In chains.

תגיד, מהי המטרה בלהתעורר בכל בוקר ולהתגעגע אלייך וללכת לישון בבכי כי אתה לא פה?

חברה שאלה אותי בעקבות איזה סיפור מה אני עושה לגברים, מה אני עושה שגורם לכך שהם מדברים איתי פעם אחת וכבר מוכנים לתת הכל, ששנתיים אחרי פרידה הם עדיין כותבים לי, היא שאלה אם אני שמה להם איזו טיפת שיקוי במשקה שגורמת להם להתאהב בי. 

ואתה יודע, אהובי, אם היה בידיי שיקוי שיכל להשאיר אותך כאן לתמיד- לא הייתי משתמשת בו. 

אני רוצה שתחזור, יותר מכל דבר בחיים, אבל אני רוצה שתחזור כי הבנת שאין טובה ממני, כי הבנת שאני היחידה, האחת.

רוצה שתחזור כי בלעדיי לא טוב. 

וכשתחזור אהובי, אצטרך להאמין שוב, אצטרך לבנות את כל מה שנשבר, אז אני מקווה שלך יהיו מספיק כוחות להחזיק אותי, כי אני כבר לא מצליחה להחזיק את עצמי, קורסת תחת הכובד. 

לפעמים הלילות קשים יותר מהרגיל, לפעמים כל דבר מזכיר לי אותך. 

הלילה הוא לילה כזה, לילה שבו רע לי כל כך, לילה שבו אני לא מנסה אפילו להפסיק לבכות בו, אין גבול לדמעות. 

תחזור כבר, בבקשה, רק תחזור. 

אני חושבת שאני מתחילה להבין את זה, אני חושבת שלאט לאט דברים נהיים ברורים יותר. 

יודע מה נהיה הכי ברור? שאני יכולה לעמוד, לתת למישהו אחר להתעלל בי, לבכות, להתחנן, לכאוב, לרצות עוד ולא לרצות בכלל, להתפרק, לקום, להשתגע, להרביץ, לקלל אותו, לקלל את עצמי, להיות שלך. 

כן, רק שלך. לא משנה איך העולם שלי זז, לא משנה מה הקצב, אני שלך ואשאר שלך תמיד. לעולם לא ארצה להעניק את עצמי לאחר, רוצה להשאר תמיד שלך גם אם זה אומר שאשאר במצב הסטטי הזה.

זה לא אומר שאני לא נלחמת בכל יום כדי לקום, להמשיך לתפקד, להיות כל העוצמות שאני. זה רק אומר שאני שלך, שייכת לך בכל חלקיק בגופי, בנפשי, במוחי, בליבי.

אני שייכת לך, רק לך, ואם אתה לא רוצה בי, אז לא אהיה יותר של אף אחד. 

שלך בלבד, כי רק לך מגיע שאתן את עצמי, רק לך מגיע שאשתייך, רק לך מגיעה לראות את האישה העוצמתית הזו שכובה על הרצפה מושפלת, בוכה וכואבת.

רק לך. 

הנקשרת החדשה שלך פונה אליי בבקשה לעקוב אחרי באינסטגרם, מחמיאה לי בפרטי ואומרת לי שגם היא נקשרת, לא הצלחתי להתאפק מלומר לה "כן, את נקשרת אצל בן זוגי לשעבר" והיא בתגובה ענתה לי "וואו, זו את. נעים להכיר". (היא באמת לא ידעה?) 

נעים להכיר? לי לא נעים בכלל. לא נעים לי בכלל לראות את החבלים שלי (כן, הם הרגישו שלי) עוטפים אותך, מי את בכלל? מה עשית בשביל להיות במקומי? 

ואת לא אשמה, בכלל לא, מה כבר עשית לא בסדר...אבל אני לא יכולה לחבב אותך אף על פי שממש התאמצת להתחנף אליי, החלטת לכתוב לי שאת מתנצלת, שאת מבינה מה זה כאב לב ואני רק רציתי להקיא עלייך והתחננתי בפנים שתפסיקי כבר לכתוב לי. ניסיתי להיות מנומסת והכי חשוב היה לי לומר לך שזכית, זכית בו, אמנם רק כקושר ולא כשולט, אהוב, חבר (אני מקווה) אבל זכית בו. 

