מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

מי שמכיר אותי יודע שהדבר שהכי מושרש בי זה האהבה הבלתי פוסקת שלי לאקסית שלי, שהופכת להיות המיטולוגית, לאט לאט.

מי שמכיר אותי יודע שהיום, השביעי לחודש, זה בדיוק חצי שנה מאז שנפרדנו.

מי שמכיר אותי יודע שאני חסר תקנה בעניין הזה, שאני מאוהב בה היום כפי שאהבתי אותה כשנפרדה ממני.

מי שמכיר אותי יודע שכבר תקופה ארוכה אני לא רוצה אותה בראש שלי, לא רוצה להרגיש אליה, אבל חושש לעשות משהו בנידון. למה חושש? אולי כי אני פוחד שאגלה שהיא באמת ה"אחת" ושאיני מתגבר עליה, או שכאב הלב יפיל אותי לקרשים. אולי כי האהבה נטעה בי עוד תקווה שנחזור יום אחד.
כן... טפשי, אני יודע, אבל ככה זה כשאתה אוהב.

מי שמכיר אותי יודע שאני בתקופה מאוד דינמית. בעצם, לא צריך ממש להכיר אותי כי גם מי שעוקב אחרי הבלוג שלי (אם יש כאלה) יכול לדעת את אותו דבר. בחודשים האחרונים אני מבצע שינוי אחרי שינוי אחרי שינוי, מסלק את הזבל ואוסף את האוצרות הקטנים שנקרים בדרכי.

מי שמכיר אותי יודע שכבר הגיעו מים עד נפש, יודע שאני פוסל נשים שהייתי יכול לצאת איתם, אולי גם לפתח קשר נחמד.

מי שמכיר אותי ישמח לשמוע שהיום התמודדתי עם פחדיי, עם הגבולות שלי. היום פתחתי שיחה שמטרתה הייתה לסיים את הקשר הזה ביני לבין האקסית. קשר שכבר מזמן קיים רק בפרוטוקול, בשיחה פעם באף-פעם, או התכתבות מזדמנת במסנג'ר. אמרתי את מה שתכננתי, תגובתה הייתה צפויה- בדיוק כפי שחשבתי שיהיה. מכאן והלאה הכל כבר היה כמו תכנית צבאית שמתנהלת כשורה. היא התנהגה כמו זונה, חשבה רק על עצמה ולא על הכאב שלי (דה ז'ה וו?), זה פגע בי ועצבן אותי, כפי שתכננתי בעצם. מאותו רגע שחררתי מילים כפגזים, ולבסוף סיימתי באכזריות את השיחה. לא הייתה שום אופציה אחרת – עובדה שאת כל השתלשלות העניינים ידעתי מראש.

מי שמכיר אותי מבין שעכשיו אני מבצע סוויצ' בראש, וההשפעות הסוויצ' הזה יהיו מאוד מהירות. כזה אני....
מחר סף הרגשות כלפיה כבר לא יהיה דומה, ובכל רגע שלאחריו הוא ילך ויקטן.

מי שמכיר אותי... יודע בדיוק מה אני מרגיש עכשיו, יודע להבחין בתמהיל הכאב עם התקווה, המון כאב והמון תקווה. מי שמכיר אותי יודע איך נראה הסוף של הפוסט הזה.



[ תקציר: מדהים איך אנשים משנים את פרצופם כשלא נוח להם. ]



הדרכים הידועות \ שלום חנוך

שער הברזל נסגר מאחוריי,
יצאתי לעולם הקר, משחורר על תנאי.
כותב את השירים ושר..
הדרך לפניי.

מלון עם חדר להשכיר, רחובות חשמל
פוסע לבדי בעיר, חדש במעגל
עליתי לבמה לשיר...
מחפש קהל.

אין חשש! פותח דף חדש.

היא באה עם הסכנה באיפור של שד
שלושה ימים ללא שינה ועוד לא חושד
בפנים הלהקה ניגנה עם מטען כבד

אין חשש! פותח דף חדש...

הדרכים הידועות בן באתי
שורשים עמוקים בזמן!
הדרכים הידועות בן באתי
נראות לי אחרת מכאן!

