החיים כנשלטת

לפחות פעמיים בשבוע אני מתאמנת באימוני רצועות (TRX בשמם הנפוץ יותר). 

מי שמתאמן באימונים מסוג זה מבין איך הם נראים פחות או יותר. 

על התקרה יש מקום לתליית החבלים. 

לא פעם יוצא לי לחשוב לעצמי באמצע האימון כמה הייתי רוצה שהמאמן החתיך שלי יקשור אותי עם החבלים. שאהיה תלויה באוויר, שהוא יצליף בי, יזיין לי את הצורה בכל התנוחות האפשריות. 

אם מעט דימיון קל, הסטודיו של אימוני הרצועות יכול להיות חדר סאדו מושלם! 

כל הרצועות שיש שם...

סביר להניח שעם המאמן שלי הפנטזיה הזאת לא תתממש (הוא הומו). 

אבל אנסה לחשוב על מישהו אחר שיעשה איתי את זה. 

להורים שלי יש מין קטע כזה לארח חברים לארוחת שישי. 

מעבר לזה שאני שונאת התקהלויות מיותרת אני בעיקר שונאת את החטטנות של אנשים, שרוצים לדעת כל פרט בחיים של אחרים. 

גם היום אנחנו מארחים. 

גם היום אספוג את השאלות של ״נו אז למה נפרדתם?״, ״מתי את מתחילה ללמוד?״, ״מה את רוצה ללמוד?״, ״באמת?! לא מתאים לך, את לא נראית מספיק חכמה בשביל זה״ ועוד ועוד. 

אלא שהיום הבן של החברים הוא גם יזיז לשעבר. 

מסכן, הוא עדיין לא התבגר והבין שאנשים ששכבו אחד עם השני יכולים להתנהג כרגיל בחברה של אנשים אחרים. 

אז פעם קודמת ליקקתי את השפה התחתונה שלי והוא כמעט נחנק. 

עוד הייתי צריכה לעשות לו כמעט היימליך. 

היום עדיין לא החלטתי אם להתגרות בו בכוונה וקצת להיות טיזרית או שפשוט להניח לו והוא יעשה את זה בעצמו. 

מה שכן, אלבש איזו חולצה חשופה לארוחת ערב שיהיה קצת נוף יפה בין כל הבנאליות. 

