשנית.

ואז נכנסת לה עובדת, שכבר באותו הרגע הרשתה לעצמה יותר מדי, ושואלת שאלה בעניין העבודה, אני עונה לה ומצפה שהיא תזדיין לי מהמשרד.

אבל לא.

״תגידי את כבר כמעט שנתיים נשואה לא?״ היא שואלת אותי.

״כן״ אני משיבה לה.

תשובה קצרה ועניינית שלא משאירה יותר מדי פתח להמשך.

״נו ומה עם ילדים?״ היא שואלת אותי, ואני לא עונה. כי אני לא חייבת לאף אחד דין וחשבון.

ואז ציפיתי שהיא תקח את הרגליים שלה ותעוף, אבל לא.

היא המשיכה…

״את לא רוצה להיות אמא זקנה שלא מצליחה לרוץ אחרי הילדים שלה״ היא ממשיכה ואומרת.

 


וזה היה הקש ששבר את גב הגמל.

זהו.

המבט שלי השתנה בשנייה, ממבט נחמד אך קצת חסר סבלנות, למבט עם עוצמות בעיניים, מבט שלא משתמע לשתי פנים, מבט מצמרר, מבט שמעורר פחד בצד השני.

לפעמים צריך רק מבט.

אבל הפעם, לא הסתפקתי רק בו.

״את צעירה ממני ב-3 שנים, נכון?״ אני שואלת אותה.

״כן״ היא משיבה לי ועדיין לא מבינה..

״ואת עדיין נראית כמו סבתא שלי…״ אני אומרת לה תוך כדי שאני מתלבטת אם להמשיך, אבל בחרתי לעצור.

לא היה לה להגיד.

סוף סוף.

״נא לפנות אליי בעניינים מקצועיים בלבד״ אני אומרת לה ומסתכלת על הדלת.

כדי שסוף סוף היא תזדיין לי מהנוף.

 


אז כן, זה היה רגע של חוסר איפוק.

בדרך כלל אני אדישה.

למדתי להיות אדישה בדרך הקשה.

ובדרך כלל גם לא עניין אותי מה יגידו ומה יאמרו, אבל זה היה כמו חץ ללב.

חץ ללב שערער אותי.

 

 


שבת שלום ובשורות טובות 🌸🫶🏻

לפני שנה. 27 בספטמבר 2023 בשעה 18:14

אז הגיע הרגע של טקס קבלת התואר לא מזמן.

כמה ימים לפני, באמצע יום עמוס בעבודה, אני מקבלת טלפון, מבשרים לי שאני מצטיינת המחזור ושאני צריכה גם לאסוף סרט אדום בנוסף לגלימה ולכובע.

עלה בי חיוך קטן אבל המשכתי את היום כרגיל.

 


הגיע ערב הטקס, אני מתארגנת בבית, תומר מגיע מהעבודה. אני לובשת את ההלבשה התחתונה האהובה עליי, הסט השחור שקניתי בירח הדבש שלנו. הוא רואה אותי עומדת מולו, הוא מתקרב אליי מאחור, לא מדבר, אפילו לא אומר שלום.

אני מרגישה את הנשימות שלו, והוא מעביר את היד שלו ברכות לאורך עמוד השדרה שלי. אני מצטמררת קלות.

תאכלס, יש לנו קצת זמן אבל רציתי שנזדיין בשלב אחר של הערב. מחייכת אליו את החיוך שהוא אוהב, שמדליק אותו, אבל מבלי שאגיד כלום הוא מפסיק. הוא כבר יודע מתי אני בעניין ומתי פחות.

היו לי תוכניות לגבי הסרט האדום.

 


אז הגיע שלב הענקת התארים, עליתי לבמה עם הסרט האדום. משחקת אותה מרוגשת, כשבפועל זה לא הכי מזיז לי. כבר ממש לא מעניין אותי להיות מצטיינת, זה מאוד נחמד אבל הבנתי שיש דברים אחרים בחיים שיותר מספקים אותי.

 


בסוף הערב הגיע רגע של החזרת התלבושות, אך היה לי קשה להיפרד מהסרט האדום והחלטתי לשמור אותו אצלי.

