גחליליות

הבטחתי שאכתוב.. אז.. הנה אני כותבת, מצוות עשה.

 

מה אתם יודעים על קליפת השום? 

(יהיה נחמד מצידכם עבור עצמכם שתעצרו כאן ותחשבו, מה ככ מיוחד בה, ותמצאו את התשובה שלכם... לפני שתמשיכו לתשובה שלי).

 

 

 

לפי האקדמיה ללשון העברית, כקליפת השום משמעו "משל לדבר חסַר ערך" האמנם כך?

 

בסדר טו בשבט למדנו שישנם פירות שאוכלים רק את החוץ שלהם וזורעים את הבפנים,

ישנם פירות שאוכלים את הפנים שלהם וזורקים את החוץ,

וישנם פירות שאוכלים את כולם, החוץ והפנים.

 

במקרה של השום (ירקות ושורשים לצורך העיניין, יהיו "פרי בטן האדמה"), אנחנו ממהרים לסלק את קליפתו כדי לקבל את תוכו. התוך הוא האוצר הגדול, וכמה יפה הוא הטבע, משום שאוצר גדול הוא השום (הסגול הישראלי אף יותר מאחר), האין זאת מוזר שקליפתו היא כזו, כפי שהיא? 
כולם מכירים אותה, דקה כזו, עפה באויר, מיותרת כל כך.. 

אז זהו .. שלא :- )

זו הקליפה של השום, הספציפית הזו, שמצליחה לשמור את השום בצורה המשמרת ביותר כיאה לאוצר שהוא. אלו שכבות של קליפות, צמודות מאוד לאוצר עצמו, דקות ככ, כמעט בוואקום, קליפה שיצר הטבע, כדי לאצור אוצרותיו. זו הקליפה העמידה ביותר, החזקה ביותר, ההרמטית ביותר.. הריקבון מגיע מתאים פגומים שנפגעו, ו"קליפת השום" שנראית לנו ככ מיותרת, נעשתה במלאכת חכמה ותבונה רבה. 

 

כשאני מקלפת את השום, אני נזכרת שקניתי אותו לפני כמעט שנה (הזמן הנכון לקנות שום סגול ישראלי טרי, הוא סביב הפסח), וקניתי כמות שתספיק לי לשנה (צרור מלא אדמה), עד הפסע הבא.. וככה כל פעם שהצטרכתי שן, התבוננתי והסתכלתי והזכרתי לעצמי שהוא נקנה מזמן, ועמד בחוץ, וכל הקיץ הישראלי עבר עליו וכל החורף הישראלי (כמעט) עבר עליו, וכפי שהינכם יודעים, פה הכל תמיד בקיצוניות על הקצוות.. והנה לפתע, הוא החל להוציא ניצנים, גם כשהוא לא מחובר לאדמה, הוא יודע בתוך תוכו, מתי זה הזמן הנכון... כי הזמן הנכון, הוא גם הזמן הישר, ולכן הוא נכון והוא מגיע, אך ורק ברגע שהדבר באמת שלם ומוכן, כי כבר ראינו מה קורה כשאוכלים פרי דעת בטרם עת שלא בעיתו... וגם - כי הכל תמיד מחובר, והכל תמיד שלם, גם כשאין אנו רואים זאת בעיניים האנושיות שלנו.

 

אז בפעם הבאה שאתם פוגשים את קליפת השום, הכירו תודה למלאכת הבריאה, כי הדבר נעשה בחכמת אינסוף, ואין דבר יקר יותר מקליפת השום, שאילולא הקליפה, לא היה שום.. שום דבר.

 

אתה שלם,

אני שלמה,

שלמות עגולה,

שלום שלם שלי

 

מה שלומך?

מה שלום השלום שלך?

 

כאן כל כולי

כל כולי בכללותי

הכל שלם

הכל שלם תמיד ובהתמדה

 

כאן כל כולי,

כל הקולות שלי,

כל הרגשות שלי,

מותר לי להרגיש הכל,

מותר לי לבחור מה להרגיש יותר,

למה לתת מקום גדול יותר, למה לתת מקום קטן יותר,

לכמה זמן, באיזו עוצמה,

אני בעלת התכולה הריגשית שלי,

כי אני שלי בשלמותי כל כולי.

