מין הוא לא מעניין. המיניות היא המעניינת.

זה לא בסדר מצידי.
כאב לי לשמוע עליה דברים מסוימים.
קראתי משהו שנכתב עליה ולא הבנתי איך היא יכולה.
כתבתי פוסט (הקודם).
פגעתי.
בימים האחרונים קראתי פה בבלוגים ובפורומים שאנו מכאיבים בעיקר כשכואב לנו.
לא הבנתי כמה זה נכון.
זה נכון.
כתבתי.
הכאבתי.
סליחה.
התנצלות שבחיים לא תעזור.
הצלקת שהשארתי עמוקה.
סליחה.
לפעמים למכאיב כואב יותר מלנפגע.
ממש סליחה.
זה לא יקרה יותר,
אני חייב להמשיך הלאה, להפסיק ליפול מכל דבר קטן.
אני אנסה לעשות זאת.
ככה אנחנו רק פוגעים אחד בשניה.
כל הזמן פוגעים, רק פוגעים.
מעדיף לנסות לשכוח.
אוהב.
סליחה.
באמת אוהב.
באמת סליחה.
באמת באמת סליחה.
אפסיק לפגוע בכל מחיר.
בכל מחיר.
סליחה.

דקירה,
מרכז החזה,
עכשיו לסובב,
עכשיו להוציא.

דברים שכתבה,
מילותיה סכין,
עכשיו לבכות,
עכשיו להתמודד.

להמשיך,
חוויות מסעירות,
עכשיו געגועים,
עכשיו פחות.

חלפה תקופה,
שוב דקירה,
עכשיו דם.
עכשיו שלה.

יום ראשון. היינו אמורים להיפגש... פאק איט!
עכשיו לא ניפגש. לא אחבק אותה, לא אראה את החיוך שלה שאוטומטית מעמיד לי... את קצוות שפתי לחיוך!

כוס אומו!!!!
זה אמור להשתפר מתישהו. זה אמור לעזוב אותי , לשחרר את האחיזה ולו במעט בכדי שאצליח לנשום.
אני מוצא את עצמי מתגעגע למשהו שנראה עכשיו טוב אך היה פוגע בי באופן קבוע.
כחסר בית רעב אשר רואה תפוח עם תולעים, כסיפור על שלגייה והתפוח המורעל,
מבחוץ מבריק הוא התפוח ומגרה, אך בתוכו רעל אשר הורג את נפש אוכלו.

אין שנייה שאני לא עוצר את אצבעותיי מלחייג את המספר.
לא עוברת שעה בלי לתהות האם לבד עדיף מאשר יחדיו.
בכל רגע אני תוהה אם הכאב החד והממיט * הזה שווה את קטיעת הקשר הזה שהתחיל נפלא אך סופו שגרם לשנינו כאב עמום ומתמשך.
אדם וחווה נגסו מן התפוח למרות שידעו שאסור. גם אני רוצה, גם אני יודע שאסור. מנסה ללמוד מטעויות של אחרים (אדם וחווה? לא מצאתי אנשים יותר מודרנים??!) ולכן חושק שיני ונמנע. שומר את הכאב אצלי ומנסה לפרוק על הדף.

תמיד טענתי שהגעגוע הוא רגש מתעתע - הוא קשה מנשוא ומשרה אווירת נכאים אך הוא ביסודו רגש חיובי שמבטא אהבה וחוסר למישהו אהוב שהיה ואינו. לגעגוע תכונה שמעצימה את זכרונות הטוב ומגמדת את זכרונות הרע ויש להכיר את תחושת הגעגוע ואת השפעותיה על מנת שלא ליפול ברשת.
אני מתגעגע, מאוד מתגעגע, אך מכיר אני את עצמי ואת נפשי מלאת הכיסופים.
לא אפול ברשת!
אוהב, אך גם כואב.
מתגעגע, אך גם זוכר.
החלטתי להיות חזק, ללכת בדרך מתקנת שתאחה את הפצעים ושוב תעלה על פניי חיוך.
החלטתי ואני מתכוון לבצע!