 


חזרנו הביתה, תומר מוזג לנו כוס יין ושם לנו מוזיקה ברקע. אנחנו עומדים באי שבמטבח.

״יש לי הפתעה בשבילך״ אני אומרת לתומר ומחייכת אליו בזדוניות תוך כדי שאני הולכת לכיוון התיק שלי, מוציאה את הסרט האדום ממנו ומניחה על האי.

״הרשיתי לעצמי לקחת אותו כמזכרת״ אני אומרת לו. הוא מביט עליי בהלם, ובסופו של דבר צוחק.

״אף פעם לא משעמם איתך״ הוא אומר לי.

אני לוקחת אותו לחדר השינה שלנו.

 


אנחנו בחדר השינה שלנו, בנוסף לסרט האדום, אני מוציאה מהמגירה שבחדר ארונות כיסוי עיניים, נרות וויברטור.

אני מתפשטת, נשארת עם תחתון וחזיה.

שמה את כיסוי העיניים, ויושבת על הברכיים.

מכאן, אני של תומר.

הוא יכול לעשות בי מה שעולה על רוחו.

 


חשוך לי.

אני מרגישה אותו מולי, הוא מלטף את הפנים שלי. אני נבהלת מהמגע שלו.

המוזיקה מתעתעת אותי.

הוא אומר לי לקום, ואז מושיב אותי על המיטה, הוא לוקח לי את הידיים לאחור ואני מרגישה אותו קושר אותן עם הסרט האדום.

המגע שלו על הידיים שלי מחרמן אותי.

 


הו לוקח שלוק מהייין ומעביר לי מהפה שלו את היין, שגם אני אשתה. שגם אני אתחיל לטעום אותו.

הוא מסובב אותי, מנשק אותי בעורף, בצוואר.

תוך כדי הוא צובט את הפטמות שלי, אני מרגישה כאב מעקצץ, נעים לי.

 


אני שוכבת על הגב, הידיים שלי קשורות ואני לא רואה כלום. הוא מפסיק לגעת בי.

לפתע אני מרגישה משהו חם על הבטן שלי, ועוד פעם ועוד פעם.

אני מרגישה את החום של השעווה של הנר.

לאט לאט אני מרגישה אותו עולה, עוד טיפה ועוד טיפה, מרגישה שהשעווה מטפטפת על השדיים שלי, היא חמה ואני מצטמררת מהכאב שהיא גורמת לי.

לאט לאט הוא מטפטף לי שעווה על הכוס, אני מרגישה אותה ממש קרובה לדגדגן שלי, לא יודעת לצפות מה המגע של השעווה החמה עליו.

לאחר מכן הרגשתי את המגע החד שלה עליו, זה היה כואב מהמצופה.

תומר מרגיש אותי ומכבה את הנר.

 


הוא מפצה אותי, אני מרגישה שהוא משתוקק שאני אגמור.

הוא מקרב את הלשון שלו לדגדגן שלי, אני מרגישה אותה מלטפת לי את הדגדגן בתנועות סיבוביות. לפתע הוא מחדיר לי את הויברטור לכוס, מפעיל על הדרגת רטט הגבוהה ביותר ואני גונחת ללא הפסקה.

לא מסוגלת לשלוט בעצמי.

העונג משתלט עליי.

הרגליים רועדות לי.

אני מרגישה את הרטיבות מהלשון שלו עם הרטיבות של הכוס שלי, הכל מתערבב לנוזל אחד תשוקתי.

אני גומרת.

הכל רגיש.

הכל מעוצבב.

 


חולפות מספר שני והוא כבר מסובב אותי, מכוון אותי לדוגי.

התנוחה המועדפת עליי.

הוא חודר לי עם הזין היפה שלו לכוס שלי, שעדיין צר מהגמירה, ומזיין אותי ללא הפסקה.

לא נותן לי להתאושש.

אני מרגישה את הזין שלו עמוק, מרגישה אותו שוב ושוב. מרגישה אותו בול בזווית שאני אוהבת.

תומר שם לי הויברטור על הדגדגן ואני גומרת שוב.

הוא גומר אחריי.

לוקח שלוק מהיין, מביא לי גם ומתיר את הסרט האדום ממני.