נפגשנו אחוזי כישוף באור המתחלף
היא באה לביקור חטוף, הלכה עם הכאב
עומד על הבמה חשוף-
מ ו כ ן ל ה י ש ר ף !!

אין חדש – פותח דף חדש...

הדרכים הידועות בן באתי
שורשים עמוקים בזמן,
הדרכים הידועות בן באתי
נראות לי אחרת מכאן.

עשרה ימים לא רשמתי בבלוג, גם לא ממש הייתי כאן. קפצתי לביקור מידי פעם לקרוא בלוג כזה או אחר, לבדוק מה קורה בפורומים השונים, אבל בעיקרון לא ממש הייתי כאן. גם לא היה חסר לי.
אתמול דיברתי עם מישהי חכמה על ההיעלמות שלי והיא אמרה שכולם פה מצהירים שהם נעלמים ושנה אח"כ עוד קוראים את ההצהרות שלהם – הלכתי, חזרתי, הלכתי, חזרתי.
היא אמרה שלדעתה מי שמרגיש צורך לתפוס קצת מרחק ולהתרענן, להתאפס על עצמו מחדש, עדיף שיעשה זאת ללא הצהרות.
ואני... לפתע הבנתי שזה מה שקרה. שהתרחקתי. שהייתי צריך לנטוש מעוט את הכלוב ואת הקהילה בגלל כל מה שקרה אצלי לאחרונה. מוזר איך שלעיתים אנחנו לא מבחינים במשמעות של מעשינו עד שמישהו בא ומציב לנו מראה מול הפנים.

השבועיים האחרונים היו עמוסים מאוד. היו אכזבות, היו רגעים טובים. רבתי עם אנשים יקרים לי, ריבים שאני לא מתחרט עליהם. הייתה אזכרה לחבר שלי שנפל ממש לידי, בידיים שלי הוא מת. האבא הגוסס שלי עושה זיגזגים עם המצב הבריאותי שלו.
הלב מלא געגועים – להמון אנשים שהיו בחיי ואינם עוד. עם זאת, ליבי שלם עם המעט שנותר לי. מבין שמי שלא נשאר כנראה גם לא בריא לי, בין אם אני התרחקתי או הם התרחקו.
ראש השנה. תמיד השאלה הזו אחרי החג: איך היה החג? נדמה שתמיד אתה צריך לענות בחיוך שנהנית בחג. אז לא. לא נהניתי בחג אפילו לא דקה אחת. היה לי ריק בלב. למרות שהייתי מוקף באנשים היה לי ריק. עכשיו , אחרי החג, ברור לי שמשהו חסר. עכשיו צריך להבין מה חסר. ואני אבין, אין לי ספק, רק צריך לקחת את הזמן ולחפור עמוק עמוק.

חזרתי.
עדיין לא ברור אם אני חוזר במתכונת מלאה, את זה רק ימים יגידו, אבל אני יודע שמיציתי את הרחוק מכאן. כנראה שעשרה ימים הספיקו כי לא ממש היה לי משהו נגד הכלוב, אולי רק עומס מטענים ורגשות שיצרו בליל קשה להתמודדות.
חזרתי, ואולי אפילו אכתוב כמה פוסטים על קורותיי בשבועיים האחרונים. הייתי צריך את הזמן הזה בשביל להיעלם, להתאפס אחרי לב שנשבר ואחרי תקופה קשה.
חזרתי, ואני מקווה שלא יהיה צורך להיעלם שוב.
אז נדבר כבר..



[ תקציר : מי-אחרון-בתור??? ]

זהו,

נגמר.