ואני לא יכולה לחבב אותך, אני אפילו קצת שונאת אותך ואת בכלל לא אשמה, לא עשית שום דבר, אבל זכית בו ובראש שלי זה לא הוגן. 

הבור הגדול הזה שנפער בי מאז שהלכת הוא כמו בור בכביש, לאט לאט מתמלא בעוד גשם, מרגיש כמעט מלא, עוד קצת והוא יהיה סגור, אבל זה רק מים, ברגע שמכונית עוברת ליד, הרעידה הזו גורמת לכל המים לשפך מהבור ושוב נשאר ריק. 

אתה ממלא אותי בכוחות במחשבות שלי, בדברים שאמרת, בתקווה שעודנה נותרה בי, אבל המציאות חזקה מאיתנו, במציאות שום דבר לא יצליח למלא את הבור כל עוד אתה לא פה. 

השיחות שאני מנהלת, האנשים שאני פוגשת, שום דבר ממה שהם נותנים לא מרגש אותי, לא ממלא אותי, לא גורם לי להרגיש שלמה שוב, להרגיש אני.

הייתי עצמי איתך יותר משהייתי אי פעם, כלום לא הפחיד אותי, כלום לא פגע בי, היית השריון שלי, גם בלי לנסות, מבלי להתאמץ בכלל. 

אני משווה הכל אלייך ומה שנורא זה שהיית הכל, היית כל מה שידעתי והיית גם כל מה שרק קיוויתי לו. אני יושבת משועממת בשיחות עם אחרים כי אף אחד לא מגרה לי את המוח כמוך, לא מעביר בי צמרמורת כמו המגע שלך, יודע מה, אף אחד לא גורם לי להיות רטובה בין הרגליים כשאיתך פשוט הרגשתי שלעולם לא אתייבש.

אני תוהה אם אתה מרגיש ככה, כן, אתה לא רוצה זוגיות, אבל המוח שלך חזק ממך (הוא תמיד היה, לטובה ולרעה) ואולי הוא מדי פעם מאותת לך "תתעורר, זה חסר, יש לך ריק, יש פה ואקום" או שאתה מרגיש שלם ומלא.

אני רוצה שתחזור, אני רוצה שאף פעם לא תלך, אבל אני רוצה שתחזור בטוח, שתחזור אחת ולתמיד, שנבנה אותנו כמו שרצינו, שנהיה בטוחים, חזקים, עוצמתיים. 

אז אם תרצה, תחזור, אני פה, אבל בבקשה, תהיה בטוח. 

אם הייתי כועסת עלייך, אולי היה לי קל יותר. 

אם הייתי יכולה להאשים אותך, הייתי מצליחה לא לבכות יותר. 

אם הייתי יכולה לבוא ולומר שאני מבינה אותך, שאני מקבלת - אז לא הייתי מי שאני.

אני מנסה לכעוס עלייך קצת, על זה שאתה מוכן לוותר עליי (האישה המדהימה שאתה טוען שאני) בשביל כל אותן חד פעמיות, בשביל ללכת לישון ולקום בבוקר עם נשים אחרות כשאף אחת מהן לא תתעורר לידך כמו שאני התעוררתי, כשנישקת כל מילימטר בגוף שלי וחיבקת אותי חזק בזמן שאתה אומר לי בקול הישן שלך "יפה שלי, אני אוהב אותך".

ובא לי לכעוס עלייך על זה שאתה משקר לי כשאתה אומר לי שאתה הולך לאירוע החנוני הזה שלך אבל אז אני רואה תמונה. אהוב, זה הכל מלבד חנוני.

אתה לא חייב לי כלום הרי, אז למה לא לומר לי את האמת? שוב חשבת עליי? על זה שאני אפגע? כי אני ניסיתי במשך כל כך הרבה זמן להסביר לך שהכי כואב זה לגלות שאתה משקר, לא לשמוע את האמת מלכתחילה.

