זה מעניין , רק כשאני עוצרת את הטרוף היום יומי שאני חייה בו כמו עכשיו , כשאני מרותקת למיתה בגלל שחליתי ובאמת אפילו הכתיבה של השורות האלו קשה לי , רק עכשיו ללא הטרוף אני מרגישה את הבדידות. התחושה הזו שמוצאת אותנו כשאנחנו הכי חלשים . אז אני חולה, החום לא תורם - חום בלילה גורם ישיר לסיוטים (לפחות אצלי), אני לא עם המשפחה וכן הוא חסר לי ...
אותו אחד שאני אומרת לעצמי שלא.
אותו אחד שלא מגיעה לו את חברתי אבל אני רוצה את חברתו.
אותו אחד הוא הכלבלב שלי.
איך לומר, זה הכלבלב שלי באופן מסויים רק שהוא לא שלי . לדעתי הוא יותר כלב רחוב עצמאי שמחפש בעלים אבל לא יודע איך להיות שייך למישהו. ואני ... כן אני תמימה ורציתי לאמץ אותו לאלף אותו לתת לו בית חם ואוהב, אבל שוב הוא כלב רחוב בנשמתו וזהו רצונו האמיתי פרט לימים קשים שבהם הוא צריך חום או באמת יד חזקה שתעיר אותו על עצמו אותי הוא לא צריך ואולי גם לא רוצה .
אבל עכשיו לא בא לי לחשוב עליו או על המורכבות הזו.
עכשיו אני רק רוצה אותו איתי במיטה כשאני מחבקת אותו ויודעת שבבוקר אחרי לילה של סיוטים הוא יהיה שם.