איך?
איך היא מצליחה לפגוע בי כ"כ גם אחרי שהתרחקתי?
איך היא מחזירה אותי אחורה בשניות לתקופה בה הייתי קטן ולא מורגש כגרגר חול בחוף הים?
שוב פגעה בי.
בכוונה!
הפעם זה לא בטעות,
הפעם זו פשוט חריגה מגבולות הטעם הטוב.
אמרה את המילים שוב ושוב ושוב ושוב....
יכולתי לשמוע את הטון הרע שלה.
טון כועס, שונא...
טון כואב.
הפעם לא הייתה אהבה מאחורי המילים, רק כאב.
כאב שלה.
כאב שקשה להתמודד איתו,
כאב שפורץ החוצה ונושך בכל הכוח רק בכדי לנשוך, לפגוע , להרוס, להרוג.
כאב שממוטט אותי.
כאב שעוצר אותי.
כאב שמונע ממני להמשיך הלאה בדרכי.
רוע.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

כבר הצהרתי זאת בעבר ואין בכוונתי לחזור בי. אני לא דופק חשבון בבלוג שלי. אכתוב גם על נושאים שיכולים לפגוע בך. לא בכוונה, אלא מתוך הרצון להגיע למיצוי הבלוג.
כאבך באמת גדול מנשוא, גדול כל כך שהיית חייבת לפגוע בי בצורה כזאת מתוך כאבך, אולי כדאי שלא תקראי. אשתף את הבלוג כאילו את לא קוראת. רק כך אוכל להמשיך לכתוב כאן, רק כך אוכל להמשיך לחיות את חיי, לנסות להמשיך.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

הייתי שלך – את לא הוקרת את זה מספיק.
חלקת בי עם אחרים בעוד אני צפיתי מהצד.
דיברת מילות אהבה. האמנתי.
מילים, רק מילים היו שם. האמנתי.
חיפשתי הוכחה להיאחז בה ולא מצאתיה. מצאתי רק מילים.
מעבר למילים היה שם רק כאב.
כאב בלתי נסבל!
לילות טרופים של קנאה,
איבוד שפיות ודעת,
אהבה...
אהבה חסרת מענה.

היום אני מאמין, היום כבר מצאתי את ההוכחה,
אבל מאוחר מידי.
כבר יצאתי לדרך חדשה, מתקנת...
לך קשה להתמודד,
את אוהבת.
בעוד אני אמצא לי חום במקום אחר את תתפרקי בפינת החדר.
כך אמרת, ברגע של אמת.
אינך קולטת.. אני אוהב.
מנסה בכוח שלא, מנסה לשכוח, מנסה להתגבר על האהבה, על הכאב...
מרגיש את הסחיטה הרגשית שאולי לא נגרמה בכוונה.
יודע שאם אלך לאחרת ,
אם רק תדעי על כך
אפגע בך.
אאלץ לצפות באדם שאני אוהב מתפרק למולי... בגללי.

אני לא מוכן. או, לא...
שחררתי את כל הכבלים שקשרו אותי לקשר החולה והפוגע.
איני מסכים להרגיש כבול יותר,
And yet…
יודע שלא אוכל לשאת זאת, לראות אותך כואבת בגללי.
עם זאת, יודע שלא אוכל להמשיך ולהיות כבול למקום הזה שפוגע בי כ"כ.
פוגע!

לא מצאתי פיתרון טוב יותר מניתוק מוחלט.

אל תתקשרי אלי,
שלא תשמעי בקולי את שמחה או אושר.
ארגיש אשם.

לא אוכל לספר לך על החוויות שאחווה, שמא תיפגעי.
לא אוכל לצפות בך נפגעת, בוכה, מתפרקת, כואבת,
לא אוכל לסבול עוד רוע ושנאה שיופנו כלפי בעקבות כאבך...

לא יכול לחזור בי מדרכי החדשה, דרך ללא היפה שלי, דרך בה איני נפגע כל הזמן, דרך בה אין חשש, דרך בה ניתן לבטוח...
לא יכול לחזור בי!
לא יכול ....
ולא רוצה.
נמאס לי להיפגע.
נשבר לי הזין, נשבר לי הלב, נשבר לי כבר מכל הסיפור.

מדהים כמה מילים בעלות משמעות שונה יכולות להסתדר טוב אחת עם השנייה לפעמים:
ניתוק.
געגוע.
כאב.
רוע.
ביטחון.
חום.
מגע רך ומלטף.
שקט.

שקט.

שקט!

וואו, אלוהים, כמה שאני צריך שקט ...!!