אני מנסה גם לכעוס עליך על זה שאתה לא מוכן לתת לי הזדמנות, אני חושבת שאולי זה הדבר היחיד שעליו אני קצת מצליחה לכעוס, אני קצת כועסת כי מגיעה לי ההזדמנות הזו, כי עשיתי בשבילך הכל, כי נתתי כל מה שיכלתי לתת לך אי פעם, הייתי מושלמת עבורך. 

הלוואי ויכולתי לכעוס עלייך יקירי, הלוואי ויכולתי לומר את זה, אולי אז היה לי קל יותר לשאת את עומק הכאב. 

אני מפחדת שטוב לך בלעדיי, אני לא מפסיקה לחשוב על זה שהוא אמר לך שאתה פתאום רגוע. 

איך ייתכן שאני הייתי הכוח שלך אבל עשיתי לך רע? וכן, זו לא אני, זה אתה, אבל שנינו לא אהובים קלישאות. 

אני מפחדת שאתה לא מסתכל אחורה לשנייה כשאני חיה את העבר שלנו. 

בכל בוקר אני נכנסת לשלוח לך בוקר טוב ולא שולחת, בצהריים אני חושבת איפה אתה אוכל והאם זה במקרה בריבר ואם כן, אז חבל, כי בסוף אף פעם לא טעים לך שם. 

אני נושמת אוויר שמלא בך, אני חושבת מחשבות עלייך, אני בטוחה שאף אחד בעולם לא יכול להוות גם לא שמינית ממה שאתה היית. 

וכן, ברור שאני מחייכת, אני גם צוחקת, אני מנהלת חיים, אבל ברגעים האלה (והם רבים כל כך) שאתה שוב מגיח לי בראש הם כל כך מדהימים ואחרי רגע גורמים לי להזכר שאתה לא איתי. 

אתה פתאום מנהל חיים שאין להם שום קשר אליי, אתה נהנה, אני רואה, כאילו אני עצרתי אותך מלממש את עצמך כשכל מה שתמיד ניסיתי לעשות הוא לגרום לך להיות יותר אתה משידעת אי פעם. 

שרף לי לראות את התמונות, את התגובות, את החיים האלה בלעדיי, החיים שכנראה הם אלו שאתה מאחל לעצמך, בלעדיי. 

היום דמיינתי לרגע אחד שאני שוב שלך. 

שאני בת הזוג שלך, יקירתך, הזונה שלך.

דמיינתי אותך הולך מסביבי בסלון ואני יושבת על הספה במבט מפוחד, אתה אומר לי להמתין והולך לחדר. דממה. אחרי רבע שעה אתה שולח לי הודעה ואומר לי להכנס לחדר, ערומה, כמובן. 

דמיינתי לרגע איך הכאב הזה ירגיש, איך ירגיש לעמוד על הברכיים על הרצפה הקרה בזמן שאתה מחזיק לי את השיער ומכניס את כולך עמוק לתוך הפה שלי, מדי פעם נותן לי להרגיש שאקיא ואז נותן לי קצת אוויר וממשיך. 

דמיינתי איך אתה מעמיד אותי בקיר, זה שמצד שמאל, שם את ידיי למעלה, קושר אותן חזק, מכניס לי גאג לפה ומתחיל להצליף בי ואני מנסה להתחמק מכל מכה ולא מצליחה. דמיינתי את החצי צחוק שלך כשאני מנסה לצרוח לך "אאאדדדדווננייי" ובעצם רק מריירת.

דמיינתי גם איך בסוף אתה משכיב אותי במיטה, על הבטן, כשאני חסרת כוחות ומכניס אליי את עצמך וגורם לי להתעורר שוב רק מהעוצמה שבה אתה חודר אליי.

אז דמיינתי היום איך זה יהיה להיות שוב שלך,

ואדוני...זה יהיה מדהים. 