יודע שגם היא נאבקת בעצמה.
תוהה מה עובר בראשה, האם היא מאשימה? האם שונאת? או שמא שלמה היא עם החלטתנו ומאמינה באמת ובתמים שאנו בדרך הנכונה...?
האם בכלל יש דרך אחת נכונה לשנינו או שבכל דרך בה נבחר יימצא אחד מאיתנו מאושר והשני יוותר פצוע בשטח?



*כן, ממיט ב-ט'

חם... מקיף אותי... שורף את כולי...
משמיע קולות שקטים שחותכים את הדממה...
אני שוקע אט אט, מתמסר לתחושה...
מכניס פנימה גם את ראשי, עכשיו אני עטוף מסך אטום.
איני שומע דבר, גם איני רואה. שום קול כבר אינו בוקע,
רק חם ושורף ומלטף. נעים לא נעים.

מקווה שאצליח להשאיר את ראשי מתחת למים עד שיחלוף הכאב.
מקווה שמהאמבט הזה אצא עם פחות כאב, עם פחות געגוע...
מקווה שיהיה פחות עצוב בפנים.

יוצא,
מתנגב.
מביט במראה...
חוזר פנימה לאמבט.

השינוי קשה הוא. כואב הוא עד מאוד וזאת על אף שהוא מתבצע למטרות טובות. נחוץ השינוי ככל שיהיה – אין לדעת מה יניב. אתמול ביצעתי שינויים מרחיקי לכת. עזרו לי, לבד לא הייתי מסוגל. אתמול איבדתי את מרכז חיי, את היקר בחיי, את חיי. אתמול איבדתי אותה והיום אני יוצא לדרך חדשה.
הדרך אליה אני יוצא מהולה בשחרור ובכאב, המון שחרור... המון כאב...
מכעיס אותי שלעיתים הדברים החשובים לך ביותר, אותם אתה ממש אוהב, גורמים לך כאב. מכעיס אותי שגם כשמתנתקים מהכאב הזה, כשמנתקים את הקשר החולה, גם אז כואב.
מרגיש כמו בצומת דרכים ללא דרכים להמשיך בהן. עומד בצומת ותוהה לאן אמשיך. מרגיש חלול לפתע. מרכז חיי ניתק ממני. האדם החשוב לי ביותר, האדם אותו שיתפתי בכל, האדם היחיד איתו יכולתי להרגיש נכון ושלם.. האדם הזה בחר לשחרר אותי. אין כוונתי לשחרור כשל מלכה המשחררת את עבדה, אלא כשחרור הצייד את טרפו ביער. שחרור מהסיבה שרואה הוא (הצייד) את סבלו של הטרף, אוהב הוא את טרפו בכל מאודו ולכן משחררו אל החופש, אל היער המסוכן ורווי הסכנות אשר עדיף,למרות הכל, על הכלוב בו משכנו הצייד.

ואני, קטן בתוך יער לא מוכר, תוהה מה יעלה בגורלי כעת. תוהה אילו אנשים אפגוש ביער ומנסה לנחש לאן יובילו אותי חיי. בעודי מתחיל לפסוע בסבך הג'ונגלי המפחיד אני חש בדידות איומה. הצייד שלי אשר צד את ליבי נותר בתוכי וימשיך עימי את הדרך. לא אשכח אותך לעולם! אני אוהב אותך. אוהב מאוד על שמצאת לנכון לשחרר אותי, את טרפך אשר היה חשוב לך כ"כ.
פוסע בשביל החשוך של היער המנוכר ויודע שהצייד כנראה רעב עכשיו ומבכה על הטרף ששחרר. כאבו מרעיד את ליבי אך אני חייב להיות חזק. חייב להמשיך הלאה אל היער ולנסות את מזלי, לנסות לשרוד. כ"כ רוצה לחזור אליה, אך ברור לי ששיחררה אותי לטובתי ולא מתוך שנאה. זוכר אני את רסיסי ליבי שאספתי מידי יום לעת ערב וניסיתי להדביקם, לתקן את הצלקות שנגרמו. יודע שלא יכולתי לכך יותר. יודע שהדרך קצרה הייתה אל היאוש ואל תחתית התהום.