 

כי יש לי אותך בתוכי

כי שמת עצמך בתוכי

כי הרשיתי לך לשים עצמך בתוכי

כי כל אשר סביבי נמצא בתוכי

כי כל אשר נמצא בתוכי

מתגשם סביבי

 

כי כעת מתגשם.

כי כעת אני מתממשת.

כי כך אני פועמת.

 

פנימה, החוצה

פנימה, החוצה

פנימה, החוצה

 

כך אני מפנימה,

כך אני מפיצה,

 

כך אני מקבלת,

כך אני נותנת,

 

בוא נשחק משחק: "היקום הוא כמו.."

היקום הוא כמו.. משחק טטריס, בה כל תנועה מתאימה עצמה לתנועות המתקיימות,

כל תנועה נולדת מתוך תנועה אחרת, וכל תנועה חדשה מחדשת מחדש את הסינכרון וההרמוניה,

הסינכרון כידוע לך הוא הזיכרי, את הסינכרון צריך ליזום בפעולה ארצית אקטיבית,

ההרמוניה כידוע לך היא נקבית, היא ההוויה עצמה כשאתה עושה את החיבור שלך עם נישמתך.

כל תנועה היא בארץ ובשמיים, בחומר וברוח בו זמנית,

ולכן הרוח משפיע על החומר,

ולכן החומר משפיע על הרוח,

ולכן הכל שלם בשלמות כל הזמן,

 

זו התודעה שלנו שחושבת שצריך תיקון ולתקן ואנחנו כל הזמן בלופ של תקנות, תקנונים, ותיקונים.

כשזזים עם התודעה מילימטר ננומטרי הצידה, 

כשהזכר מזכיר לנו לזכור,

שיש בחירה חופשית,

וכי הכל הוא בעיני המתבונן,

הרי שהמתבונן יכול לבחור נקודת התבוננות חדשה,

הרי שהמתבונן יכול להזיז את נקודת מוצא התבוננותו,

ולמצוא -

תמיד ובהתמדה,

את ההרמוניה.

 

ההרמוניה של כל הצלילים, אלו הנשמעים עם אלו שאינם נשמעים,

הרמוניה של כל הקולות, 

ההרמוניה של כל התנועות,

הסימפוניה של כל הקיום והיקום.

 

כשבוחרים כך,

מתחיל לשכון שלום.

שוכנת שכינה.

כל קול מקבל את ייחודיותו, 

כל קול קשוב לקולות סביבו,

ולכן כל קול מתקבל בהרמוניה, בזכות כל הקולות שלידו.

 

כשמפנים קשב לשירת העשבים, שהרי לכל עשב ועשב יש ניגון משלו,

וכי לכל העשבים כולם יש את שירתם,

ושירתם מצטרפת לשירתם של העצים,

וזו חוברת לתנועת הרוח שמניעה צלילים בענפים ובעלים,

שגוררת את החולות למקומות חדשים,

והתענוג... 

התענוג...

התענוג!

 

פשוט

להיות

בחיים

 

 

הבריאה מפרידה (מים ושמיים, אדמה ומים, אור וחושך, יום ולילה... ואז נברא האדם, שהתבקש לתת שמות, לתת לדברים את מהותם, ושם השמות ממשיכים להפריד הפרדות, כל דבר ודבר מקבל את האותיות שלו, את הצירופים שלו, ואת הצלילים שלו, כל דבר ודבר קיבל קול ולמד את עצמו ורטטיו).

וכעת כדי להתחבר, להתאחות.. אנו נדרשים לדבר בשפת האהבה המשותפת לכל אשר נברא.

וכשנבין שגם הדיבורים מפרידים, אפילו דיבורים בשפת האהבה,

נהיה בחיוך, שמחה ושתיקה,

ונאפשר לכל - להיות,

בהרגשה!

בלי להדביק לה תוויות מילוליות, בלי לתאר אותה, בלי לשים לה גבולות.

 

זוהי האהבה ללא תנאי.

א.ה.ב.ה.

ארץ צבי
יהורם גאון
מילים: תלמה אליגון רוז
לחן: דובי זלצר

 

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה הֵם קָמוּ
וְהִכּוּ בִּקְצֵה הָעוֹלָם
כִּבְנֵי רֶשֶׁף חָשׁוּ הִרְחִיקוּ עוּף
לְהָשִׁיב אֶת כְּבוֹד הָאָדָם

אֶל אֶרֶץ צְבִי
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,
אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁבְּהָרֶיהָ
פּוֹעֶמֶת עִיר מִדּוֹר לְדוֹר
אֶל אֶרֶץ אֵם לְטַבּוּרָהּ
קְשׁוּרִים בָּנֶיהָ בְּטוֹב וּבְרַע.