לפני 3 שנים. 11 בספטמבר 2021 בשעה 13:00

יצאתי למחניודה, כשעישנתי מחוץ למסעדה קלטתי את המשפט הזה:

 

 

ישר עלה בי חיוך שמעיד על הסכמה 😇

לפני 3 שנים. 10 בספטמבר 2021 בשעה 9:09

מישהו פעם אמר לי ש״עם כל החיוכים, הצחוק והשמחת חיים שיש לך עדיין רואים את העצב אם מסתכלים לך עמוק בעיניים״.
זה כל-כך נכון.
משהו בי נשבר ולא התאחה מאז בחזרה.
השתדלתי מאז האונס להמשיך את החיים שלי כפי שהיו לפני, אבל זה לא באמת אפשרי.

רציתי לאהוב.
היכולת לאהוב זו מתנה בעיניי.
בכל שישי שהדלקתי נרות שבת ביקשתי שאהיה מסוגלת לאהוב.
זה משהו שאי שם אבד לו אחרי האונס.
נחסמתי.
הרגשתי פגומה שאני לא מסוגלת לאהוב.

עברתי תהליך כדי לזכות לאהוב.
עבדתי על המון עצמי.
צברתי המון חוויות רעות במהלך המסע הזה, אבל מכל חוויה לקחתי משהו.
למדתי.
ורק אז כששיחררתי ולא התעסקתי בזה, זה בא מעצמו, וכשזה בא זה בא בצורה הכי טובה שיכולתי לבקש.

בשבוע שעבר אחרי שנתיים דלות בחופש, אני ותומר נסענו לחופשה.
זה גם בדיוק נפל על התאריך שבו שנה שעברה הכרנו.
שנה שבה התמודדתי עם דברים לא קלים.
אבל כנראה שעשיתי משהו טוב בחיים אם מישהו מלמעלה שלח לי אותו.

מאז שתומר נכנס לי לחיים הלב שלי התמלא מחדש.
למדתי לאהוב ללא תנאי.
למדתי להתמסר, לסמוך בעיניים עצומות על בן זוג השלי.
למדתי מה זה להיות ביחד בטוב וברע.

חשבתי על מחווה קטנה ולא חומרית לציון יום השנה שלי ושל תומר.
בילדות גדלתי בבית על השירים של יהודה פוליקר.
השירים שלו עזרו לי להתמודד ולהתקדם הלאה מהחוויה הנוראית שעברתי בתור ילדה.
אז, משילוב בין השניים החלטתי להקדיש לתומר שיר של יהודה פוליקר.
כששמעתי אותו הצטמררתי.
הרגשתי שהוא מדבר אלינו ועלינו מאוד.

 

 

בנימה זו (אמנם קצת באיחור) אאחל שנה טובה ומתוקה, מלאה בהגשמה עצמית! 🙏🏻 🤍

לפני 3 שנים. 18 באוגוסט 2021 בשעה 8:57

“קבעתי לך שיעור נהיגה ביום שישי בבוקר” אמא שלי מודיעה לי. אז בחופש הגדול לפני 8 שנים.
“מה? למה? את בכלל יודעת אם אני פנוייה?” אני משיבה לה.
“זה אותו מורה לנהיגה שלימד את אחים שלך” היא אומרת מבלי שהיא בכלל מתייחסת לדבריי.
“אבא יסיע אותך לשיעור נהיגה ומשם נסע לרויאל ביץ’ אז תארזי לפני”.

הגיע יום שישי, אבא מסיע אותי לשיעור נהיגה.
הוא והמורה לנהיגה מפטפטים קצת ואני נכנסת למושב הנהג.
הוא מציג את עצמי בפניו, אני מרגישה נבוכה מהסיטואציה.
“התחלת ללמוד לתיאוריה?” הוא שואל אותי.
“לא” אני עונה לו והוא אומר “יש לך בערך חודש לעבור את התיאוריה”.
“אחלה” אני אומרת לו.
קבענו שאגיע כל יום לשיעור נהיגה מתחילת השבוע, הייתה לי שעה קבועה.