כואב לי מאוד, יפה שלי. את חסרה לי בכל שבריר שנייה, בכל נשימה מנשימותיי.
יודע שהצעד הזה היה בלתי נמנע אך גם יודע שאצלי לא מצאתי כוחות לבצע את אשר צרכה (וצרחה) נפשי. אין בי כעס על שלא ניסית להתמודד עם החופש שלי. אני ניסיתי להתמודד עם שלך ויודע אני עד כמה מר הטעם. אין בי כעס, רק אהבה. רק תודה. אני מודע להקרבה אשר נדרשה ממך בהחלטתך זו, מודע כמה אוהבת וכמה רוצה אותי שם לידך כשובר גלים אשר מגן על הספינה במפרץ, כעוגן אשר אוחז בך חזק כנגד הרוח האימתנית.

ליבי, כשלך, מרוסק.
תקוותי אינה נראית באופק.
רק מוחי עוד מנסה להכניס שבבים של נחמה, להזכיר שהכל לטובה ושאולי יום אחד נוכל שוב להביט אחד בעין השניה אך ללא מסך רטוב של דמעות, וללא כאב, ללא שנאה.
נוכל אולי לגעת, ולא עם הברכיים.
אולי נוכל גם בלי לגעת. לחייך, לשתף, להוות עוגן ומפרץ אחד לספינתו של השניה. אהבתינו לא תגווע לעולם, בעובדה זו שנינו מכירים. היא לא תגווע, אולי רק תשנה פניה. אולי גם לא. אבל עכשיו זה לא הזמן. עכשיו הכל שבור ומרוסק. אצלי וגם אצלך...

אכתוב לך עוד הרבה, יודע שתשתי כל מילה בצמא. אכתוב את שעל ליבי כמו שביקשת, להשאיר לך חלון אל חיי שתוכלי לבקר. זכרי בבקשה את הבטחתך, הקפידי לקיים אותה. אשמור גם אני עלייך מרחוק...

להתראות יפה שלי... אוהב המון. להתראות...

עכשיו ברור לי שאת באמת אוהבת אותי.

מצבים לא שוויוניים גורמים לחוסר איזון. השפעתם הרעה מתרחשת בכל פן בחיים, החל מקשרים בין-אישיים ועד הבדלי מעמדות כאלה ואחרים.
לאחרונה יצא לי לחשוב הרבה על המצבים האלו, גיליתי שהרגשה של חוסר שוויון גורמת להרס מהיר מאוד של קשר.
גיליתי גם שבחלק נכבד מהקשרים אשר היו לי, זוגיים או חברותיים גרידא, נהרס הקשר בגלל שאחד הצדדים הרגיש לא שווה לצד השני. היום אני מבין שהרגשה שכזו גוררת אחריה רגשות נחיתות, קנאה וכעס. מובן מאליו שכאשר צצים רגשות כאלה בקשר הוא יהרס.

אני ממשיך ומעמיק בנושא, מנסה לבחון את התיאוריה הזו גם בדברים קיצוניים יותר, לדוגמא בגידות. יצא לי להכיר הרבה זוגות שאחד מבני הזוג בגד בשני. הבגידה כמובן יוצרת כאב וחוסר אמון בבוגד, אך היא גם יוצרת הרגשה של נחיתות בסגנון של "איך זה שאני לא מרשה לעצמי עם אף אחד והוא כן? איך זה שאני בכלל לא מרגיש צורך והוא כן?" (כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות). שאלות כאלה ודומות שמתחילות לצוץ בראש הנבגד יוצרות מהר מאוד את הרגשת האי שוויון ומכאן עד לרגשות שמניתי לעיל הדרך קצרה מאוד, והקשר הבין-אישי מתערער.