ואז זה קרה. 
ראיתי אותך במפתיע באירוע.
בהתחלה רציתי להתחמק ממך אבל אז פתאום המבטים שלנו הצטלבו.
הסתכלת עליי, בחנת אותי מכף רגל עד ראש.
השתניתי מאוד בשנה וחצי האחרונות. אני כבר לא אותה ילדה, אני אישה.
נזכרתי בלילות שלנו, בסשנים, בבכי שלי, במסע השכנוע שלך שאהיה האישה הקטנה בבית.
אני כל כך במקום אחר עכשיו.
ואז אני מסיטה ממך את המבט לעבר האייפון שלי, קיבלתי הודעה חשובה.
כשאני מרימה את הראש בחזרה לכיוונך אני רואה אותך מולי.
נכנסתי להלם. לא הצלחתי לבלוע את הרוק. לא חשבתי שתתקדם לעברי.
אתה שואל אותי מה שלומי.
אני עונה לך בקרירות יתרה "בסדר".
אני יודעת שאם זה היה לפני מספק חודשים הייתי בוכה. אבל באותו רגע לא רציתי לבכות.
ואז הוא שואל אולי אם יש איזה משהו חדש אצלי.
ואז אני חושבת לעצמי שאני בעצם כל הדברים שהוא לא רוצה שאהיה.
אני מתקבלת למסלול לימודים שרציתי, אני טסה לטיול ארוך אבל הלב שלי עדיין שבור. לפחות כבר לא ממנו.
אז אני עונה לו שאני אני.
הוא מתחרפן מהקרירות שלי. אפילו חיוך קטן לא מופיע על הפנים שלי.
אני מאופקת.
ואז הוא לוחש לי באוזן "אם אני אזיים אותך בשירותים תדברי קצת יותר?.
עולה בי חיוך, אבל חיוך מיוחד כזה, של גאווה יתרה.
"אין על מה לדבר" השבתי לו. 
ואז הלכתי. הלכתי אל האקס שגם היה שם (ידעתי את זה מראש).
ואמרתי לו "בוא לשירותים". הוא לא מהטיפוסים שזורמים לשירותים. אבל באותו רגע הוא זרם.
הוא זיין אותי בשירותים. כרגיל סקס טוב.
ואז אני חוזרת לאולם כאילו הכל כרגיל. באמת הכל היה רגיל. 
תמיד חששתי מהפגישה איתו אבל הייתי בסדר. ממש בסדר.
ואז הלכתי לדפוק את הראש קצת. מעט אלכוהול והרבה ירוק לא יזיק.
ואז הוא ניגש אליי שוב.
לא הבנתי מה הקטע של החפירה. 
ואז הוא שואל אותי "את רוצה לחזור?"
הלב שלי התחיל להאית את קצב הפעימות שלו. לא הבנתי מאיפה זה בא. לא ציפיתי לזה. אבל גם ידעתי שאני לא רוצה לחזור.
"לא" אמרתי לו עם מעט צחקוק של גיחוך. "למה?" הוא שאל.
"אתה באמת שואל? טוב לי איך שאני" אני עונה לו.
למרות שבכלל לא טוב לי, אני לא מאושרת, אני מתה כבר לעוף מפה.
הלב שלי שבור.
חשבתי שבעולם הבדס"מ אני אמצא מקום של תכלית, מקום מפנה שייסב לי אושר. אבל טעיתי.

פעם שנייה שלנו ביחד, סשן שני איתו.
כשאני נכנסת עם כיסוי עיניים לדירה שלו הוא מתקדם לעברי.
הוא מאחורי, אני שומעת את הנשימות שלו.
הוא מתקרב לאוזן שלי ולוחש לי: ״זוכרת את מילות הביטחון?״
אני עונה לו ״כן״.
הוא שואל אותי: ״מה הן?״
״אדום להפחתת העוצמה ושחור להפסקה מיידית״ אני עונה לו.
״יפה מאוד״ הוא משיב לי.
מוריד אותי לרצפה, אני על הברכיים.
הוא פותח את המכנסיים שלו.
מוציא את הזין שלו ודוחף לפה שלי.
הוא מוציא את הזין.
מתחיל לתת לי סטירות. הוא יודע שזה גבול בשבילי.
אחרי הסטירה העשירית אני אומרת לו ״אדום״.
הוא מסתכל עליי, לא מבין מה קורה.
הוא שואל אותי ״את רוצה ללכת?״.
את האמת שלא רציתי ללכת אבל אמרתי לו שכן.
קמתי, סידרתי את עצמי ואת הבגדים שלי.
הוא אומר לי ״המילה היא שחור לא אדום״, אני באה להגיד לו שאני יודעת אבל עוצרת את עצמי.
אני עומדת מולו, מתחילה לבכות ולצרוח עליו.
זה עושה לו את זה.
הוא בא להתקדם לעברי, לתת לי יד, להרגיע אותי.
אני צועקת עליו שיתרחק ממני ולוקחת כמה צעדים לאחור. נראה לי שהוא נבהל.
הוא עדיין מנסה להרגיע אותי, הוא גם מצליח.
הוא לאט לאט מתקרב אליי, מביא את היד שלו לעברי שאני אחזיק לו אותה. אני שמה את כף ידי בידו.
הוא מתקרב אליי ומנשק אותי במצח.
״את עדיין רוצה ללכת? אני אתבאס אם כן״ הוא אומר לי.
אני חושבת כמה רגעים, משאירה אותו קצת במתח..
ואז מחליטה להישאר, למרות שהוא ידע שאשאר

חצי שנה לא היינו בקשר. 