אנחנו בדרך לאילת. נסיעה ארוכה ומייגעת.
תוך כדי הנסיעה כבר קבעתי תור לתיאוריה, ליום ראשון שמיד אחרי הסופ”ש.
לא הצלחתי להוציא את המורה לנהיגה מהראש כל החופשה, חשבתי שהלמידה תסיח את דעתי. אבל היא רק העצימה אותה.
אז הצבתי לי אתגר חדש - להזדיין איתו עד שאני מסיימת את לימודי הנהיגה.

הגיע התור שלי בתיאוריה, אני נכנסת למבחן.
תוך פחות מ-3 וחצי דקות סיימתי את המבחן.
“לא למדת?” הבוחן שואל אותי.
“למדתי” אני עונה לו, “אז זו פעם שנייה שלך?” הוא שואל ואני עונה לו שלא.
“לא נתקלתי בדבר כזה עדיין ואני כאן 20 שנה” הוא אומר לי.
“את חושבת שעברת?” הוא ממשיך ושואל.
“ברור שכן” אני עונה לו והולכת לאסוף את התוצאות, הוא בא אחריי כדי לראות.
“יפה לך, בהצלחה” הוא אומר לי.
“תודה ושיהיה לך יום נעים” אני מחזירה לו ומחייכת.

יום שני בבוקר, שיעור נהיגה שני.
אני מוציאה לו את התוצאות של התיאוריה.
“אוקיי, לזה לא ציפיתי” הוא אומר לי.
“אני בטוחה שיהיו הפתעות נוספות” אני אומרת לו וקצת נושכת את השפה התחתונה.

משיעור לשיעור הוייב בינינו התחיל להיות יותר טוב, פחות מביך.
היינו מדברים על החיים.
עם הזמן יותר ויותר שיתפנו אחד את השנייה.
המתח המיני הלך וגבר. שנינו הרגשנו את זה.

זה לא לקח הרבה זמן. 13 שיעורים.
דווקא את השיעור הזה קבעתי בערב. משהו בי הרגיש שזה יקרה.
אני זוכרת את הרגע הזה, הרגע הזה שהסתכלתי לו בעיניים כשעצרנו ברמזור.
“היית עם מישהו מאז מה שקרה?” הוא שואל אותי.
“כן” עניתי לו.
“ואיך היה?” הוא שוב שואל, “היה מדהים” אני עונה.
עצרנו בצד.
אני משחררת את החגורת בטיחות ועוברת לשבת עליו במושב שליד הנהג.
הוא ממשיך להסתכל לי בעיניים. המבט שלו חודר.
“אני אוהב את העיניים הירקרקות שלך, קיבלת אותן מאבא שלך”.
אני שותקת.
ואז הוא מתחיל לנשק לי את הצוואר.
לא האמנתי שזה קורה, הפנטזיה הופכת למציאות.
הוא יורד לאזור החזה, אני מרגישה את הכוס שלי חם כשאני יושבת עליו. אני מרגישה את הזין שלו כבר עומד.
הוא מוריד לי כתפייה אחת של השמלה, ואז את הכתפייה השנייה.
ואז פותח לי את החזייה.
מתבונן בשדיים שלי.
אנחנו מתהפכים ומשכיבים את הכיסא.
הוא מעליי. מוריד חולצה.
הוא מלקק לי את הפטמה ומשחק עם השנייה ביד שלו.
אני מרגישה את הזין שלו מתחכך בכוס שלי מבעד לשמלה.
אני גונחת.
הנשימות שלי הולכות ונהיות כבדות מעונג.
אני פותחת לו את הכפתור של הג’ינס ואת הרוכסן ומורידה לו את המכנס.
אני רוצה יותר להרגיש את הזין שלו מתחכך לי בכוס, בדגדגן.
הוא שולח את היד שלו בין הרגליים שלי.
בהתחלה הוא מלטף לי את הרגליים אבל לאט לאט עולה למעלה ולמרכז, לכיוון הכוס שלי.
הוא משפשף את האצבע שלו על הדגדגן שלי בתנועות מעגליות.
הוא מוריד לי את התחתונים מרחיק את הכיסא כמה שאפשר.
ואז אני קולטת את הראש שלו בין הרגליים שלי.
אני מרגישה את הלשון שלו בכוס שלי, טועמת אותי, מרגישה כמה אני רטובה.
הדגדגן שלי כבר זקור ונפוח וכשהלשון שלו מגיעה אליו אני קופצת מכל מגע שלה. העצבים שם כבר רגישים.
“כשדיברתי עם אמא שלך לקבוע שיעור ראשון שאלתי אותה איך את ואם את דומה לאחים שלך” הוא אומר לי וממשיך ללקק לרדת לי.
“נו ומה היא ענתה לך?” אני שואלת אותו.
“שאת הדובדבן שבקצפת” הוא עונה.
אני צוחקת.
“לא חושבת שהיא אמרה את זה באותו הקשר” אני מנסה להגיד תוך כדי שאני מרגישה את הכוס שלי מתכווץ מרוב הנאה.
“היא לא יודעת כמה היא צודקת” הוא אומר.
הרגליים שלי רועדות. אני תופסת חזק את הראש שלו בידיים שלי.
אני גומרת.
צריכה להסדיר נשימה. להירגע. גמרתי חזק.
הוא בינתיים מחפש קונדום, מוצא ומלביש על הזין שלו שעומד חזק.
אני שוכבת עדיין על הכיסא, הוא מחדיר לי את הזין לכוס.
הכוס שלי רטוב הזין מחליק לתוכו.
הוא שולח את היד שלו לדגדגן תוך כדי שהוא מזיין אותי.
אני מסתובבת, עם הגב אליו.
הוא מזיין אותי תוך כדי שהוא תופס לי את השדיים.
אני גומרת שוב והוא גומר אחריי.