כל התיאוריה הזו נשמעת הגיונית ונכונה, בעיקר כשראיתי את העניין מתרחש אצל הרבה זוגות (לאו דווקא רומנטים) וגם חוויתי זאת על בשרי מספר פעמים.
נותרתי עם השאלה, האם תיקון של חוסר השוויון יוכל להביא לתיקון הקשר? האם לא תישאר טינה על הרגשות השלילים שנגרמו לצד שמרגיש "לא פייר"? ובכלל, האם ניתן בכלל לאזן מחדש את חוסר השוויון הזה? הרי הדרך היחידה לבצע זאת היא להחזיר לצד שיוצר את הרגשת חוסר השוויון. כלומר, לצורך העניין אני חוזר לדוגמת הבגידה, אם הצד הנבגד ישכב עם זר האם תהווה פעולה זו איזון מבחינה רגשית?

רוצה לענות תשובה ברורה והחלטית, אך לצערי אני לא בטוח שיש תשובה כזו.
אם צד אחד פוגע בשני, אז אם זה יחזיר לו הפעולה לא תוכל לתקן את הקשר, רק להחמיר את המצב.
מצד שני, פעולה כזו בהחלט יכולה לבצע תיקון מסויים בליבו ונפשו של אדם. האיזון יחזור אליו ואולי עם הזמן יתאזן גם הקשר הבין-אישי בין השניים.

מרגע לרגע שאני חושב על הנושא אני מבין כמה חוסר שוויון בין שני אנשים יכול לגרום לאחד מהם להרגיש רע, לעיתים אפילו ללא שהצד השני מודע לכך. אולי התשובה שלי לעצמי היא שכדאי לנסות ולאזן את ההרגשה הזו, אך רצוי לעשות זאת בלי לפגוע אחד בשני יותר. לפעמים , הצד שמרגיש "נחות" צריך לקחת צעד אחד אחורה במקום לקוות שהשני ייקח צעד קדימה.
לפעמים צריך לדעת לשחרר. לשחרר את מה שהיה קודם טוב והפך קלוקל, לשחרר את הרצועה בה הוא מנסה בכוח להחזיק את הקשר כפי שהיה עד כה ולהתקדם עם הקשר לאן שהרוח בו נושבת.

אכן, נראה לי שמצאתי את התשובה בשבילי. כמה פשוטה היא כשמגיעים אליה.. כמו תרגיל בחשבון.
מסתבר שאפשר ללמוד המון ממשפטים של חז"ל, יש המון פתגמים שנראים כ"כ מתאימים פתאום ע"מ לענות על שאלות מסוג זה:
"לפעמים עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ"
"לפעמים צריך לרדת ע"מ לעלות"
"לפעמים יש לצעוד צעד אחורה בכדי להתקדם שניים קדימה"

השינוי החל...

ישנתי עד שעה 13:00 וכשקמתי נכנסתי ישר לאמבטיה חמה. איזה כיף..
משם, מתוך השלולית הנעימה בה השתכשכתי התחלתי לבצע שיחות טלפון ולדבר עם היקרים לי כל כך שפגעו בי כל כך. שיחה אחר שיחה, כל שיחה נמשכה שעות, נפתחתי אליהם. לא חשבתי שאני מסוגל עוד להיפתח אבל זה היה ממש קל להיפתח כי מה שהיה לי לומר להם זה שאני כבר לא מסוגל להיפתח אליהם. קשה לי כבר לחבק , קשה לבטוח ולסמוך, קשה אפילו לומר שקשה ולצפות לחיבוק.
הדגשתי שאני רוצה,שאוהב, שבגלל אהבה אני מתקשר ולא מתוך שנאה. היה לי חשוב להציב מראה מול פניהם ולהכניס לתוכם את ההבנה שפגעו בי. רציתי שיבינו מה השתנה בי בגללם, רציתי לפרוק מטענים כבדים שהצטברו.
אני מניח שבאיזשהו מקום רציתי שגם להם יהיה עצוב בגלל שאני כבר לא מסוגל, רציתי שתחלחל בתוכם חרטה עמוקה על הדרך בה השתלשלו העניינים ועל הטעויות שהתבצעו בדרך.
אני חושב שהצלחתי.
ההפסד הוא כבר לא רק שלי, ההפסד הוא שלנו.
למרות שהכל כבר היה ידוע ופרוס על השולחן, למרות שכולם כבר ידעו איך אני מרגיש ולמה אני מרגיש כך, למרות הכל אני מרגיש שהיום התרחש שינוי. התרחש שינוי בהבנה של ההפסד, אולי התעורר גם רצון לבנייה מחודשת של ההריסות. אולי גם אצלי...