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

אני נזכר עכשיו בשיחתינו הראשונה.
שני אנשים משוחחים בטלפון בפעם הראשונה.
בהתחלה היו חומות, בדידות , ניכור. כצפוי אצל זרים.
היה לך רע, שאלתי כמה שאלות.
תשובותייך היו קצרות ומסתירות.
הרגשתי שאני לא מצליח לחדור, הרגשתי שאת לבד בכאבך.
שיחה ראשונה, למה ציפיתי?
ואז שאלתי את זה. שאלתי אותך:
מה חסר לך? מה את כ"כ רוצה שלא נמצא? מה יכול לאזן אותך?
מה חסר לך?...
דמעות.
בכי היסטרי.
הסכר נפרץ.
בתחילה לחשת את התשובה,
חזרת עליה שוב ושוב,
בסוף כבר צעקת זאת תוך כדי בכייך הזועק:
שקט... אני רוצה שקט... אני צריכה את השקט שלי...!!

מה היה מאז שנינו יודעים.
קיבלת את השקט שלך,
(אך לא סילקת את הגורם המזעזע אותו).
נתתי כל שיכולתי בכדי לספק לך את שכל כך רצית,
הצלחתי להביא לך את השקט שלך.
אני לא יודע למה כ"כ הכאבת לי.
איני מצליח להבין זאת, מה עשיתי לא נכון????

עכשיו, יקירתי, אני צריך שקט.
לא מתוך רוע או שנאה,
לא בכדי לפגוע בך.
למעשה זה בכלל לא קשור אלייך יותר.
זה קשור אלי, ורק אלי!
איבדתי את השקט המפורסם שלי,
את הביטחון שלי.. בעצמי..
איבדתי עוד הרבה יותר, ואני הולך לחפש את מה שחסר לי.
לא אוכל לשתף אותך במסעי זה.
לא אוכל לעשות זאת מכיוון שלא אוכל לצפות בך כואבת ולהמשיך בדרכי,
ואני מוכרח להמשיך בה.
בשבילי.
רק בשבילי.
הגיע הזמן להיות אגואיסט!
זה מרגיש לי מוזר להפסיק להתחשב בך ולהתחיל לעשות בשבילי על אף הכאב שזה יגרום לך.
זה חדש לי, זה מרגיש לי מוזר, אך בדבר אחד אני בטוח. זהו הצעד הנכון ביותר שאוכל לקחת כרגע.

אני יוצא לחפש את עצמי.... ואני יוצא בלעדייך.

* * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * * *

שיחת טלפון.
שלום,
שלום.
איך היה אתמול?
אינפורמציה זורמת,
חיוך,
חיוך,
ממשיכים לדבר.
אופס... נקודה רגישה.
כואב,
כואב בחזרה.
עכשיו כבר כואב בכוונה.
עכשיו כואב לשנינו.
עכשיו כבר לא כואב,
עכשיו שוב כואב,
יותר כואב.
ממשיכים להכאיב.
ממשיכים להכאיב.
ממשיכים להכאיב.
ממשיכים להכאיב.

עכשיו יפסיק לכאוב!

כוס עמ'עמק !!!
טוב?!

מתהפך...
לא נרדם...
סיוט.
עוד סיוט.
עכשיו העיר אותי הסיוט הרביעי ללילה זה...
מה יהיה?
לא היו לי סיוטים מאז ילדותי, וזאת על אף כל מה שעברתי בצבא ועל אף כל הקשיים של מקצועי.

השעה 4 בלילה, או אולי לפנות בוקר.
שיגיע כבר הבוקר... שיגיע!
קודם היה 3:40 ולפני כן 3:05
אני זוכר גם את 2:35, 2:14, 2:00 וכך הלאה.

ליל בלהות.. נדמה כי אין לו סוף.
מה יהיה?!
לא אצליח לישון הלילה???

במוחי עולות כעת תיאוריות פילוסופיות רבות אך הבולטת ביניהן היא תיאורית אפקט הפרפר. איני בקיא בתיאוריה עצמה אז יסלחו לי מראש כל ה"מומחים" שמעוניינים להשתלח בטעויות קטנות:
התיאוריה אומרת ש "שקשוק כנפיי פרפר בצד אחד של העולם עלול לגרום לסופת הוריקן בצידו השני".


