In chains.

אז הכל צף, איך דמיינתי שאת הנרות בחנוכה השנה אדליק איתך, עם המשפחה שלך, כל כך שמחתי שסופסוף אוכל להביא להם משהו ותיכננתי לקנות סופגניות, לבוא אליהם, לומר להם "תודה על כל מה שאתם תמיד עושים, מקווה שזה יהיה לכם טעים", דמיינתי את אמא שלך מחייכת אליי את החיוך שלה ואומרת לי "אנחנו שמחים שאת פה" ואבא שלך שבטח יכריח אותי לאכול סופגנייה במקום לאכול בעצמו. 

אבל אני פה, בלעדייך, בלי המשפחה שלך, בלי סופגניות וגם בלי נרות, אני לא רוצה להדליק אותם בלעדייך. 

זה לא נהיה קל יותר, רגעי המשבר נהיים רגשיים יותר ויותר, הם רגעי זיכרון, רגעי חלום, רגעי אושר שהלכו ממני. 

חג שמח יקירי. 

רק הפעם 

אולי כבר נרד מהסיבוב הזה

כל מה שרצינו

בסוף נמצא כאן. 

אם אני לבד

אז גם אתה לבד

גם אתה לבד

אם אני לבד אז 

גם אתה לבד

ממה אתה בורח

ממה אתה בורח? 

איך ברגע אחד אתה מצליח לתת לי כל כך הרבה כוח? 

אתה מוכיח לי שכל התחושות שלי נכונות- אתה האחד שלי, גם אם אתה טוען שיש קבוצות מצומצמות שטובות לנו, אתה האחד.

מפרש אותי נכון יותר משאני אוכל, מעריך דברים שלא חשבתי שתשים אליהם לב, מודה לי על ההודיה שלי. 

תודה יקירי, תודה שהיית ועודך מי שאתה.

אני פה, מוכנה לקבל אותך כשתראה מבעד לפחד, החשש, המחשבות שלא עוזבות. 

אספתי את הדברים היום. 

בבוקר התלבשתי בבגדים הכי עוצמתים שלי, נעלי עקב, מכנס מחויט וג'קט שלא ייתן לאף אחד לחשוב שאני פחות מאשת עסקים רצינית, ידעתי שאני צריכה לשדר לעצמי עצומה בראש בשביל לא להשבר שם. שזה מצחיק, כי אספתי אותם לבד, לא היית שם אלא רק הנוכחות שלך בנשמה שלי.

הבית נראה כמעט כאילו עמד מלכת, התמונות שלנו במקום (שמת אותן כי ידעת שאגיע?), הוא נקי ומסודר, בכל מיני מקומות אני מרגישה שאני כבר לא שם, שהוא כבר לא שלי, שהוא עבר שוב לפאזת הרווק ועם זאת, אני מרגישה כל כך בבית. 

אני נכנסת לחדר, שואפת את הריח שלך מהסדינים, רק רוצה לקבל עוד קצת ממך. רואה את הבגדים שלך זרוקים על הכיסא ומתוך הרגל מסדרת אותם, מקפלת ומניחה חזרה. 

את הבגדים שלי הוצאתי, הכנסתי אל מזוודה, אני אפילו לא יודעת אם לקחתי הכל כי הדמעות הפריעו לי לראות. סיימתי לארוז, אבל אני לא מצליחה ללכת.

נשכבתי במיטה שלך לרגע, שכבתי על הכרית שלך ודמיינתי לרגע שאתה בא ומחבק אותי, האהבה שלנו מדברת דרך הסדינים, כן, אותם סדינים שכנראה כבר הרגישו אחרות, הם עדיין מדברים אותנו. 

שכבתי שם עד שלא יכלתי יותר, כי אתה לא תגיע, אתה לא תחבק. 

עוזבת, עוזבת מקום שהיה לי לבית, מקום שהיה לי לבטחון, עם גבר שהיה לי לבטחון וכוח.

ואני מתגעגעת כל כך, אתגעגע כל כך.

נותרתי בלעדייך, נותרתי ללא בית איתך. 

הלוואי שבמקום לחיות, כרגע לא הייתי פה. 

הלוואי שלא הייתי שואלת היום שום דבר, הלוואי ולא הייתי יודעת, הלוואי והסכין הזו הייתה פחות חדה ומדויקת. 

אם רק הייתי יודעת מה אתה חושב, הייתי מרגישה הרבה יותר טוב. 

וזה הרי ברור, כי כל הכאב הוא בחוסר הידיעה, אבל אני לא רוצה לדעת כל מה שאתה חושב, לא רוצה לדעת את כל מה שבפנים, זה שלך ויישאר שלך תמיד. 

אני רק רוצה לדעת, אם אתה מתגעגע אליי כמו שאני מתגעגעת אלייך. 

האם המגע שלי חסר לך, האם הנשיקות שלי חסרות, האם אתה שוכב במיטה ורוצה שאהיה שם כדי שתוכל לחבק, האם בבוקר כשאתה מתעורר אתה עדיין תוהה אם תהיה שם הודעה ממני. 

