|
|
|
אני לא יכולה יותר,
תחזור או שלפחות תיתן לי לומר עוד כמה מילים.
אלוהים, כמה מטומטמת, מדברת עם עצמך. מפחדת לכתוב לך כי אומרים שאלחיץ אותך, שאגרום לך להתרחק. אבל מי בכלל מכיר אותך כמו שאני מכירה אותך?
אני צריכה אותך ויודעת שאנחנו יכולים, מגיע לנו להצליח.
אני אוהבת אותך.
אני אוהבת אותך לא בגלל, אלא בזכות. אוהבת אותך בזכות מי שאתה, אוהבת אותך בזכות הנתינה שלך, אוהבת אותך בזכות מה שהפכת אותי להיות, אוהבת אותך בזכות חוסר השלמות שלך, בזכות החסרונות שלך, בזכות זה שרצית לצמוח ולהתגבר על הכל.
אני פוחדת שאבדו לך הכוחות להמשיך ולעשות, להמשיך ולהלחם בפחדים שלך, כי רק הם אלו שעוצרים אותך. אני פה כדי שלא תפחד מכלום, כדי שתעז הכל כי אני פה ולא אלך, באש ובמים, במקומות הכי נמוכים ובאושר הגדול ביותר.
הלוואי והייתי יודעת אם אתה קורא את מה שאני כותבת, אם אתה בכלל יודע שזו אני פה, כי אז הייתי אומרת את כל מה שהייתי רוצה לומר לך, התקופה בלעדייך גרמה לי להבין דברים חדשים, להגיע למסקנות חדשות והייתי כל כך רוצה שתדע. הייתי רוצה שתדע שאני שלמה עם לנסות את הזוגיות הזו באופן שעליו דיברנו, שאני יותר משלמה עם זה- אני רוצה, הייתי רוצה שתדע שאני עם רגל על הגז אבל יודעת גם לבלום.
כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה שתדע, אבל אני לא יכולה לומר לך.
אני אוהבת אותך, אדוני.
פרידה אף פעם לא הרגישה ככה, "הרגישה" במלוא מובן המילה. כל תחושה היא מועצמת.
זה תהליך של אבל, תהליך של אשמה. לפעמים משפט בטלוויזיה מצחיק אותי ואני צוחקת ואז פתאום מרגישה אשמה נורא, כי איך זה שרע לי כל כך ואני צוחקת? ואני מפחדת שיחשבו שטוב לי, כי לא טוב לי בכלל, אני מנסה לעשות את ההצגה הזו בבית (כל כך מוזר פתאום להיות ועם ההורים כל כך הרבה) ולחייך כדי שהם יפסיקו לשאול אותי כל רגע מתי כבר אהיה בסדר, אני מנסה לאכול לפחות אחת ל-24 שעות, בדיוק כשהם רואים, כדי שלא יגידו לי שאני נראית נורא (תודה, גם אני רואה את עצמי במראה).
ואני רוצה לראות אותך, אני לא מבקשת שתחזור כי אני יודעת שאתה לא יכול עכשיו, אבל הלוואי ויכולתי לראות אותך, להעביר ליטוף על הפנים שלך, להרגיש את היד שלך על הברך שלי כשאתה נוהג, להתעורר לידך בבוקר כשאתה עדיין מחבק אותי מהלילה ולהרגיש את הנשיקה הקטנה הזו שאתה נותן לי באזור העורף, לראות אותך מרוכז נורא בסדרה ושוכח לאכול תוך כדי ולקחת ולהכין לך ביס טעים, לומר לך שאני רוצה לצאת לסיגריה ולדעת שאין לך שום כוח או רצון לצאת איתי שוב למרפסת אבל אתה בכל זאת תצא, להציק לך ולגעת בלי סוף, פשוט לנצל כל דבר שנתת לי - רק עוד פעם אחת.
כל מה שעבר לי בראש ביום שהלכת זה שזה לא הוגן שלא יכלתי לצפות את זה בשום צורה, כי אולי אז הייתי מחבקת אותך חזק יותר, מנשקת אותך עוד, מכינה לך עוד ארוחת אחת...נותנת לעצמי להרגיש עוד קצת שלך בידיעה שתלך.
אהובי, אני מקווה שאתה מתגעגע כמו שאני מתגעגעת, אני מקווה שהחלל שלי עצום, זה נשמע כאילו אני לא רוצה בטובתך, אבל ההפך הוא הנכון, כי אם אתה מתגעגע, אם החלל עצום וריק, אתה תדע למצוא את הדרך חזרה.
אני רק רוצה שתדעי שלא היית חלק מהזוגיות הזו, שמעולם לא היית איתנו, אז אגיד לך כך- אני לא רואה שום זכות שיש לך לשפוט את הזוגיות שלי, הזוגיות שאני חייתי, שנשמתי בכל יום מחדש, שצמחתי בה, שהתהפכתי בה.