בנוסף, לא עוזבים אותי פתגמים בסגנון של:
You get what you paid for
אדם אוכל בשבת את מה שבישל בערב שבת
ועוד..

לפי המשפטים האלה אתה מוצא את עצמך בסופו של יום אוכל את הדייסה של עצמך, הווה לומר תוצאות מעשיך והחלטותיך. לעיתים זה אינו סופו של היום בו אתה נוכח בגלגולי המציאות שהתרחשו בעקבות מעשיך, לעיתים זה קורה רק לאחר חודשים, לעיתים אחרי שנים, ובמקרים מסוימים אתה עלול למצוא את עצמך בסוף חייך, על ערס דווי, מגלגל בראשך את אשר קרה. חכם יותר ומנוסה בהרבה אתה עלול לגלות טעויות אין ספור אשר נבעו מבורות או מבחירת מטרות לא נכונות לחיים.

לעיתים התהליך אף מתרחש על ערש דווי של אחרים, הקרובים לך (מסתבר..) .

ככל שאני מרבה במחשבות בעניין אני מבין שאין לאדם כל דרך לדעת "מה הוא מבשל לערב שבת". אנו מבצעים החלטות בכל דקה מחיינו על פי מה שנראה לנו נכון לאותו רגע וגם אם ננסה בכל כוחינו להביט אל העתיד ולשער מה יהיו תוצאות מעשינו והחלטותינו, הניסיון לא יצלח לנו.
מבין אני כעת שאל לנו להביט אל העתיד אלא רק על ההווה ואל העבר. ההוה הוא אנחנו, שם אנחנו ממצים את מלוא ה"אני" שלנו. ככל שנמצה את עצמנו בהווה כך נהיה אנשים שלמים יותר, כך נוכל להביט אחורה בגאווה ולדעת שהיינו כל מה שיכולנו, היינו כל מה שרצינו.
עלינו לכוון, כמובן, לעתיד מוצלח יותר אך להתרכז בהווה, ללמוד מן העבר אך לא לנסות לשחזר אותו בהווה. העיקר הוא ההווה! לא רק משום שבכל רגע נתון יכולים להיגמר חיינו ע"י משאית בטון שלא תרגיש אותנו אפילו או ע"י לוחם צדק פלסטיני – ע"ע מחבל, אלא גם משום שההווה הוא הבסיס הבלתי מעורער של עתידינו. אנחנו כל הזמן "מבשלים" את העתיד, וזאת על אף שאיננו מסוגלים לנבא את תוצאות מעשינו ואת ההשלכות עלינו ועל הסובבים אותנו. חשוב אמנם להביט אל העתיד ולכוון אליו, חשוב לנסות והבטיח את עתידנו בכל דרך שנוכל, אך ההווה הוא הזמן להיות ולחיות. ממילא אין אנו מסוגלים לראות את העתיד אשר הדרך אליו מרובה בהפתעות.
ראיתי לא מעט אנשים שמרוכזים כ"כ במטרתם בחיים (במילים אחרות, מטרתם לעתיד), שראו רק מטרה זו לנגד עיניהם. אם זו דרכם, אשריהם. איני בא להטיל ביקורת אך ברור לי כעת שזו אינה דרכי, בוודאי שלא בתקופה זו. לפעמים רוצה להזכיר לאותם אנשים להביט על הנוף בצדדים, לראות עולם ומלואו שקיים לצידי הדרך בה הם רצים את ריצת המרתון שלהם בעוד עיניהם נישאות אל האופק ומבטם מרוכז ביעדם. רוצה להעיר להם שיש יותר בעולם הזה מריצה אחר הישג זה או אחר, רוצה לשאול אם יהיו מרוצים בעוד 20 שנה כאשר יגיעו למנוחה ולנחלה אך לא יהיו להם באמתחתם את מכלול הרגשות והחוויות שהיו יכולים לצבור.
כאמור, זו אינה דרכי, אך אם אחרים מאושרים כך ומוצאים את נפשם בדרך זו- בהצלחה להם.