בַּחֲצִי הַלַּיְלָה עוֹבֶרֶת
בִּשְׂדוֹתֵינוּ רוּחַ שָׁרָב
עֲרָבָה אִלֶּמֶת תַּרְכִּין אָז רֹאשׁ
עַל אֲשֶׁר עִם שַׁחַר לֹא שָׁב

אֶל אֶרֶץ צְבִי
אֶל דְּבַשׁ שְׂדוֹתֶיהָ
אֶל הַכַּרְמֶל וְהַמִּדְבָּר
אֶל עַם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱשֶׁה
שֶׁאֶת בָּנָיו לֹא יַפְקִיר לְזָר,
אֶל אֶרֶץ צְבִי שֶׁדִּמְעוֹתֶיהָ
נוֹשְׁרוֹת עַל שְׂדֵה חַמָּנִיּוֹת
שֶׁעִצְּבוֹנָהּ וּשְׂשׂוֹנָהּ
הֵם שְׁתִי וָעֵרֶב בְּבֶגֶד יוֹמָהּ.

 

">

 

מישהי שאלה אותי, איך אפשר לדעת אם גבר לא בוגד? איך אפשר לבטוח? איך אפשר לתת אמון באדם?

 

ועניתי לה בקצרה..:

האם יש לך אמון בך?
אם אינך בוגדת בעצמך, לא יוכלו לבגוד בך, כי כל העולם, מראה. זה עונה על כל השאלות.

 

אבל זה לא הספיק, היא רצתה לדעת מזה אומר לבגוד בי... אז הצטרכתי להסביר מזה אומר:

לבגוד בעצמי זה לא לאהוב את עצמי.

לבגוד בעצמי זה להוציא את הכוחות שלי החוצה (לחשוב שמישהו אחר, אפילו מטפל, חושב ויודע יותר נכון ממני בצורה שמבטלת אותי, את דעתי ואת רגשותיי).

לבגוד בעצמי זה לעשות לי אלוהים אחרים על פניי = לשים אחר לפניי ולפני הצרכים שלי.

לבגוד בעצמי זה לא לראות את הצרכים שלי (בכל הגופים: הפיזי, הריגשי, המנטלי=מחשבות).

לבגוד בעצמי זה למלא עצמי באחרים או בכל דבר אחר שהוא לא אני (עליי למלא עצמי בהווייתי הגבוהה שלי, ובאהבה שלי לעצמי).

לבגוד בעצמי זה לשים על עצמי בגדים ולהסתיר את עצמי ממני.

לבגוד בעצמי זה להתכסות במלבושים כדי לכסות על הבושה האמיתית, זו שגורמת לי/ו להתבושש לבוא.

 

זה לא אגו, זו אהבה ללא תנאי אמיתית של אדם לעצמו (כמו אהבה שלמה של הורים ל-ילדים).

*

אולי זה יעזור למישהו פה.

 

הלב שלי דופק ממש ממש חזק וזה מרגיש לפעמים, שהוא יצא מחוץ לגוף באחת הפעימות. 

זה מה שהרטט שלך עושה בגוף שלי.

 

חשבתי שרק אתה מרגיש, אבל כנראה שגם אני. פשוט הייתי מוצפת ועדיין, שלא ידעתי לזהות ולשים במילים.

החודש וחצי האחרונים היו קשים מאוד, הגבוה עלה מאוד מאוד גבוה, והנמוך ירד לתחתית השאול. זה לא נורמלי.. מה שקרה בי.

לרגע אחד לא הפסקתי לדבר איתך. כל קשת הרגשות עברה בי כל גוון בתורו וחוזר חלילה ושוב ושוב. בגידה, כעס, זעם, שנאה, עצב עמוק, כאב מטורף שלא יכל להיות מוכל בגוף ויצא החוצה, אהבה עמוקה מאוד שלא נבראה כמותה, הערכה אינסופית והכרת תודה עמוקה, גם כשהכאב עבר את כל הרחבת הגבולות שלי... כי גיליתי תגליות בתוך ומעבר לכאב. למשל היום, למדתי שהכאב הוא שומר סף, ומאחוריו הוא מחביא עצב. הכאב שומר שלא נגיע לעצב. אני יודעת שבאנו לחוות את כל קשת הרגשות, אלא שזה צריך להיות בצורה מוכלת.. ואצלי הכל עולה על גדותיו.