הרגשה פוסט מלחמתית. הייתה מלחמה ונגמרה, באופן רשמי יש מנצחים ומפסידים אבל כשבוחנים את העניין לעומק, כמו בכל מלחמה – כולנו הפסדנו.
השיחות עכשיו הן כמו שיחות שאחרי מלחמה. כבר לא רבים, הכל מתנהל באופן נעים ורגוע למרות שהדברים הנאמרים הם קשים מנשוא. עכשיו כל צד אומר את הדברים במקום לצעוק, מנסה להסביר במקום לנסות להכאיב. כל צד מנסה להתמודד עם הכאב של אחרי הקרבות והכאב בלתי נתפס. אמפטיה מחודשת של כל אחד לחברו, הבנה של טעויות, הבנה של רגשות...
יש משהו מאוד פסטורלי בדרך הזו של סיום סכסוכים. זו דרך מאוד קודרת אך עם זאת יש בה נופך רומנטי, ערפל של יאוש מהדרך בה התבצעו הדברים מרחף מעל התחלה של דרך חדשה.
לאן תוביל הדרך החדשה? כל מקום שהוא לא דריכה במקום יספק.

יצאתי מהשיחות היום עם תקווה לשינוי. שינוי אמיתי, ממשי, שינוי שמגיע משני הצדדים הלוחמים ולא רק תחינה שקטה של הצד הסובל.
הדרך עוד ארוכה ויהיו בה גם מכשולים, אבל היום אולי נפתחה הדלת שממנה אפשר לצאת לדרך הזו.

אני טעון אבל לא מצליח להוציא את הדברים החוצה. כ"כ הרבה דברים מתחוללים בפנים, הרוב תחושות שיכולות להיות מוגדרות שליליות. געגועים, נוסטלגיה, מצב רוח מלנכולי-לייט, המון מחשבות עמוקות על חיים ומוות, על זקנה, על אהבה ועל שינויים.
התחושות אינן מרגישות לי רע. בפעם הראשונה זה זמן רב אני מסוגל לעמוד מולן בגב זקוף ולהישיר מבטי אליהן. עוד לא הספקתי למצמץ ואני מוצא את עצמי שוקע בחשבון נפש...

בוחן עצמי מבחוץ.
מנסה להבין את החודשים האחרונים בחיי.
בחודשים אלו חוויתי רגעים מהטובים בחיי וגם את הכואבים ביותר.
חוויתי אכזבה ומרירות, חוויתי אושר והנאה, היה שם הכל. אפילו מוות של אהובים.
בדס"מ נכנס לחיי באופן אינטנסיבי.
סשנים, קהילה, סצינה, הכלוב... החלו לתפוס חלק משמעותי בחיי.
מצאתי את עצמי מגלה תחומי עניין חדשים, אנשים מרתקים, עולמות נסתרים.
לא פעם כאבתי, לא פעם התאכזבתי, לעיתים בגלל אחר אך לרוב מעצמי.
גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי, דברים שלא תיארתי לעצמי שנמצאים בי,
מספר פעמים חציתי סף מסויים בתחומים שונים- לרוב היה זה סף של תחושות רעות.
הרבה משברים שישאירו צלקות, הרבה רגעי שיא שהשאירו תקווה,
בקלות הייתי יכול לפספס את כל זה ולראות זאת כמובן מאליו, אך לפעמים צריך לעצור ולהריח את הפרחים, לבחון את ההישגים, לבצע הערכת מצב מה רכשתי ומה איבדתי...