דניו צעד בביטחון מעושה, פוסע צעד אחר צעד אל עבר הדלת הלבנה. בטרם הושיט ידו לפתחה עוד הספיקה לעבור בו מחשבה על אביו, שחוגג בוודאי את יום הולדתו עכשיו.

דניו המשיך לצעוד על רצפת השיש המבריקה ותהה איך זה שהוא מכיר את המקום הזה יותר טוב משהכיר את בניין בית הספר בו למד בצעירותו. הוא מכיר את הנפשות הפועלות- החברים משכבר הימים, הוא בקיא בכל הנהלים והחוקים, הוא ממש בן בית פה.

בעודו צועד בין מיטות החולים הוא שלח את ידו אל עבר ידית הדלת. המגע הפתיע אותו, הוא לא היה מוכן לידית כ"כ מאסיבית וקרה. מייד הבחין שאין זו רק הידית אלא הדלת כולה. הוא נשען עם כל משקל גופו והדף את הדלת אחורה, משחיל את גופו הצנום פנימה, מסוקרן כבר לראות מה מחכה לו בצד השני.
דניו עבר את סף הדלת הכבדה ועיניו החלו לתור אחר מטרת ביקורו. אך בקושי זיהה אותו בפינת החדר... הרבה זמן לא התראו. בפעם שעברה ששוחחו היה זה במקום אחר, רחוק. היו אלה חיים אחרים אז.
הוא דרך במקום ולקח נשימה עמוקה, בוחן בפעם האחרונה האם הוא באמת מוכן להתמודד.
"סליחה, אפשר לעבור?" נשמע קול מאחוריו וגרר תגובה בלתי רצונית של עוד שני צעדים קדימה. זהו, עכשיו כבר מאוחר מידי בכדי לחזור. הוא המשיך לצעוד גם את המטרים הספורים שנשארו עד שיגיע ממש קרוב. כשעמד סמוך אליו הוא הביט ונדהם.

על המיטה בכלל לא שכב האדם אותו בא לפגוש! במקומו שכב שם קשיש אפור-שיער וקמוט-עור אשר נושם אך בקושי ונראה כאילו אינו מודע למתרחש סביבו.
דניו ניצל את השניות שחלפו ללא תגובה מצידו של הקשיש והמשיך לבהות בו. הוא הזדעזע ממצבו של האיש. מחשבות החלו להסתנן אל תוך מוחו והוא מצא את עצמו מהרהר אודות הזקן בלוי הבגדים. האם היה מהנדס? או שמא טייס... אולי היה פרטיזן גיבור או ניצול שואה או גנגסטר...? המחשבות אודות הקשיש הזר החלו מציפות אותו ללא יכולת שליטה. האם חייו היו לו כגן עדן או כגהנום? האם היה מאושר עם משפחתו? או שמא היה אדם רע ואכזר ולכן הוא שוכב כאן לבד, מוקף רק רופאים ואחיות אך ללא נפש חיה שיושבת כאן לידו, מנסה לנחם, ללטף.. לעשות את סופם של חייו מאושרים ולו במעט... ?
הוא לא ידע על אדם זה כלום, שום פרט על חייו או אישיותו, ועם זאת מצא את עצמו מתעצב בגללו.

הוא ניעור מחלומותיו כאשר קלט שהזקן כבר בוהה בו בחזרה. השתררה דממה מעיקה. אפילו מוחו שקדח בעקבות מצבו של הזקן עצר מעבודתו לרגע. דניו רצה לשאול ולברר מדוע עזבוהו כך להירקב בבית החולים אך אי-נוחות היא מילה מאוד נוחה בכדי לתאר את האווירה ששררה בפינת החדר הרחוקה.
"מה אתה עושה פה?" שאל הזקן...
דניו שתק. מובך...
הזקן החל להשתעל בקול, השתעל עד שכמעט ונחנק.
"עזור לי להתיישב בבקשה" ביקש, ולדניו לא נותרה יותר האפשרות להמשיך ולעמוד מהצד כצופה. הוא שלח את שתי ידיו אל כתפו של הקשיש החולה ומשך אותו אל עבר הכריות הגדולות שהוצבו למראשותיי המיטה. כשהחזיר את ידיו לבעליהן המקורי הן היו שטופות זיעה קרה שניגרה מגופו של החולה המסכן. הוא התנצל וביקש רשות מנומסת מהזקן לשטוף את ידיו. הזקן, אשר הובך בעצמו מן התקרית הנהן בראשו בעודו פוצח בעוד התקף של שיעולים.