אפילו לא שלום. אולי פעם ראיתי אותך באיזה רמזור בדרך הביתה. 

חצי שנה שבה לא החלפנו אף מילה. 

חצי שנה שבה אין לי את המספר שלך, מחקתי אותך מכל מקום בחיים שלי כדי שלא אתפתה לשלוח לך הודעה ולהתחיל את כל הקשר המייגע הזה בפעם ה-101. 

ואז היום, אחרי שנת צהריים ארוכה שהגיעה לי כי היה לי שבוע מאוד קשה, אני רואה הודעה ממך - ״ויתרת עליי?״ 

בהתחלה חשבתי שאני עדיין חולמת. 

את האמת, כן, ויתרתי עליך! 

בעצם, אני לא מבינה איך אפשר לוותר על משהו שהוא כלום בשבילי? שאין לו ערך עבורי? הרי העיקרון של לוותר זה שיכאב קצת, שיהיה קצת אכפת.

אבל לא אכפת לי! 

אז בהתחלה חשבתי מה לענות. 

ואז פשוט רשמתי לו ״כן״. 

הוא היה בשוק. לא ציפה שאגיב לו ככה. 

עברתי תהליך של שינוי בחודשים האחרונים, שינוי מחשבתי. 

הבנתי על עצמי דברים חשובים וגם למדתי מה טוב לי. 

הוא לא טוב לי, הוא לא אני. 

בגלל זה לא אכפת לי לוותר. 

זה הוא. 

זה תמיד יהיה הוא. 

לא משנה עם מי אהיה, זה תמיד יהיה הוא. 

בכל רגע בחיים הוא מלווה אותי. 

אני באמת לא מבינה למה.

הוא לא רוצה אותי בחיים שלו. 

הוא הגבר הראשון שלא נפל לרגליי. 

למה זה דווקא הוא? 

הרי הסשנים איתו לא היו משהו בכלל. 

וחוויתי סשנים יותר מוצלחים, הרבה יותר!

הסקס היה בנאלי ומשעמם. 

אז למה? 

כמות הגברים שעברה לי בין הידיים בשנה האחרונה היא עצומה! 

כל גבר יותר משובח מהשני. 

אבל למה אני תקועה על חתיכת אפס? 

למה? 

איפה ההגיון שלי? 

בכל דבר בחיים יש את הפעם הראשונה. 

הפעם הראשונה שחווינו אותו. 

הפעם הראשונה שצחקנו, שדיברנו, שהלכנו, שקראנו, שכתבנו, שהרגשנו וכו׳ וכו׳. 

היום יצא לי להיזכר בה, בפעם הראשונה שלי איתך, בסשן הראשון שלי איתך. בסשן שלנו ביחד. 

זוכרת שהגעתי אליך. פגשתי אותך אחרי לא מעט זמן שדיברנו. 

זוכרת את כל הרגשות המעורבים שהרגשתי, פחד, שמחה, בושה, חוסר וודאות, מתח, תשוקה, חרמנות. 

זוכרת שהתלבשתי יפה, בחרתי ממיטב בגדיי, הקפדתי על כל פרט קטן.

זוכרת שהסתכלתי עליך וחייכתי. חייכתי את החיוך המקסים שלי ששובה את כולם. את החיוך עם הגומת חן, השיניים הלבנות והמסודרות. אבל לצערי אותך הוא לא שבה. 

חייכת אליי חזרה.  

ואז התקרבת אליי, הצמדת אותי לקיר. 

הסתכלת לי בעיניים, בתוך תוכם, פחדתי נורא. לא ידעתי מה תעשה לי, אבל גם זה עשה לי את זה. זוכרת שחייכתי שוב וזה הדליק אותך. 