לפני 3 שנים. 24 ביולי 2021 בשעה 19:22

“את צריכה לתת לגוף שלך להחלים כמו שצריך.
הוא הולך לעבור משהו לא פשוט בכלל.
תבטיחי לי שתתני לו את הזמן הזה.
אל תתחילי לחפש עכשיו הרפתקאות חדשות”.
זה מה שהרופא המנתח שלי אמר לי לפני שבוע, בפגישה האחרונה לפני הניתוח.
נוצר בינינו חיבור כבר מהביקור הראשון שלי אצלו. 
הוא די קלט את הטיפוס שאני וזה רק הלך והתחזק עם הפגישות.
לכן, היה לו חשוב להגיד לי את זה.

עברו חמישה ימים מאז הניתוח אבל זה מרגיש הרבה יותר.
אני בעיקר חלשה, כאובה ולא שלמה.
מבלה את רוב היום במיטה.
אבל היום סוף סוף התקלחתי לבד. הצלחתי בעצמי.
זה היה קשה.
אבל זה היה שווה את זה.
מרגישה שאין לי ספייס.
שכל היום יש עליי השגחה.
זה כ”כ לא אופייני לי.
אני בחורה שרגילה להיות סופר עצמאית.

משהו בי לא שלם.
מרגישה שנלקח ממני משהו.
שחסר בי איזשהו חלק.
זה מחזיר אותי לאונס, לאותו סוג של הרגשה.
גם אז הרגשתי שלקחו ממני את הבתולים שלי ואת הזכות שלי לומר “לא”.
ועוד כמה דברים כמו התמימות שלי למשל.
ההבדל העיקרי הוא שאת הפרוצדורה לכריתת השחלות אני בחרתי לעבור ואת האונס לעומת זאת לא.

“בחרתי” זו מילה גדולה מדי, היא לא באמת משפקת את המצב.
בחרתי בהתאם לנסיבות ולאילוצים.
זאת הייתה בעיניי האופצייה הכי יעילה ובטוחה גם לתקופה הקרובה וגם לעתיד הרחוק.

והמחשבות והשאלות שרצות לי בראש הן:
מה עשו בשחלות שלי?
סתם זרקו אותן לפח אחר כך?
עד כדי כך הן חסרות תועלת?

אני לא בחורה של בית.
אני לא אוהבת להיות הרבה בבית.
כמובן שאני לא יכולה לנוח. זה משהו שאין לי.
אחד מהחסרונות הגדולים שלי הוא שאני לא יודעת להיות משועממת.
למדתי בימים האחרונים שגם את העולם אפשר לנהל מהמיטה.

אז ככל שהימים יעברו אני אחלים יותר מהר.
אני לפחות מקווה.