אני לא עוד פרק בספר. את היית פרק או ספר משל עצמך, אולי אחד נהדר, אבל אני ספר חדש לחלוטין, אני לא המשך ישיר של שום ספר שאולי החל להכתב בעבר, אני יצירה חדשה, מלאה, מטורפת.
אני רק כועסת על העובדה שנתתי לזה לרגע אחד לערער אותי, שנפלתי בהבטחה שלי והטרדתי אותו פעם נוספת, ששוב לא נתתי לו את השקט שלו שמגיע לו, כי הוא רוצה וצריך.
ותפסיקו לומר לי לקום, אני מתאבלת, אני מתאבלת על אבדן שעבורי הוא גדול יותר משאפשר להבין, אבל הוא שלי, רק אני יכולה להבין את העוצמות.
ואולי גם הוא.
נסעתי היום באיילון, מעבר לזה שכל הדרך הרגשתי שאני צריכה לפנות שמאלה בלה גווארדיה, ימינה במסגר ולהמשיך ישר (כי כל כך התרגלתי לנסוע איתך בדיוק במסלול הזה), חשבתי גם על זה שבכל שנייה עלולה לקרות תאונה שבה אני אפצע קשה או אמות, לרגע קטן לא פחדתי מהמחשבה.
אני לא אובדנית, אני מזוכיסטית, בכל תא בגופי, אבל לעולם לא אחליט לא לחיות, כי הבחירה לא לחיות היא בחירה לא הוגנת, כי לפגוע בעצמי זה שלי בלבד, אבל למות זו פגיעה בסביבה שלי ולזה לא אתן לקרות.
אז נסעתי, בדרך חזור, ממש ליד הבית, ראיתי נער שנראה מעולף, עצרתי לידו ויצאתי לראות מה קורה לו. חברים שלו אמרו שהוא שתה יותר מדי, התחלתי להעיר אותו ותוך כדי הזמנתי לו אמבולנס, בכל זאת, האמצעים שלי לעזרה מוגבלים בסיטואציה הזו. ואז נזכרתי איך ביום שהלכת כאבתי כל כך ואז שמענו את התאונה הזו בחוץ, אז עצרתי הכל, את הבכי, את החרדה, רציתי לראות אם כולם בסדר ואז אמרת לי כמה מדהים זה שהייתה בי את הרגישות בתוך כל הכאב שלי לעצור ולראות שאחרים בסדר.
אז עכשיו רע לי וכואב לי אבל אני לא מפסיקה לחשוב מה איתך, איך אתה מרגיש, האם יש מי שיתמוך בך (אם אתה בכלל צריך תמיכה), האם אנשים יהיו שם בשבילך אם תבקש, כי אני יודעת שאני הייתי יכולה להיות שם בשבילך בהכל ולעולם לא היה נמאס לי.
בדרך שמעתי את הפלייליסט ש-spotify הכין לי כסיכום לשנת 2019 והציג לי את השירים שהכי אהבתי השנה, זה היה נחמד לשמוע עד שהגעתי לשיר הזה ופתאום הכאב שוב עטף אותי, זוכר איך ישבנו והבנו שהוא צולם בדיוק באותם המקומות שבהם ביקרנו? מה הסיכוי ששיר שהתנגן באופן רנדומלי יתאים לנו כל כך?
והיום כל מילה בו הייתה כואבת כמו סכין ונכונה יותר מאי פעם.
אתה הסיבה להכל.
אני כותבת ומרגישה שאני מדברת אלייך, בכל פעם מדמיינת שאולי אתה קורא, אבל מבינה שמה זה משנה בעצם.
הרי אם אתה כאן וקורא, אז יש שתי אפשרויות - או שאני מכאיבה לך יותר משכואב (כואב לך כמו שכואב גם לי?) או שאתה קורא וחושב לעצמך כמה טוב שעזבת את הבחורה הפאתטית הזו שהפכה את החיים שלה לכל כך מלאים בך עד שהעזיבה שלך טילטלה אותה כל כך חזק כי אין לה שום דבר אחר.
יש עוד דברים בחיים שלי, אבל זה מרגיש כרגע ששום דבר לא יכול למלא את החלל שנוצר בלעדייך. לראות סדרות זה לא מהנה בלעדייך וגם לא עם חברות, הן לא יבינו למה אני מצטטת את כל הפתיח של "אבא משתדל" או למה אני מחייכת כל פעם שמישהו אומר את המילה "קטן", כי רק אתה יכול להבין, כי רק אתה ידעת להצחיק אותי עם בדיחות אסף אשתר שלך וגם כשניסיתי להסוות את החיוך כדי לא לעודד אותך בבדיחות האלו שלך, ראית שתמיד הוא הבליח שם.