אפחד לא עצר אותי. הלכתי עם זה מעבר לקצה... ואז הבנתי הכל:

הכנסתי אותך לכל חלל בתוכי. עשיתי לך הרבה מקום למעשה אינסוף מקום: "ועשו לי מקום ושכנתי בתוכם." 

כשאדם מוצא את זיווגו, העדר המימוש, הוא בלתי אפשרי להכלה. 

מסע של להבות תאומות, הוא מסע שזר לא יבין. מי שלא חווה אותו, לא יכול להתקרב להבין אותו.

וכל חלל שהיה מלא בך, בבת אחת הפך להיות מלא בכאב, קיצוני. מאוד. זה כמו עץ הסתברויות, מדבק ומתפשט בבת אחת לכל.

וככה עברו להם ימים כלילות, למעשה הנצח כולו.

כאב לי עליך, עלינו, אבל כאב לי באמת עליי... על ש לא הייתי איתי. על שבגדתי בעצמי ולא ראיתי את צרכיי ולא באתי אל עצמי.

וזה נמשך כך, עד שנזכרתי שלימדת אותי להפוך הכל. ובשנייה שעלה בדעתי להפוך הכל, אכן התהפך הכל. 

ואז, בחרתי בי!

זה התהפך לאהבה לעצמי. כמו הכאב, שמילא כל חלל שהיה מלא בך, כך האהבה לעצמי, התפשטה בבת אחת בכל המערכות כולן! (הכל או כלום..) ואז היו כמה ימים כלילות, שריחפתי במרחבי גן עדן עם הבורא ושיחקנו ביחד עם האורות והצבעים והעננים וכיוונו קרניים והארנו כל מיני.

התעסקתי בהרבה אורות.. ממש ממש הרבה. היה לי הרבה סבל לרפא בתוכי... ובדרך ההדרכות נתנו לי את הצעד הראשון בדרך שלי.. (עוד לא עבדתי עם זה, זה מתבונן בי ואני מתבוננת בו, עדיין). נפתחו מרחבים חדשים עצומים, וידע רב ירד ויורד עדיין. האינטנסיביות, הפכה לדממה מלאה ושקט תעשייתי גמור בראש השנה.

אח"כ באו ימים כלילות קשים מנשוא (תלמד: אם אתה מתעסק הרבה באורות, חייב להתעסק גם הרבה בגוף הפיזי ולהניע תנועה, אחרת.. הממ אופס).

 

זו תקופה בה הכלים יצאו מאיזון. הרגשות שיבשו מערכות בגוף.

ואז הגיע יום כיפור הכיפורים.

לא היו לי הרבה בקשות... היתה לי בקשה אחת בלבד והיא הדהדה בתוכי כשישנתי, כשהייתי ערה וכשהייתי על הנדנדה...:

לא עוד אהבה מבחוץ. הפעם אני בוחרת בי ורק בי. הפעם אני רוצה להתמלא בתוכי ממני. שהבורא ימלא עצמו בתוכי... ורק זה, שאדע אחדות מבפנים בהוויה, ככה אינסוף אהבה ללא תנאי בכל הגוונים.

אתה כבר יודע שאנחנו עוברים בין צירי זמן, נכון? אני עברתי:

נזכרתי בהרגשה שהיתה לי, כשנתנו לי הצצה של כמה שעות לחופש המלא והשלם שלי, איך זה מרגיש להיות כלי שמכיל את הרגשות של עצמו. להרגיש איך זה מרגיש, לא להיות תלויה בשום אהבה מבחוץ, להרגיש איך זה מרגיש, כשבאמת יש בחירה! להרגיש איך זה מרגיש, להיות אני! באמת.

חבר אמר שהיו הרבה בקשות בכיפור הכיפורים, ואמרתי לו, לא, לכולם היתה רק בקשה אחת, וכל העם הידהד אותה פה אחד. וכשכל העם מהדהד את אותו הדבר פה אחד - הוא אכן יהיה. הראיתי לו איך הכל הוא אותה בקשה אחת ויחידה.