המים הפושרים זרמו בין אצבעותיו של דניו והוא שפשף אותם בסבון בכל מרצו. מי יודע אילו מחלות יש לאיש הזה, חשב לעצמו. הוא לא שם לב שמרוב סערת הרוחות הגואה בו הוא שאל זאת בקול רם. להפתעתו הוא ראה את האחות מחייכת אליו חיוך מבין ועונה לו: "למסכן אין עוד הרבה זמן לחיות, ימים ספורים. אולי חודשים אם יתחולל נס".
דניו נעצב. הוא לא הצליח להבין למה העניין כל כך נוגע בליבו, שכן הזקן היה זר לו. הוא לא הכיר את אישיותו ולא היה מנחש לעולם מה אוהב הוא ומה שונא. מי יודע? חייך לעצמו.. למיטב ידיעתי יכול להיות שהיה סוטה לא קטן כשהיה צעיר...

הוא החליט לחזור אל הקשיש.
עיני הקשיש היו עצומות ונשימתו כבדה. מידי פעם השתעל בעוצמה כזו שכמעט ונחנק, אך לבסוף תמיד היה נרגע ההתקף והקשיש נשאר בתנוחתו העייפה.
דניו הביט בו, נזכר כמה פוחד הוא להזדקן. איזה מראה סוריאליסטי! הנה לפניו שוכב אדם שיודע כבר את מה שדניו שואף עוד ללמוד, אדם עם ניסיון חיים עשיר (הוא חייב היה להיות לפחות בן 70 על פי מראהו) ועם היסטוריה מפוארת, אך עם זאת הוא זרוק כאן על מיטת בית החולים כמו שקית אשפה ששכחו לאסוף, ממתין למותו ומנסה בוודאי לשחזר את חייו, מתחרט על רבים ממעשיו והחלטותיו.

דניו רצה לפתוח בשיחה, לשאול את הזקן שהפך חביב עליו מהי הדרך הנכונה. רצה לשאול אותו מה באמת חשוב, כי האמין שרק בשלב כזה, טרום המוות, יודעים את התשובה האמיתית. הוא רצה לשאול את כל אותן השאלות אך נמנע בכדי לא לעייף את הקשיש החולה. הוא תיאר לעצמו שלאדם כזה בוודאי הייתה משפחה תומכת שאהב, בוודאי היו לו ילדים שמתגעגעים אליו... או שמא....
הוא ניסה לשכנע את עצמו בכל כוחו שזה המקרה, אך בהביטו לצדדים נזכר לגלות שהזקן גוסס כאן לבד, על מיטת בית החולים מוקף בחולים נאנקים ובמכשירים מצפצפים.

דניו התיישב על מיטתו של הזקן ושאל "כיצד אוכל להסב לך מעט אושר?" אך הזקן בהה בו בחוסר אונים, מנסה להחזיק את השיעול הבא בפנים ובכך מנוע מלדבר. בהלה רגעית אחזה בדניו כאשר ידו של הזקן נשלחה אליו ואחזה בידו. דניו לא הבין מה פתאום האדם ששוכב למולו נקשר אליו לפתע, בוהה בו במבט זגוגי בעל עומק בלתי מובן. הזקן סימן לו משהו בידיו אך נבצר מדניו להבין את מלמולי הזקן, שכנראה היה גם משוגע בחלקו. לאחר ניסיון נוסף של הזקן להסביר את עצמו בקול, ללא הצלחה, קירב דניו את אוזנו אל פיו של הזקן ושמע אותו לוחש חסר אוויר: "חבק אותי..."

