למה לא?

רוב הזמן אני מתה על הגוף שלי.

נכון, אני לא רזה אבל גם לא גדולה מדי לטעמי. יש לי תחת מושלם, חזה קטן ומתוק וצורה כללית שעושה חשק ללטף ולמשמש. באמת. איך נוח לי עם הגוף שלי, וואו. אפילו ללכת למסיבה בשמלה שרובה בכלל עשוי משרוך שחור זה לגמרי בסדר. יותר מבסדר- סקסי אש. כשאני הולכת ברחוב אני מענטזת ומרגישה ג'ניפר לופז במינימום. ביונסה ביום שיער טוב. איזה כיף לי שיש לי את הגוף הזה, בטח כולם חושבים ככה. עוברת לכפר נודיסטים. 

מצטלמת בעירום.

נורא. חייבת לקחת את עצמי בידיים (בעיקר את הג'לי בירכיים ולסלק אותו מחיי). התחת גדול מדי לחלק העליון של הגוף וזה נראה חסר כל פרופורציה. למה שמישהו ירצה להסתכל על זה בכלל? הולכת ברחוב והתחת הולך אחריי. מתנדנד, יותר נכון. אני די בטוחה שיש לו חיים משל עצמו. הוא בטוח משתף פעולה עם השוקיים והזרועות שלי במלחמה נגד החיטוב והרזון, והשוקולד והבורקסים בצד שלהם. בחיים לא מתפשטת יותר.

מתכוננת לסשן, מול המראה בחוטיני קטן.

?Beyoncé, can you handle this
!I don't think they can handle this

וזאת הסיבה שאין תמונה שלי כאן. אף פעם. אני "עוברת מסך" רק במציאות- לא במסך עצמו. 

שכבנו עירומים במיטה שלו שהייתה רטובה ומטונפת אחרי מה שסיימנו לעשות שם. כמו שאנחנו אוהבים. הנחתי את הראש על ירכיו, עצמתי עיניים ונרדמתי.

אחרי כמה שניות נכנסה פנימה אישה מבוגרת עם שיער קצוץ אפור ובגדים חומים. היה חשוך אבל זיהיתי אותה מיד- זאת בת הדודה שלי קת'רין, אחותה של סיגל. הצעתי לה מים מהכוס שלי שהייתה על השולחן אבל היא התרגזה ואמרה שהיא לא מתכוונת לשתות את המים האלה. רק כשהסתכלה על החזה שלי קלטתי שאני עירומה ונזכרתי שהמיטה מלאה בראיות- גלגל כאב קטן, פלאג עם זנב, חתיכות של שעווה וחבלים. ניסיתי לכסות את עצמי אבל קת'רין חייכה חיוך מרושע והחלה לגעת בחפצים שלנו. אמרתי לה שהיא צריכה ללכת כי אנחנו באמצע משהו ושלא תתייחס למה שהיא רואה אבל אז היא התקרבה, שלפה חבל אחד מהערימה ליד המיטה ובשנייה הניחה וקשרה אותו על צווארי. 

קת'רין ניסתה לחנוק אותי והרגשתי את הכעס שלה. למרות שמדובר באישה מבוגרת, יש לה כוח בידיים של מרימת משקולות. ניסיתי לנשום עמוק אבל לא הצלחתי. שלחתי ידיים ורגליים כדי להעיף אותה אבל למרות שהייתה קרובה, לא הגעתי אליה בכלל. קראתי בשמו כדי שיעזור לי אבל הוא פשוט שכב שם ולא עשה כלום.

קת'רין הלכה והחדר הפך לחדר ילדים גדול, ישן ומאובק, עם שתי מיטות ילדים קטנות בצדדים ומיטה קצת יותר גדולה אבל מוזרה באמצע. הכל היה מבולגן נורא והצבעים היו דהויים ועצובים כאלה. עמדנו במרכז החדר והתנשקנו. לפתע ראיתי זנב שחור מתפתל על הרצפה לידי. שאלתי אותו מה זה לדעתו והוא אמר שברור שזה "צפע שחור ננסי" (מין/תת מין חדש כנראה). התחלתי לצרוח שאנחנו צריכים לצאת מהחדר כי אנחנו נמות אבל הוא חייך ואמר שאין מה לדאוג בכלל, לא יקרה כלום. הסתכלתי עליו כדי להבין מה קורה ואז כשחיפשתי את הנחש שוב, הוא הפך למן יצור שחור עם 3 נקודות חומות בשני צידי הגוף, פרצוף קטן של תן, גוף של דב נמלים וקצת קוצים של דורבן או קשקשים ממש ממש גדולים ומבריקים ליד הזנב. שמחתי כי הכרתי את היצור הזה שקראתי לו "תן נמלים" והתייחסתי אליו כמו כלבלב אהוב. כלבים מרגיעים אותי. 