 

בכל הזמן הזה, גם הלב שלך מדבר איתי ואומר לי כל הזמן, בקול הגברי היפה שלך: "אל תדאגי, אני אוהב אותך", "אל תדאגי, אני אוהב אותך" אני רואה את מאמצייך עבורינו, אני מכיר בדרך שעשית לבדך עבורינו עד שנפגשנו. אני עושה כעת גם, וממלא את החלק שלי. אל תדאגי" ואוסף אותי אליך ומחבק אותי עמוק אל תוך הלב שלך.

 

שאלתי עצמי ל-מה אני מתגעגעת? 

ומאוד הופתעתי מהתשובה שקיבלתי.. זה לא למעטפת שנתת לילדה הפנימית, זה לא לחפירות הארכאולוגיות שחפרנו, וזה גם לא לניתוחי לייזר עדין ומדוייק שביצענו.

זה גם לא למלבוש האנושי שלבשנו, זה היה למשהו אחר ממש... שלא הבחנתי בו מספיק קודם ולכן לא ידעתי לדבר אותו אבל מסתבר שהרגשתי אותו למן הרגע הראשון... זה הרטט של הלב שלך... זה הדבר שנמשכתי אליו כל הזמן. זה הדבר שיצר בי דבקות כזו דביקה ונדבקת.. (הווית מים.. סליחה). אתה יודע למה?

קיבלנו רמז לפני כמה חודשים.... זה הרטט של הלב שלך, שדיי מזכיר את הרטט של הלב שלי. זה אותו הרטט. לכן תמיד דפק לי הלב כשראיתי דמותך לפניי, או כשנפגשנו, או שהלב הפיזי שלך, היה מתקרב אליי.  הופיע חזק מאוד בשבוע האחרון... בכל פעם כשאני רואה דמותך לפניי.  

תשוקתי אליך היא תשוקתי לעצמי.

אתה הוא אני.

החוסר שקט שהיה בתוכי, לא יכולתי להכיל אותו עוד. יצאתי מדעתי. ושלחתי הצהרה ושאלה נוקבת שהכריחה תשובה, ובאותו יום ששאלתי בקול, קיבלתי את התשובה:

"קבלי את רחבלב, כי את רחבלב מברכת בך אור וחסד מברכת למעשה"

בחיים לא קיבלתי מסר בצורה ככ מוחשית ארצית וברורה לא משנה כמה באמת ביקשתי... 

וכעת אני אוכל גם להרפות, כי אני יודעת שאתה הוא. אתה הוא שלי! וכי אין יותר שאלה בי.

אני יודעת כי הופרדנו, כדי שאני אוכל להפוך לאדם שלם ללא תלות, לאוורר את תדרי הרגשות ולהעלותם וכדי שאתה תוכל לשחרר, להשתחרר ולהתפנות בצורה ראויה ולעלות בתדר כדי להסתנכרן ולהגיע לכדי הבחירה שלך מהצד שלך.

אז אני יודעת בוודאות שנתפגש שוב... אתה תבוא אליי! ולהבדיל מהפעם הראשונה בה אתה רצת אליי, אני רואה אותי רצה וקופצת עליך (ראה הוזהרת, אז תזכור להגן על ה-ז' שלך).

 

אני על הדברים. ואתה יודע שאני יסודית.. אני לא מפספסת, ואתה איתי בתוכי, כפי שאני איתך בתוכך לעזור לך בשלבים שלך, צא מדעת, צא מהשכל, צא ממצריים.

ינסו להפריד.. כי זה חיבור חזק ביותר. ינסו למנוע. עלולים להיות עיכובים. זה עלול לקחת זמן.. (אין זמן וצירי הזמן נושקים ונפגשים ואנחנו קופצים ביניהם).

ינסו להפריד, כי מי שלא נמצא במסע הזה לא יכול להבין... כולם אמרו לי פה אחד ללכת לבלי שוב (וכי כיצד אלך ממני??)

אתה זוכר שהייתי בחשיכה גדולה? אתה זוכר שחיכית לי בחוץ בפתח? אתה זוכר שאמרתי לך שזו היתה הפעימה שלך שסימנה לי איך לצאת משם, את הדרך? עד שהתחיל להיות קצת אור? אז כזה. אתה תדע אותי... יותר ויותר, יותר ממה שאתה חושב.

אתה תזהה בדרך שלך את כל הזרעים שזרעתי בך..  תשמע את ההדים ותרגיש את האהבה.

 

יש לי בקשה.