אני מרגישה שבכל שיחה אתה עולה, גם אם אני לא רוצה, אבל מישהו מספר לי סיפור ואני רוצה לספר לו סיפור בחזרה אבל אתה תמיד חלק ממנו, אז אין לי ברירה אלא לומר את השם שלך עוד פעם ועוד פעם כשכל מה שאני רוצה זה להתקשר אלייך ולומר לך שאתה טיפש מטופש ושאני מחכה לך הערב בספסל הקבוע שתאסוף אותי.
אני מדמיינת איך החיים שלך נראים בלעדיי ומפחדת שהם טובים יותר משהיו איתי. ואהובי, לעולם לא אאחל שיהיה לך רע, אבל אני רוצה להיות חסרה לך, רוצה שתרגיש שהייתי חלק מהכל כמו שגם אתה היית.
אתה עדיין לא רואה סיבה לחזור? זה בסדר, אני עדיין מחכה.
אני מפחדת לחיות בלעדייך כי לא היה רגע בחיים שבו חשבתי שאצטרך.
אני לא מאמינה שנפרדנו לתמיד, אני מרגישה שבסוף הדרכים שלנו יצטלבו, אני יודעת שזה תהליך שאתה חייב לעבור עם עצמך ועל אף שהייתי נלחמת איתך, לצידך, בכל דבר שהיה עומד מנגד, אני מכבדת את ההרגשה הזו שלך שאתה צריך להיות לבד בתוך זה.
אני לא מאמינה שאנחנו לא הגורל אחד של השנייה, אני מוכנה לחכות, אבל כמה?
והאם מתישהו אצליח לקום מזה, או שכל חיי אשאר במצב הזה ורק אחכה לך?
אני רוצה להיות חזקה, כמו שאתה אוהב אותי, אבל אני מרגישה שנפלתי כל כך למטה שהדרך למעלה כרגע מטושטשת.
ואני כנראה צריכה להפסיק לדבר אלייך, אתה הרי כבר לא כאן.
נפרדנו ונותרתי לבד, נותרתי ללא האדם הכי קרוב אליי, זה שהיה עבורי האדם שרציתי לחלוק איתו אושר, צחוק, עצב, כעס.
נותרתי ללא אדוני.
וזה לא ברור לי, איך אפשר לתת את כל כולך אל ידיים של אדם אחר שיום אחד פשוט נעלם מחייך? האהוב שלי, האדון שלי. אני מרגישה אבודה, אני לא יודעת מה מותר לי, מה אסור. אני תוהה אם הוא היה רוצה שאעשה כך או אחרת, אבל אני לא באמת יודעת כי הוא לא פה כדי שאשאל.
זה לא נתפס לי שאתה יכול להוות חלק כל כך גדול מחיים של מישהו ואז יום אחד פשוט לא להיות. אני לא כועסת, אני לא כותבת מתוך כעס, רק שאין שום דבר פה שהגיוני לי, שמסתדר לי בראש. אני לא יודעת איך להמשיך את חיי בלעדיו.
יותר מזה, אני לא מעוניינת להמשיך שום דבר, רק לשבת פה ולקוות שהוא יחזור. נשמע פאתטי, לא? אולי אני פאתטית, אבל אני בחורה שאיבדה את גבר חלומותיה מבלי אפילו לעשות משהו שהוא לא בסדר.
אני רוצה שהוא יחזור, כי מגיע לי אותו ולו מגיע אותי. והוא חושב שמגיע לי משהו אחר, משהו בטוח יותר ולא מבין ששום דבר ואף אחד לא יכול להשתוות אליו.
אני מחכה, לא עוזבת לרגע, פשוט תחזור.
הוא עוזב כדי למצוא את עצמו
וכל מה שאני רוצה, שבחיפוש אחר עצמו
הוא ימצא את הדרך חזרה אליי.
שבת ראשונה בלעדייך מזה...מי זוכר כמה זמן? התעוררתי בבוקר והכל הרגיש כחלום. יורדת למטה וההורים שם ואני לא מבינה ממתי הם פה כשאני מתעוררת, עד שנופלת עליי ההבנה שהיום יום שבת ואני לא איתך.
להסביר לך שוב כמה קשה לי בלעדייך? אני יכולה, אבל אני לא חושבת שייתכן ואתה לא יודע.
קשה לי בכל יום, בכל שעה ובכל דקה.
הזוגיות איתך לימדה אותי הרבה על עצמי, בראש ובראשונה.
למדתי שאני אדם טוב יותר משחשבתי, שיש בי יכולות שלא ידעתי, שאני לא אדם שצועק ומקלל, שאני יודעת להתנהל גם במקומות הפחות נעימים.
למדתי שאני יכולה לאהוב באופן בריא, בצורה שמעלה לי חיוכים בכל בוקר.
למדתי שכשמשהו נכון, אז פשוט יודעים את זה.
ואתה נכון, אהובי.
תחזור.