שבע פרות וכל השטויות האלה, קטן עליי.

יש פה איזה יוסף/ה שמוכנים לאתגר? 

ההנחייה המפורשת שקיבלתי הייתה לשמח אותה. את מי? לא ידוע.

חיכיתי לה בחדר, על הרצפה, בפיסת רשת שאמורה לתפקד כשמלה וכיסוי עיניים. מתוחה ונרגשת.

היא נכנסה לאחר כמה דקות ובידיים עדינות הרימה אותי מהמקום הנוח שלי. מאחר וחוש הראייה נוטרל, חוש הריח התחדד אפילו יותר (וגם ככה אצל כלבות הוא סופר מפותח) והריח היה מושלם, נקי ועדין. היא נישקה את גופי בשפתיים רכות ונעימות וניסיתי לחשוב על הפעם האחרונה בה הייתי עם אישה ככה, בלי שום אלמנט של שליטה. רך ומלטף. לא זוכרת.
אסור היה לי לדבר ולשאול שאלות וכך יצא שבפעם הראשונה הצלחתי להתרכז בתחושות, בתנועות, בנשימות. התלבטתי איך לגשת אליה כשאני לא מכירה אותה ולא יודעת מה תאהב ומה לא, אבל כל המחשבות הטורדניות נשארו בראש וכשנישקתי אותה, הן הפסיקו להציק, יחד עם תחושת הזמן שנעלמה, ופינו מקום לחוויה.
מה שהיה שם יישאר שם, ברגע הקסום שהיינו בו. הזכרון מלא בנשימות הכבדות, ברעידות, ההתכווצויות והטעם המדהים שהיה לכל חלק מגופה. נראה לי שאפילו הצלחתי להרגיש שם חיוך כזה אמיתי.

למרות שהמשימה שלי הייתה לשמח אותה, היא שימחה אותי לא פחות. היא הזכירה לי כמה אני אוהבת נשים (מלבד הוגת המשימה כמובן, שהיא חלום), כמה זה נעים גם בלי שמץ של אגרסיביות או היררכיה מוגדרת וכמה כוח יש לאצבע מלטפת על הלב. היא לימדה אותי שהמילים מפריעות וכל התשובות נמצאות בתנועה ובנשימה.
הכל בזכות האחראית, האחת והיחידה, היצירתית ביותר, שעליה אני סומכת בעיניים מכוסות.

חשבתי להוסיף כאן איזה פאנץ' ציני/ מצחיק אבל זה מרגיש קצת מיותר. במקום, מוסיפה נשימה עמוקה, אנחת רווחה וסיפוק מלווה בחיוך וכשכוש עדין בזנב.

אחרי עשר שנים של לסביזם מוצהר ואמיתי, הכרתי מישהי נוספת בטינדר. בפגישה הראשונה התברר שיעל מעדיפה שיפנו אליה כגבר. בפגישה השנייה התברר שיעל אוהב שמתייחסים אליו כגבר לכל דבר ועניין וחל איסור מוחלט להתייחס לאבריו הנשיים. בפגישה השלישית התברר שיש לו זין, אמנם כזה מגומי אבל מרגיש מאוד אמיתי. 

יעל ואני החזקנו מעמד חודשיים בדיוק. מסתבר שהוא גרוע במערכות יחסים בדיוק כמוני. חודשיים שבהם הרגשתי אישה כמו שלא הרגשתי בחיי, והסתיימו בהפתעה, בוקר בהיר אחד, כי בעיניו לא הייתי מספיק אישה. "את לא מעמידה לי את הזין". חתיכת עלבון. 