הבלוג שלי יעיד שהתקופה שעברה עלי לא הייתה קלה,
המישור האישי ספג אבידות כבידות. חברים שהתרחקו בחורות שפגעו ודניו אחד שאיבד הרבה מעצמו.
אין ספק שכאשר אני מביט אחורה על החודשים האחרונים אני רואה שבשורה הראשונה יושבים אכזבה, כאב, איבוד ביטחון באנשים, איבוד חלקים בולטים מהאישיות שלי והחלפתם באחרים שאותם איני אוהב.

אני יושב מול המסך כעת, מבצע חשבון נפש וקולט שאני הרבה יותר אוהב את מי שהייתי לפני חצי שנה.
איני יכול כרגע להצביע על התכונות שהיו לי ואבדו, או על התכונות שבאו במקומם. איני יכול כי זהו שלב מוקדם יחסית של הניתוח המעמיק אותו אני מנסה לבצע, אך יודע אני דבר אחר: יודע שהתכונות אשר אבדו לי היו תכונות חשובות לי, תכונות יקרות אותן אהבתי ואשר הגדירו אותי בעיני עצמי. תכונות שהשרו עלי נחת וביטחון , תכונות שעמלתי שנים רבות על מנת לאמץ.
הם היו.... ואינם.
במקומם נותר ואקום שהתמלא ע"י זבל.

מעלעל בפוסטים הקודמים שלי:
"הקנאה גורמת לי לקנא, גורמת לי לכאוב, גורמת לי ליפול"
"רע לי. חזרתי מהמילואים, מהשקט, חזרתי לחיים האלו שנראים כ"כ שונה ממה שציירתי לי בדמיוני..."
"יש משהו רקוב בממלכת דניומרק.."
משפטים שמייצגים את הקו הכללי של הבלוג. גולות הכותרת של התקופה האחרונה הם "על קצה המזלג" ו"אכזבה"
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=14705&blog_id=10307
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=14390&blog_id=10307

אני קורא ולחלוחית מתגנבת אל עיניי.
מוזג כוסית וויסקי (אחד המשקאות האהובים עלי) וממשיך לחפור.
לאחר שכתבתי מעט על מה שהיה הגיע הזמן לבחון את האדם שעומד מולי במראה כיום.
קשה לי לסמוך על אנשים, להאמין להם או בהם, קשה לי להיפתח אליהם.
זה אחד הדברים שהיו בולטים בדניו של פעם. הוא היה פתוח, הוא האמין באנשים, הוא האמין בלהאמין.
אדם חדש שהייתי מכיר היה נהנה מפתיחות ואמון עד שהוכיח אחרת. אולי דווקא הדרך הזו גרמה לי להיכוות כ"כ הרבה.
אני מוצא את עצמי לאחרונה עושה דברים שבעבר לא הייתי מסכים. דברים שאני יודע שיפגעו בי אח"כ, דברים שלא הייתי ממליץ לאחרים. מרגיש כאילו האופי שלי נחלש. לדוגמא, דרך ההתנהלות שלי בקשר זוגי: בעבר הייתי נחרץ וקובע לעצמי סף מסוים שאותו לא אסבול. בימים אלו אני מוצא את עצמי מוותר ומוותר, כואב ומבליג, סופג ומחליק מתחת לשטיח. כאילו חושש משינוי, והרי אני מייחל לשינויים אך פוחד מההשלכות של אותם שינויים.

יודע ששינוי הוא בלתי נמנע. לאו דווקא בפן הרומנטי אלא שינוי כלל מערכתי בחיי.
אבל איפה מתחילים את השינוי? ולאן אני שואף להגיע לאחריו?
אולי אני צריך רק להתחיל את השינוי ללא כיוון או מטרה?
העיקר לצאת מהבוץ הזה שאני נמצא בו. לא עובד כבר מספר חודשים, ומבחירה. לא לומד, לא עושה עם עצמי כלום, כל הזמן מוצא את עצמי כואב, נפגע מאחרים ולא מפסיק לתת מעצמי. נפגע מעצמי ולא מפסיק לפגוע.
שינוי כי אי אפשר אחרת! (זה כבר מתחיל להישמע כמו סיסמת בחירות)
שינוי כי המצב ימשיך להחמיר להכאיב אלא אם תתרחש תפנית גדולה.
שינוי כי אני כבר לא מרגיש אני, ואני מתגעגע...