אני רוצה לדעת אם החלק שלי היה גדול מספיק בשביל לפעור חור או שהייתי רק כתם. 

מה כל המלל הזה משנה? 

שום דבר, מה שבאמת חשוב פה זה שאני שלך, גם אם אתה לא פה.

אני שלך. 

כשאנחנו רוצים להבין מה קורה לאדם שאנחנו חושדים שיש לו אלרגיה, אנחנו צריכים לבודד משתנים, בכל פעם להסיר עוד משתנה שעלול להוות את המקור לאותה הרגישות שהתפתחה אצל אדם.

אני מרגישה שאני המשתנה שבודדת, שמשהו בך היה לא רגוע ובחרת לבודד אותי ממך כדי להבין אם אני המקור לבלבול שלך. 

שזה קצת מצחיק (אולי תסכים), לבודד את מי, שלדברייך, הייתה הסטרואידים שלך, זו שהיית איתה ב"היי"טבעי, ללא תופעות לוואי בכל פעם שהיינו ביחד.

אני מניחה שאתה יודע הכל וכבר אין לי אפילו מה לומר, אז אני ממשיכה לדבר עם עצמי ולהעביר את הזמן הזה איכשהו עד שאולי (נהיית ספקנית מיום ליום) תחזור אליי. 

וקשה, קשה שאני לא יכולה לדבר עם אף אחד, אמא שלי מתחילה לבכות בכל פעם שהשם שלך עולה (כי כואב לה לראות אותי שבורה, כואב לה כי היא ראתה את העתיד שלנו, בדיוק כמוני) וחברות (כן, גם זו שהכי פה) משתדלות שלא לשאול לשלומי כי בטח נמאס להן לשמוע שוב שרע לי, שקשה לי, לשמוע עוד סיפור על המסקנה החדשה שלי, על העוד פעם שנשברתי וכתבתי לך, על זה שמצאת לך נקשרת חדשה ונשברתי בשתיים וחצי לפנות בוקר לגלות את זה (לא האמנתי שקל כל כך להחליף אותי).

ויותר קשה מזה, יותר מסתכל מזה, זו העובדה שאני יודעת שהאדם היחיד שהיה לו כוח והיה מקשיב לי שעות בנוגע לאותם הדברים עוד פעם ועוד פעם זה אתה, רק אתה. ואתה לא כאן, אני צריכה לדבר איתך, צריכה לשמוע אותך, רק להרגיש אותך לידי, אבל אתה לא כאן.

(ונראה לי שטוב לך בלעדיי, אני פשוט עוד לא מבינה איך). 

. 

. 

. 

. 

וכמה פאתטי זה לשלוח לו הודעה כדי לשתף אותו במשהו נוראי שקרה לי ואז למחוק כי הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולצפות לתמיכה ממנו? 

יש לי כל כך הרבה מה לכתוב, כל כך הרבה מה לומר, אבל כל מה שאני רוצה זה שתדע שהיית שקט בעולם מאוד רועש, היית השלווה שלי בתוך הכאוס. 

ומאז שהלכת, רועש לי מדי. 

כמעט לפני שנה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך בפעם הראשונה, אמרתי לך את זה כי אזרתי אומץ.

אהבתי אותך מהרגע הראשון, לא התאהבות קלילה, לא פרפרים בבטן כי התחלות זה מרגש- אני אהבתי את כל מה שאתה כבר מהיום ההוא שהגעת אליי וחיבקתי אותך חזק אך עוד פחדתי לנשק (תמיד שיעשע אותי שלשכב איתך, לתת לך את עצמי פיזית היה קל יותר מלנשק אותך), אהבתי אותך כשהרגשתי שאתה רוצה לכבוש את העולם איתי, כמו שאני רציתי. 

אהבתי אותך כשהעברת עליי חבל בפעם הראשונה, כשעוד לא הבנתי מה זה הדבר הזה, למה שאני אהנה ממנו כי הרי הבדסמ שלי תמיד היה נראה אחרת. 

אהבתי אותך כשקראת לי "יקירתי", אהבתי אותך כשבתוך סשן קראת לי "דארלינג", כשאמרתי לך שאתה פסיכופת וחייכת את החיוך הקטן שאומר כל כך הרבה שלך. 

אהבתי אותך כשהבנתי שאנחנו תמיד נסתדר במסעדות, שתי מנות ששנינו רוצים, אוכלים הכל ביחד, חולקים הכל. 

אהבתי אותך כשאספת אותי עם הרכב ויצאת בשביל לפתוח את הדלת, אהבתי אותך אפילו יותר כשהבנתי שזה פשוט משהו שאתה עושה ולא נועד להרשים אותי בהתחלה. 

אהבתי אותך בכל רגע נתון, כשהיינו רחוקים במרחק של אלפי קילומטרים וגם כשהיינו כל כך קרובים, כשהתווכחנו (כי אף פעם לא רבנו). 

גם כשפגעת בי, אהבתי אותך למרות שכל מה שרציתי זה להפסיק. 

וכל רגע שבו אהבתי אותך היה שווה הכל, לא הייתי מוותרת על אף שנייה. 

אולי רק על אותן שניות שבהן הלכת.