אחרי יעל הגיעה סיגל וגם הוא החליט שיש פער בין הגוף הנשי להתנהגות ה-"לא מספיק אמהית" שלי. היה גם דיבור על זה ש"אינטימיות היא לא בשבילך", שאני "אומרת הרבה אבל לא מרגישה כלום". אפילו יותר מעליב, בעיקר כשזה נכון. 

לכלוב נכנסתי כשאני לא מספיק אישה ולא מספיק רגישה, נרתעת מגברים וכועסת על נשים אמיתיות, מתוך קנאה. בעיקר מאוכזבת מעצמי ומחכה למי שיעניש אותי על מי שאני. שייתן לי סיבה פיזית להוציא את כל הגועל שיש בפנים. שלא יצפה למילות אהבה נעימות, ליטופים ואיזו רכות נשית ופתיינית, אלא לבכי קורע לב, תנוחות מאוד לא מחמיאות וריח חריף של ערבוב נוזלי גוף שונים. בציפיות כאלה אני יכולה לעמוד.

ואז גיליתי שמתוך כל הבלגאן המאוד לא מושך הזה, יוצאת לה אישה קטנה ועדינה. תקועה איפשהו בתחילת שנות העשרים שלה, אולי טיפה פחות. אישה כזאת רגישה מאוד שיודעת ליצור רגעים אינטימיים וגם להחזיק אותם (לפחות לכמה דקות, בינתיים). אישה שכמה תנועות אגן שלה בשילוב יללות קטנות וצפצפניות מעמידות כמעט כל זין (אמיתי ומלאכותי) וגורמות למי שלידה (גבר או אישה) לרצות להסתכל לה בעיניים ולזיין לה את הצורה, בחיוך. 

גיליתי מי אני והכל בזכות סקרנות היתר שלי. זו שמאפשרת לי לחקור את העולם ואת עצמי תוך כדי הליכה על חוט דייגים במקום חבל. זו שחוטפת בעיטות ישר לתוך הלב ומצליחה לשבת ולנהל שיחה עם אותה רגל בועטת ולנסות להבין אותה. די כבר לכתוב לי שאין דבר כזה סקרנית מדי. זאת אני, נה נה בננה!

אולי בשלב הבא היא תצליח גם להתבגר קצת ולהדביק את הפער עם הגיל האמיתי שלה והאישיות שמחוץ לעולם הבדס"מ. 

בעודי מנסה ללמוד (אחרי שאוננתי די זמן, לא לדאוג), התקשרה גברת צעירה מחברת ביטוח כלשהי. במשך 40 דקות תיארה במדויק כמה טוב הביטוח שהיא מציעה, כמה הוא חשוב ומשתלם ובעיקר- כמה זה הדבר שאני הכי הכי צריכה כרגע והיא יודעת מה טוב לי. סיפרה על אנשים שהצטערו שלא עשו ועל כמה שהיום כולם מקבלים מתישהו מחלה קשה מאחת מ-3 קבוצות המחלות שהביטוח מכסה. בנימה אישית היא גם הוסיפה מחמאות וחזרה על כך ששומעים שאני מבינה עניין. הסמקתי.

כשהגיע השלב המנטלי של מילוי השאלון, היא ביקשה שאומר רק את האמת ולא אסתיר דבר. חשוב לה לדעת הכל ואם אענה כמו שצריך, אולי גם יסכימו לבטח אותי. החלטתי שבאתגר הזה אני עומדת וסיפרתי לה הכל, עניתי על כל שאלה בהרחבה ואפילו נידבתי מידע אישי שהיא לא ביקשה. סתם ככה כי אני נשל... אהה לקוחה טובה. שמעתי בקולה שהיא גאה בי וקיויתי שהיא והחברה שבה היא עובדת יחליטו שאני ראויה לקשר הזה.

כמובן שאחרי כל מה שסיפרתי, הם החליטו שלא. 

אז כמה אני נשלטת? בערך 8 כזה. ברמה של מי שמתבאסת ממש שלא הסכימו לשייך אותה לביטוח שהיא אפילו לא חשבה עליו לפני שהציעו לה. אולי יום אחד, אחרי עוד כמה שנים של נסיון (בעיקר בחו"ל כי שמעתי שזה נדרש כאן), אגיע לרמת ביטוח. עד אז, אשמור על הגבולות שלי ואלמד לסתום את הפה גם בלי גאג. 