אסור לנסות ולשחזר את העבר, כי סוף מעשה כזה הוא גם שחזור תוצאות העבר.
יש ללקט את הטוב שאבד בעבר,
יש לסלק את כל הזבל שנאגר בתוכי,
יש לבחון מי הוא חבר אמיתי ומי סתם מעביר איתי את הזמן כשנוח לו,
יש להישיר מבט אל החסרונות שבי כי רק כך ניתן לשנות אותם
יש לכוון אל העתיד הקרוב ולהיות מסוגל לומר בקול רם שהשינוי התחיל.
לדעת שמישהו סוף סוף דואג לי והמישהו הזה הוא אני.
יש להמשיך את חשבון הנפש הזה גם מחר ומחרתיים, להמשיך לבצע את הדברים לאט ובטוח, בלי להרעיד את אמות הסיפין,
במהלך כל התקופה האחרונה אני מרגיש שאני בדרך הנכונה. למרות הנפילות, למרות שחלק מההחלטות שקיבלתי היו שגויות.
יודע שאני בעליה, וגם כשנופל אז זו סתם ירידה קטנה בדרך למעלה.
אני מרגיש את זה כבר למעלה מחצי שנה.
אולי אוטוטו כבר אהיה שלם עם עצמי ועם חיי.

אוקיי... יותר מידי וויסקי (אז גנבתי עוד כמה כוסיות, אז מה?!). מאבד את הריכוז. אמשיך בפעם אחרת. לסיום שיר שמתנגן עכשיו ברקע ונראה לי מתאים...

עד סוף הקיץ \ דני ליטני
--------------------------
ניסיתי להדביק את צעדייך
כתפך שוב בכתפי כמעט נוגעת
חיכיתי לעינייך,
מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?

עד סוף הקיץ אדע את התשובה,
את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות,
אפתור את הפחדים,
בסוף הקיץ שוב אשב בין ידידים.

אני רוצה פתאום לחזור הביתה
אבל צילה שוב בצילי כמעט נוגע
ואנחנו שניים שלובי צילי ידיים
מה עוד יכולתי לבקש באמצע הרחוב?

עד סוף הקיץ אדע את התשובה.
את פשר הקולות אלמד, את כל החלומות,
אפתור את הפחדים,
בסוף הקיץ עוד אשב בין ידידים.

בתקופה האחרונה אני לא אוהב את הבלוג שלי. אני לא ממש מבין למה אנשים עוד קוראים אותו. הוא נראה לי מבולבל מאוד, הוא לא באמת מצליח לבטא את מה שאני מרגיש, לעיתים זה בכדי לא לפגוע באנשים שעלולים לקרוא אותו.
אם אני לא אוהב את הבלוג שלי אז אין שום סיבה לקיומו. אין שום סיבה להמשיך להאכיל את הבלוג הזה אם אני לא מרוצה ממנו, אם הוא לא נותן לי את מה שהוא אמור לתת לי, את מה שפעם היה נותן.

לא, אני לא מתכוון להפסיק לכתוב כאן, לפחות בינתיים. אני כן מתכוון לחזור לבלוג ממצה ואמיתי, בלוג חד שלא דופק חשבון לאף אחד. אכתוב כאן הכל, מה שאני מרגיש מה שאני רוצה, מה שאני לא רוצה...
הריני להודיע שמעכשיו הכניסה לבלוג של דניו היא על אחריותכם בלבד. מי שמחליט לקרוא- שלא יבוא בתלונות אח"כ. אני מרגיש שהבלוג הזה נהפך לפחות אישי, פחות חד, פחות אני. לא עוד. אנסה להחזיר את הבלוג הזה לאיכות שהייתה לו פעם. לאיכות שפעם הצלחתי למצוא בו. אנסה כי אם לא אז אסגור אותו.

מהיום אני חוזר לכתוב בשבילי ולא בשבילכם.