בשנה שעברה, חברה אמרה לי לכתוב מה אני מאחלת לעצמי שיקרה במהלך 2019 ואיזה יעדים אני מציבה לעצמי ונבדוק בסופה האם עמדנו בכך.

כשכתבתי את הרשימה, זה היה לי כל כך ברור שהכל הולך לקרות, שהכל יהיה שם, בעיקר, שאתה תהיה שם. 

ופתחתי את הרשימה עכשיו ונשברתי, יש הרבה יעשים שלא עמדתי בהם, אבל לאבד אותך היה הדבר היחיד שחשבתי שלא יקרה אף פעם. 

הנה הרשימה שנכתבה בסוף 2018:

2019 שלי-
*לסיים את הלימודים
*לעבור את מבחן ההסמכה הישראלי
*לטוס לחופשה בחו"ל אחרי מבחן ההסמכה (לפחות את זה עשינו, אהובי) 
*מאחלת לעצמי להיות בזוגיות איתו, אני רואה עתיד איתו ואני כל כך רוצה שזה יישמר.
*לא להזניח את האימונים והשמירה על המשקל.

ועכשיו, לשנת 2020, ארצה דבר אחד-

להחזיק את עצמי מעל פני המים, לא לטבוע, להיות כל העוצמות שאני. לא להפסיק להאמין, לא לתת לעצמי לשקוע. 

אותך. 

כשהייתי צעירה יותר היה לי חבר, לא בן זוג, חבר. כי בגיל ההוא הלקסיקון שלי הכיל את המילה חבר ויותר מכך הרגיש "זקן". 

הייתי עם חבר שלי כמה שנים, היינו ישנים ביחד, נוסעים ביחד לחופשות, הולכים למסעדות, מדברים על כסף, על חלוקה, על החיים שצפויים לנו וזרקנו כמה פעמים את המילה חתונה ועתיד. 

היה לי איזה דמיון בראש שאולי יום אחד נתחתן, נביא ילדים, נחיה יחד לנצח, אני רופאה והוא מהנדס, נתראה לעיתים כי אעבוד כל הזמן, הילדים שלנו ידברו רוסית כי גם ככה שנינו דוברי השפה.

אבל העניין הוא שאז ידעתי שזה הרבה דמיונות, הרבה מחשבות על מה יהיה וידיעה שכנראה לא יהיה. 

איתך לא היה לי ספק, כשדיברנו על עתיד הוא היה אמיתי, במרחק נגיעה משם. כשדיברנו על לשפץ את הדירה, על איפה נרצה לחיות בעתיד וסיכמנו שלעולם לא נעזוב את העיר כי אנחנו צריכים את שתי האמהות שלנו לעזרה בתור סבתות, שאיזה כיף שלעולם לא נתסכל את המשפחות שלנו כי ימי שישי נהיה אצל ההורים שלך וימי שבת נהיה אצל שלי, נחלק רק את ראש השנה ואת פסח, אבל גם זה בקלות, דיברנו על השיר שיתנגן בחתונה שלנו, על איך נעשה חתונה במקום שאני רוצה אם בטח יהיו לנו כל כך הרבה מוזמנים (מהצד שלך, כמובן). 

והעניין הוא שזו לא הייתה פנטזיה, לא דמיינו את זה, זו הייתה תוכנית (ואני אוהבת תוכניות) שעתידה להגיע. חשבתי על העתיד איתך והוא היה יותר משיכלתי לבקש, דמיינתי כמה מאושרים נהיה ביחד (ואנחנו נהיה, אנחנו גורל).

כשנפגשנו, שאלתי אותך אם אתה יכול לדמיין עתיד בלעדיי ושתקת, חשבת ואמרת לי שהתשובה היותר טובה שלך תהיה שאתה מקווה שהעתיד שלך יהיה איתי.

אתה ההווה שלי, אני חושבת שאתה גם העתיד שלי, אני מאוד מקווה, אבל אני לא צריכה הבטחות, אני לא צריכה מחוות גרנדיוזיות. 

אני רק צריכה אותך, בהווה.