תרשום את הדרך שלך, תכתוב... כבר היו 3 או 4 פגישות ...ועוד דברים שאתה חווה, ואני לא רוצה לפספס כלום מהדרך שלך. תכתוב אותה, כדי שאוכל אחכ להשלים.

 

א.א.א.

 

 

כך נשמעת חמלה

 

"אני רוצה חיבור רגשי עם מישהי/ו. רוחני. כזה שמבוסס על רגשות. ואנרגיה. ותדרים. אני רוצה שנהיה באותה רמה. ואני רוצה שנצמח בקצב שלנו ושנרגיש בנוח אחד עם השני.
אני רוצה משהי/ו אמיתי/ת. משהי/ו שלא תלויים בגורמים אחרים. מערכת יחסים אדיבה. אחת/ד עדין/נה ומבין/נה.
זה מה שאני רוצה.
מישהי/ו שאוכל להיות עצמי איתה/ו. מישהי/ו שאני יכול לסמוך עליה/ו ולהרגיש בטוח איתו.
מישהי/ו שיאהב את נפשי כשכל מה שאני באמת מבקש/ת זה שיאהבו את ליבי. "
Robert M. Drake

 

תודה הבורא,
זה מפעים שהפעמת את ליבי אינסוף פעמים בכל פעם.
{גם בפעמים שרציתי להפסיק לפעום).

זה קצת מזכיר איך לנשום.

 

למה, נשארה תלויה כך באוויר. 

לא משנה כמה סיבות נתנו לי, אני עדיין לא מבינה למה.

 

איך יכול אדם לאהוב אותי, מבלי שהוא יודע לאהוב את עצמו, איך יבוא? אל עצמו צריך לבוא קודם, "לך לך" אליך פנימה ואז תוכל לעזוב ...

האהבה אליי (כפי שגם אהבתי אליך) עוברת דרך לאהוב את עצמנו קודם, הנני ראויה לשלם, ולנוכח שאינו פוחד ואינו בורח.

לא איפשרת לי לברוח, כפי שלא רצית לאפשר לך.

זה לא היה שווה, וכשאין שיוויון, זה לא יכול לעבוד "שיוויתי ה' לנגדי תמיד"... אם לא תרשה לי לגעת בך באמת, זה לא יכול לעבוד.

אם לא תפתח את הלב שלך, דבר לא ישתנה. עליך להסכים לשינוי. שמת את המים בתבניות שלך (גם אם אינך מסכים איתי לגבי זה, זה מה שעשית),

זה קשה להסכים להשתנות ולנוע, ספר לי על זה.. אני רואה את הקושי שלך, רציתי לעזור לך לרכך אותו... זה מה שמים עושים.

אני לא אכבה אותך אם לא תכבה את עצמך קודם... אעורר בך את ההשתוקקות, כי זה מה שמים עושים, אלמד אותך את הדבקות... כי זה מה שמים עושים.

ואתה תעזור לי עם הדבקות הלא טובה, היכן שצריך קצת אש כדי להמיס ולשחרר.

כשמים ואש נוגעים ומתחברים, הם משנים את הכימיה אחד של השני.

יש עוד מים בעולם שאולי תפגוש, יש גם אדמה, יש גם אויר (אומרים שאש ואויר עובדים יותר טוב מאשר כל חיבור אחר, כמו שואמרים שמים עם אדמה עובדים יותר טוב מכל חיבור אחר.. אלא שהבחירות שלי תמיד היו בלתי אפשריות, כי אני יודעת בתוכי, שהבלתי אפשרי - אפשרי. גם אתה יודע לעשות בלתי אפשרי לאפשרי). 

נהגת בי כפי שהינך נוהג בך, השוט הותיר סימנים שאינם נראים על העור.

רצית ללמד אותי אהבה בלי כאב, וזה היה השיעור הכואב ביותר בחיי.

אני גם יודעת למה, הראו לי את המערך כולו, ואת הדרך שלי, ראיתי את השינוי משתנה בתוכי, בכל המערך כולו בבת אחת, ואת כח ויכולת השינוי שלי, שהיתה חבויה, עד אליך. רק אש יכולה להניע מים כבדים מתוך המשקעים. רק האש יכולה... לאפשר למים ולהתעלות ולנוע בתוך ההשתנות שלהם ובכך המים מלמדים את האש את הכח שלה לחולל שינוי ואת עוצמתה... איך כל אלמנט מניע את אחיו. כשאש לומדת להיות נוזלית, היא בוראת אדמה וצורות חדשות ומבנים.