אלו בין הרגעים הבודדים שבאמת נהנתי איתך. שבאמת נהנתי מהעולם הזה. 

אחרי זה הכל נהרס. לא נותר שום דבר טוב. 

הפעם הראשונה איתך לא זכורה לי כחוויה נעימה, גם לא הפעמים האחרות שבאו. 

היום, אני מייחלת לעצמי שיגיע מישהו שיתקן את החוויה זאת.

בזמן האחרון התעוררה בי השאלה האם הכאב באמת יכול להיגמר או שזו איזו אשליה? האם אני לא מרגישה כאב בגלל שכבר הסתגלתי אליו או בגלל שהוא עבר לו? 

האם הפלסטר הדק על השט״ד עורקי פורץ באמת סייע ועצר את הדימום למרות העוצמה שלו או שפשוט כבר נגמר הדימום? 

מה יהיה כשאצטרך לפגוש אותך שוב. ובקרוב מאוד אצטרך. 

האם הכאב ישוב? האם ארגיש משהו? האם אהיה מסוגלת לתקשר איתך באיזושהי צורה? האם אצליח לעצור את הדמעות שיחנקו אותי מבפנים? 

כאישה שהיא חזקה, כריזמטית וחכמה נפלתי איתך. אפשרתי לך לגשת לי אל הלב, בשיא הטיפשות! במקום שאשתמש במוח שלי, בשכל ובתבונה האדירה. 

חבל לי על עצמי. כואב לי על עצמי. 

אבל גם כואב לי עליך, לא הייתי רוצה להיות אתה. לא הייתי רוצה להכאיב לאנשים עד עמקי נשמתם. 

אז בקרוב אגלה אם הכאב באמת נמוג לו. 

מקווה בשבילי שכן וגם בשבילך. 

אז היום אני מאחלת לעצמי מזל טוב. 

גדלתי בשנה 🙄

לאחר מס׳ ימים של חגיגות ממושכות היום הולדת תכף נגמרת.. ממש עוד כמה דקות.. 

עד לשנה הבאה. 

אז מה אאחל לעצמי לשנה הקרובה? 

קודם כל בריאות. 

ואז שאצליח לממש את כל המטרות שהצבתי לעצמי לשנה הקרובה. 

ולאחר מכן שאצליח לשמור ממך מרחק. כי אתה רק מזיק לי ואני סוף סוף באמת מאושרת. 

הכאב שהיית מסב לי חסר לי אבל האושר והשמחה גדולים מזה. 

אז הפריעו לי לכתוב את הפוסט הזה עם זיקוק. 

שכל החיים שלי יראו כמו זיקוקים ולא מהסוג שאתה היית גורם לי להם. 

נגמלתי ממך. 

חתכתי איתך. 

כי זה לא היה פייר לשחק בך. להשלות אותך. 

לא רציתי לעשות לך את מה שעשו לי. 

לא רציתי שתעבור את מה שאני עברתי ונכוויתי ממנו. 

אבל העברתי. 

אני לא אבקש ממך סליחה כי הבטחתי לעצמי שאתן לך ללכת ולנסות משהו אחר, חוץ ממני. 

אבל אני חייבת לך אותה. 

אני באמת מקווה שתמצא מישהי שתתאים לך, מישהי שתאהב אותך. 

תמיד כשהייתי אומרת לך את זה היית משיב לי ״את לא יודעת מה טוב בשבילי, את טובה בשבילי לא מישהי אחרת״. 

אז לא. אתה טועה. 

אני אף פעם לא אהיה מה שאתה צריך שאהיה. 

אני מקווה שאתה תבין את זה ותמצא את שלך למרות שיכאב לי לראות אותך מתקדם ממני. 

תמיד היית העוגן שלי, וגם תמיד תהיה! 

אני עושה את זה מאהבה והערכה כלפיך ולא משום מניע אחר. 

מקןוה שבהמשך תבין את זה. 

בהצלחה ממני ❤️