כשאת מקבלת בגיל 13 הכל רגוע, הביציות צעירות, רווקות ומאושרות. הכל אושר. אין כאבים. 

כשאת מקבלת בשנות ה-20 הן אפילו מרגישות הקלה. כולן בורחות ממחוייבות.

כשאת מקבלת בשנות ה-30 זה כזה: 

ביצית א'- תור מי עכשיו? 

ביצית ב'- יההה תורי תורי תורי! או מיי גוד! יש מצב שאני האחת! 

ביצית א'- לא נשמה, את חיה בסרט. היא עובדת עלינו כל חודש. 

ביצית ב'- נבלה הסקרנית הזאת... חשבתי שהיא אוהבת אותי! בנות, תנו לה בראש. תגרמו לה להצטער שהיא זורקת אותנו ככה. לא להתייחס למילת ביטחון (נורופן). תשביתו אותה. 

אשמח לדעת אם מתישהו הן נרגעות ויש אור בקצה השחלה. 

ועכשיו בפינתנו (הפיצולים שלי ואני)- "מה למדתי היום על העולם":

- אין טעם להציע עזרה במטבח כשאת יודעת להכין בעיקר טוסט. 

- עם חשמל בכוס, כל אחת יכולה לשיר אופרה. 

- אם כבר החלטת לנהל שיחת "יחסינו לאן", חכי לפחות כמה דקות אחרי שהוא גמר. 

כן, גם אני הייתי בהלם, אבל נשבעת לכם שזה נכון. 

הוא מתחיל לדבר והזמן נעצר, הרקע הופך לשחור והגוף שלי בפיו וידיו, פלסטלינה. מה שיאמר זה מה שיקרה ומה שארגיש. קושר בלי חבלים, מצליף בלי לגעת. טווה את המציאות לאט, בסבלנות, חוטים עדינים במקומות מדויקים. 

מילים עוטפות, מאיימות, משפילות, מענגות, מרגיעות, מכאיבות ומילים שלוקחות לזמנים אחרים ומקומות אחרים. לא משנה אם הוא אומר או כותב אותן, העיקר שזה שלו. כמו הגוף והלב שלי לידו. אולי גם קצת לא לידו. 

בבית שלו, מולו, המציאות עולה על כל דמיון. כלומר, עולה על המציאות. המציאות עולה על המציאות ולא ברור מי מהן המציאות ומי נוצרה במוחו. אולי זה לא כל כך משנה, העיקר שאנחנו שם.

קל לי יותר לאהוב אנשים שאני לא מכירה. נעים לי יותר להביע מולם אהבה. די דפוק. 

קל לי יותר לזכות באהבתם של אחרים. נעים לי יותר שאוהבים אותי גם כשבקושי מכירים. דפוק. 

קל לי יותר לסמוך על אנשים שפגשתי לראשונה. נעים לי יותר להסתמך על האינטואיציה מאשר על המידע הקיים. דפוק מאוד. 

קל לי יותר להרגיש חופשייה כשכובלים אותי. נעים לי יותר להיות אני כשאני הכי למטה. דפוק יותר, אבל מ'כפת לי. 

יפה לי קצת דפוק. הנורמלי אלגנטי לי מדי ובלב אני בכלל ילדת טבע. 

מגיעה לבית כנסת כדי לחגוג לבן דוד אהוב. שמלה שמגיעה עד הברכיים וג'קט ארוך. 

מנסה להכנס לאזור של הנשים ובמעבר עומד גבר, סביבות גיל 50, חוסם אותי ובוהה עם חיוך מוזר ומגעיל. מנסה לעבור, ממשיך לבהות, מתעצבנת, ואז נזכרת שגם אני סוטה.

מבקשת לעבור, הוא משאיר רווח קטן שמחייב מגע. מורידה את הג'קט, הוא מנסה שלא לבהות בקעקועים. ממשיך לבהות, פותחת את הכפתור הראשון בשמלה. ממשיך לבהות ומסמיק, מוציאה טלפון, נכנסת לכלוב ונותנת לו להציץ. מר סוטה זז, נותן לי לעבור ומשפיל מבט בכל פעם שאני עוברת. 

אני ס.מ, בת 31, מוטרדת סדרתית ורק היום גיליתי שאפשר להטריד בחזרה. בואו סוטים קטנים, תנו לי את הכי טוב שלכם.