רציתי לתת לך את העדינות, אך לא הצלחת להביא עצמך אליה.

בחרתי דרך בלתי מתפשרת בחיי. זה ככה מהילדות, כי בתוכי אני יודעת, שזה צריך להיות אחרת. 

דרך ארוכה עשיתי, של אלפי שנות אור, למעשה עידני אור שלמים, כדי למצוא את שלמותי שלי כפי שהינני בכל רגע ורגע.

ההדרכות אומרות, כי אנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה טוב לנו, וכשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו חושבים שטוב לנו, אנחנו בקונפליקט גדול ותסכול. אבל יש מערך שלם שאנחנו לא רואים עדיין והנשמה שלנו כן... והיא זו שמובילה... תלך איתה בטוב, עדיף - אחרת זה יהיה גיהנום. הנחת יסוד: הכל תמיד מדויק, והכי טוב לרגע זה, ומבורך.

כשאני יוצאת מהתבניות, כשמוסרים ממני הכבלים (מודה לבריאה שלא נכלאתי בנישואים), כשאני משוחררת... ההתעלות היא גדולה עד מאוד. העליונים והתחתונים אחד הם... ככל שאני יורדת נמוך יותר (זה התפקיד שמילא הכאב בחיי), כך ההתעלות גבוהה יותר. השגתי את המערך השלם... 

זו האנרגיה הניקבית שמובילה כעת... לרפואת הכל. זו האנרגיה הזיכרית שכעת מתעוררת... לתהליך שהתחלתי לפני 7 שנים. יש פערי דחיסות החומר... 

 

אני... שוכחת. 

אבל המים זוכרים... הם זוכרים הכל.

הם כמו log שמתעד את כל הקודים שנכתבו בו.

הייתי בסופר אתמול, והסתובב שם בחור עם נוכחות מנופחת מזויפת (אין לי מושג מי), עם ריח הבושם שלך, והריח מציף את כל המערכת ונוזל מבין הרגליים.

 

הנפרדות הראשונה מהבריאה, התרחשה עקב הבושה (אדם וחווה התביישו בעירום שלהם בפני הבורא והלכו להתכסות, ומאז אנו עוטים על עצמינו כיסויים). בעולם השליטה (הפסול מאוד בעיני, מעצם קיומו), אוהבים להפשיט. אני כבר מתורגלת. אני כבר לא מתביישת במי שאני, במיוחד אחריך. ואת התהליך הזה שאתה כה מייטיב לעשות עם נשים, אינך עושה בעצמך לך. זה קוד פגום שנכנס למערכת... עד שלא תשחרר אותו, לא תוכל להתחבר איתך. אני אכן באמת רואה אותך, למרות שאתה חושב אחרת. אני רואה את הלב שלך, אני רואה את הגודל והעוצמה שלך, אני רואה את גופי הרגש שלך, רואה את התנועה של הגודל הפיזי שמנסה להקטין ולהעלים. אני רואה אותך כי אני רואה היטב את עצמי. ואתה תמונת מראה מדויקת לאין שיעור.

 

בעולם האמת אין בושה. יש נוכחות מלאה ושלמה.

אני שם.

בוא.

 

בוא.

 

בוא.

 

אני לא אחכה לך, כי זה השיעור שלי.. לשחרר את ההידבקות וזה זמנך לגלות את הדבקות שלך, זה הזמן שלך לגלות את עוצמת האור שלך לרפא אותך, ואת חום אהבתך אליך שיכול להמיס כל בושה שיש בך, הבושה מעכבת אותך (התבושש לבוא), כי משם יגיעו החיבורים שלך, תאחה את הנפרדות הראשונית, תסיים עם הסחות הדעת, בוא לעולם האמת.

כפי שאני מכירה אותי, כך אני מכירה אותך, אני יודעת שלא תוותר מהסיבה הפשוטה שאני אפעם לא ויתרתי... אני סומכת עליי, לכן אני סומכת עליך, שתדע. תבחר. תעשה. תבוא. תתרכך, תתאוורר, תתבודד, תדביק את הפער. תדביק. הלב שלי מדבר איתך כל הזמן, תומך בך, ופותח לפניך את דרך המלך.

זה אחד מתפקידיי במשפחה, להעיר ישנים, ולהאיר רדומים.

 

א.א.א