דניו נרתע! מה רוצה ממנו הזקן החולה והמשוגע הזה? מדוע מבקש הוא ממנו הבעת קירבה כמו שלא הביע דניו אפילו עם אביו מעולם? ולמה בעצם שיסכים לחבקו? אין לו רגשות לזקן הזה שמצא שוכב בבית החולים על מיטה בלויה בפינת החדר. דניו ידע שהזקן חולה במחלה סופנית והוא עלול להידבק ולכן גמר אומר לא לחבק את הזקן המוזר, אך בטרם הספיק להגיד רובינזון קרוזו נשבר דניו ושינה דעתו. הוא עטף את כתפיו וצווארו של הקשיש וחיבקו חיבוק של רחמים. הוא עצם את עיניו ונזכר שוב בהוריו אשר מעולם לא הסכים לחבקם, והנה הוא מחבק "עלוב חיים" שכזה.
הזקן הביט במבט עמוק אל תוך עיניו של דניו והבין את הסיטואציה המבישה בה הוא נמצא. דמעות עלו בעיניו והוא הפנה לדניו את גבו באחת. רחמיו של דניו נכמרו והוא מצא את עצמו מתחיל לפתח רגשות כלפי הזקן הממורמר והעלוב. הוא גילה בתוכו רגשות עזים שעולים ופורצים, בעדו וכנגדו של הזקן כפוי הטובה. כמעט ופתח את פיו להתנצח עליו אך בשנייה האחרונה נזכר שהזקן שלמולו גוסס ונותרו לו רק ימים ספורים לחיות. דניו עצר את עצמו מבעוד מועד ונשם נשימה עמוקה.

הוא התרומם ממקום מושבו ונשם עוד נשימה עמוקה, מנסה נואשות שלא לשחרר אנחה תוך כדי.
הוא יישר את בגדיו וניסה לבלוע ללא הצלחה את הגוש הענק שעמד במרכז גרונו. הוא ניגש אל מיטתו של הזקן, שהספיק בינתיים להירדם, כיסה אותו היטב בשמיכת הצמר של בית החולים, נשק לראשו ולחש לו: " לילה טוב, אבא... "

1300 ש"ח חשבון טלפון? וזה עוד רק בשביל הסלולר???
אנ'לא יודע איך עשיתי את זה, אבל זה חייב להיפסק.
יש לנקש את העשב השוטה עוד לפני שהוא מתחיל לצמוח ! (איזה לפני ואיזה נעליים... מסתבר שהוא צמח, ילד גדול כבר!)

בכלל, אני בתקופה של המון שינויים חשובים בחיים שלי. קראתי היום קצת אחורה את הבלוג שלי. ראיתי את השינויים. ממש מרגישים הבדל.
בנקודה מסויימת הגעתי לקרקעית. נפלתי הכי חזק שאפשר, למקום ממנו אין עוד לאן לרדת. כתבתי אז את הפוסט "אבוד". מאז אני מתקדם.
היו הרבה נפילות בדרך, אבל הן בגדר של צעד אחורה כדי להתקדם 2 צעדים קדימה. כל הזמן קדימה...
השבועיים האחרונים היו עמוסים בשינויים טובים שהתבצעו באופן רצוני. אבל השינוי האחרון שביצעתי היה קשה וכואב. קצת נתקעתי עליו ואני מוכרח להמשיך, אחרת הוא היה לחינם, אחרת במקום לעזור הוא מחמיר.
עדיין לא הגיע הזמן להמשיך הלאה כי אני מאמין שאדם צריך לכאוב כשכואב לו, צריך להתאבל על אנשים שהוא מאבד כי פרידה היא כמו מוות קטן. אני אקח לי את הזמן ואמשיך לכאוב את כאבי אך בו זמנית גם אמשיך לבצע את המהפך בחיי, אותו אני כ"כ צריך.
אכאב.
אמשיך.
אכאב.
אמשיך.
אכאב כי איבדתי חלק משמעותי מחיי.
אמשיך כי רק כך אגיע למקום טוב יותר.

וכאמור:
השינוי הבא – כמות הזמן שאני מבלה בטלפון !!

אני חושב שסוף-סוף קיבלתי מושג קלוש "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדול".