גחליליות

מכירים את הקו הזה? קו אמצע?

הקו הזה, שעובר.. באמצע. 

בין ימין ושמאל, 
בין קדימה לאחורה,
בין למעלה ולמטה,
בין עליונים לתחתונים,
בין שכל ללב,
בין חומר לרוח,
בין ליניארי לבין מופשט,
בין חושך לאור,
בין טוב לרע,
בין חסד לגבורה,
בין עשייה לאי עשייה,
בין להיות ללא להיות... 

 

הקו הזה - הוא קו האמצע.

יש משהו מאוד מיוחד בקו אמצע הזה,

המיוחד בו, הוא שהכל מתקיים בו, ולכן, הוא ההרמוניה בעצמה, הוא השלום, הוא החיבור הוא ההלחמה.
לקו הזה, קוראים ביהדות תפארת, והיא נמצאת במרכז הכל, בליבה! 
כי רק הלב יודע לעשות את החיבור קטבים הזה,
רק הלב יודע להלחים, לחבר עליונים עם תחתונים בהרמוניה, ולממש חיבורי פנים אל פנים,
ולשלוח חיים לכל התאים.
יש ל"ב נתיבות חכמה אליו וממנו.. 

האם אתם יודעים היכן הלב שלכם?

האם הלב שלכם יודע להיות שלם, ולהשלים?

להשלים, זה לקבל. לקבל את המצב, לקבל אהבה, לקבל.. כל מה שבא, לקבל! הכנסת אורחים.
להשלים, זה גם לדעת לקבל דבר לא שלם, ולהשלים אותו. 

לתודעה הזו, יש שפה אחרת.. שפה שידענו לדבר אותה פעם, שפת האחדות, שפת הלב.
הלב יכול לשאת בתוכו כל מלבוש, וכל גשמיות, כי הוא יודע את הליבה.. 

כשאני אוהבת, 
זה המקום שאני אוהבת ממנו.
ואני תמיד אוהבת.. כי אני אהבה בעצמה.
מזמן הלידה הכינו אותי למסע, מגיל 3 נתנו לי שם, את המשימה שלי ידעתי בתוכי, זכרתי אותה ישירות מהבורא, ידעתי שבאתי לכאן לממש חיבור - את היחבור השלם, עם זה שהוא שלי, זה שאני שלו בין אם נהיה או לא. זה הזיווג שלי, מגן עדן. באתי לכאן לממש אחדות בכל חלקיי. באתי ללמוד לאהוב אותי. באתי ללמוד איך להיות אישה שלמה.
האמת היא? .. 
שאנחנו תמיד שלמים, מעולם לא היינו לא שלמים... פשוט הראייה שלנו התעוותה, אז אנחנו לא מצליחים להיות בתודעה הזו, אבל אנו נזכרים כעת איך להיות היא.
אנחנו נזכרים, מזה להיות אהבה בעצמה.
אנחנו נזכרים בעצמי, בעצם שלנו, בעצמיות, במה זה אומר להיות - אני.
אחרי שיעור של הוכחה עצמית, מגיע שיעור של להיות אני, בתוך אחדות. להיות האחדות עצמה.
איך נהיה האחדות עצמה?
הרגע כתבתי לכם - קו אמצע! הלחמה בלב, מתוך ל"ב נתיבות הלב.

 

מזה אומר בפרקטי?

שאין אני ואתה, יש אחד. אני זה אתה ואתה זה אני. כולם מראות.. ראה עצמך בכולם אשר סביבך - משם.. משם אפשר לפתוח לאהבת הלב דלת.
ואם קשה לנו מול אדם, אז נתחבר לנשמה שלו, לאור האינסוף שמגולם בו, עד שנתפשט מכל המלבושים וההסתרות וההעלמים.


מזה אומר לאהוב?
זה אומר לסלוח, לראות, ולקבל, להכיל, לחמול, להיות, להרגיש את הגבולות ולדעת מתי להתרחק ומתי להתקרב - שיהיה ההרגש.


אני תמיד אוהב אותך, אני תמיד אוהבת אותך, תמיד אהבתי אותך - ומעולם לא היה דבר אחר מזה.
בין אם בקרוב, בין אם ברחוק, בין אם כאן בארץ, בין אם שם בשמיים, אני פשוט לא באמת יכולה להיות אחרת.. כי אני אוהבת אותי, ואתה, זה אני! ומעצמי איני רוצה ללכת.. את עצמי לעולם לא אעזוב יותר. אפעם! אני דבקה בי, בתהום תחתיות או על צמרת ופסגות... או - בקו אמצע, כי בקו אמצע, אני מוצאת (את עצמיותי, אותי, את העצם שלי).

אני,
שרואה את המראות,
אני,
אהבה.

 

אדם נוגע באבן, כדי לחוש את החיוּת ממנה
מהי אבן, אם לא יהלום, חלוק נחל, זיכרון של מקום, חיים, וחיבורי אהבה המחזיקים אותה בצורתה

 

לא חייבים להמשיך לקרוא.

 

*

 

 

אבל אם אתם מתעקשים.. 

 

תיאור חוויה.

הבריאה כולה מתרחשת בתוכנו בכל רגע ורגע ומתחייה.

יש בנו אבן מאובנת, יש בנו את כח הצמיחה, יש בנו חיות ונפש בהמית ועליונה, ויש בנו מדבר - גם יש בנו נביא, וההויה עצמה אף היא, בנו.

הייתי מאובן.
אני מאובנת בכל פעם כשרודים בי (כשאני רודה בעצמי), כועסים עליי (כשאני כועסת עליי) ובכל פעם כשעולים בי רגשות אשמה, או אשמה בעצמה (כשאני מאשימה עצמי).
ככה החרדות והפחדים מתאספים בי.. כשהנשמה יוצאת מהגוף שלי ומשאירה את הגוף והנפש במאובנותם.
ההתאבנות הזו, זו שהיא שלי.. הדפוס הזה שבחרתי בו אי שם בילדות - מתוך אהבה אליי, ומתוך התגוננות, מתוך הישרדות -
בצורתי, היא קרחון.. כי אני הווית מים, וכשמים מתאבנים, הם קרחון.
אני זוכרת את הקרחון הזה מימי הבריאה, משהו בתוך הגוף שלי זוכר את הקרחון אולי אפילו את ההתקרחות עצמה -
התחושה היתה כאילו המים החיים עוזבים אותי לאט לאט ואני מאבדת את החיוּת - את התנועה, לאט לאט, זה היה סבל גדול הקור האיטי הזה... האיטיות בה החיוּת עזבה
אבל לא הזיכרון שלה, זיכרון החיות... נותר בתוך קיפאון.
הקיפאון נמשך לנצח.... גם כשנמס, הזיכרון שלו קפוא בי.
אחרי עידנים, ואין סוף זמן... של קיפאון והתבוננות קפואה, פנימה והחוצה, בלי להוציא מילה, בלי להכיל שום תנועה, כשהדבר היחידי שמחייה - הוא הפעימה.. הפעימה הזו של היקום, שנמצאת שם גם כשאין לך לב לפעום אותה.. מרגישים אותה, גם בתוך הקרחון ופתאום, פתאום יש התרגשות מאוד גדולה כי שינוי עומד להתרחש... מה שנראה שלעולם לא ישתנה, ותמיד יהיה כך.. תמיד יהיה קפוא. 
לפתע.. המים מגיעים אליך, לקרחון. מלטפים אותך, ואתה מרגיש אותם מקילומטרים.. וכל פעם הם מתקרבים עוד קצת ומלטפים אותך עוד קצת, והריבוע הקרחוני שאתה, עומד תקוע וקפוא על אחד הקודקודים, מחובר למשפחת הקרחונים - אתה עומד ומביט בתנועה של המים. גם זה אורך זמן.. והנה - הנה.. התנועה מגיעה אליך, ולאט לאט ממיסה ומנתקת אותך מהקרחון המשפחתי שלך, עד לרגע הזה! הרגע! הרגע בו הבריאה נותנת לך רשות לחדול מלהיות קרחון! 

זה רגע של מים רבים.. זה רגע של המסה ככ גדולה של כל מה שתקע אותך ולא איפשר לך חיוּת, רגע שבו הרשות לשנות צורה, ניתנה לך! הרשות להיות צורה אחרת! הרשות להיות בתנועה! הרשות לצמוח! הרשות לשמוח! הרשות לגאות! שמחה שעולה על גדותיה! וטסה במהירות שרק שמחה יודעת לטוס, ולמלא בעצמה את כל הבריאה.
הקרחון נמס, הצורה משתחררת, ואתה נע עם המים! אתה נע עם המים! אתה המים! ואתה מים חיים!

אתה אפילו לא חושב על צורה, למים הרי אין צורה! מצורה קפואה אתה הופך לחסר צורה שיכול למלא כל כלי. אתה לומד למלא כל כלי, אבל לא באמת צריך ללמוד כי זה בטבע של המים לדעת לעשות את זה, זה כח האהבה שנמצא במים שיודע לעשות את זה, תבונת הבריאה... ואז.. 
ואז... (הכל קורה באותו הרגע, כן? בבת אחת, בו זמנית) - ואז.. 

" וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם.  ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר."

ואז הגיעה הרוח, ואיתה הגיע גם אור גדול, ומים חיים הם מים שמעבירים אור.. ומאירים,
בדיוק כמו שהתורה עושה...

יש להבין דברים בשכל,
ויש לחיות ולהרגיש אותם, ואת כל זה.. את כל זה אני זוכרת! אני זוכרת אחדות! אני יודעת אחדות. אחדות הלב האחד.

 

 

 

 

אז.. חרב בית מקדש אחד, חרב גם בית המקדש השני.

השלישי כבר לא יחרב, כי אי אפשר יהיה למוטט אותו, כי תהיה אחדות של השלם המלא.

מהו אותו שלם מלא?

כשמבין יודע ומרגיש כל אדם מישראל כי אי אפשר! בלעדיו (הוא עצמו, הבורא וכל הבריות..וכל הברואים) כל ישראל.. צריך את כולם, כל אשר מתקיים, הכרחי הוא לקיום.

מי שפירק מכונה מרובת ברגים, יודע כי כל בורג הכרחי, אחרת הכל מתפרק. 

כשיהיה את ההרגש הזה, שכולם חיוניים (כי בכל אחד ואחת יש את הייחודיות הייחודית שלו ושלה, והקיום מחייב את נוכחותם, כי כל אחד מביא גוון אחר, אור אחר, אין שניים שהם זהים! ולכן צריך את כולם!) - אז דעו שלמדנו מהי אחדות אמיתית. הדבר הכי קרוב לאחדות (שאין משמעותה שיתוף פעולה, אבל שיתוף פעולה הוא חלק ממנה) - זו אישה בהריון, ואישה שיולדת וילדה. האחד מקיים את השני (כן, גם התינוק מקיים את אימו. קודם היא נותנת לו את כל גופה וחייה, ואח"כ הוא מחייה אותה וגופה מתחדש ונבנה). כזה.

אהבה ללא תנאי.. 

אז אם עולה ברצון מישהו לתרגל את זה בחייו, ולהוריד את זה לעולם המעשה, תפשיטו את האדם, תקלפו ממנו את כל המלבושים, ותבחרו לראות את האור הייחודי שהוא, את האהבה הייחודית שהוא, ומשם תתחברו אליו. תבחרו לראות את היופי בכל אדם הנמצא לידכם או בא איתכם במגע, או ראיתם, או שיש קירבה, ובמיוחד, במיוחד, במשפחות. 

האם אנו מוכנים לבחור אהבה ואחדות, או שאנחנו צריכים עוד קצת נפרדות וכאב וסבל?

מה אתם אומרים?

האם אתה בורח או בוחר?

 

במקומות מסוימים קוראים לזה "מסע להבות",
במקומות אחרים "השלם המשלים".

אני מעדיפה את השני, כי הצורה המלאה היא חיבור ללא אחיזה של 2 שלמים, חלק ניקבי, חלק זיכרי של אותה נשמה כפי שירדה לשני גופים.

מסלול מואץ להתעלות.
אולי המסע הכי קשוח שיש, למצב אהבה ללא תנאי. 

 

זה מסע מפרק, מפשיט, כואב, מופלא, מעצים, בית! אהבה שנמצאת מעל, בתוך ומעל לכל.

תמיד מוסיפים: "לא לבעלי לב חלש"

זה מסע שמעמת אותך עם כל החלקים בך, מאוד חזק, עם כל המקומות החשוכים שעוד לא הארת. 
מסע עם חוקיות מגנטית משל עצמו (מי שלא חווה לא יכול להבין.. זה לא דבר שמבינים, זה דבר שכל ההוויה חווה בעוצמה פי מליון)
מסע שלוקח אותך מחוץ לעצמך, ומכין אותך להתמסרות טוטאלית לבריאה, לשירות הבריאה.
מסע שמקלף ממך את כל "הרצון לעצמו".
מסע שיכול להמשך שנים.. אתה לא יודע כמה זמן זה ימשך, אתה לא יודע מה בהמשך הדרך, ואתה לא יודע אם תהיה אחדות וחיבור או לא.
מסע בנבכי התודעה במקומות שכמעט אי אפשר להבדיל בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, ובין אמת לשקר. 
מסע בנבכי הרגש שמנהל אותך, והוא גדול ממך פי כמה וכמה, כך שאין היכן להכיל.
מסע שמפשיט אותך מכל תבנית, דפוס, חשיבה, הבנה, ידיעה, מכל מה שפעם ידעת על עצמך או על העולם.
מסע שנוגע בכל תחומי החיים שלך: הכל מתפרק... (ונבנה)
עוברים דירה, מחליפים עבודה, כל מערכות החיים משתנות, כל אחיזה שאי פעם היתה לך בדבר מה - משתחררת (בכח או מרצון, עדיף ברצון - מניסיון)

אתה מוצא את עצמך עירום ועריה.
וכשאתה חושב שאתה יודע מזה עירום ועריה - אז גם העור הפיזי מתקלף אף הוא.
מביאים אותך לנקודת האין, הריק. לבד!

בלי אמונה, אי אפשר לשרוד. וגם יגיעו ככ הרבה פעמים שפשוט תבקש מהנשמה שלך לצאת מתוך הגוף, כי אי אפשר להכיל יותר... 

במקום של האין והריק, גם האמונה נעלמת, זה מקום שאין מילים לתאר אותו כי אין בו כלום.
פעם, דיברתי בססמאות.. "מ-אין, יבוא עזרי".. ידעתי שמקום האין הוא מקום ההוויה כולה.
זה דבר אחד לדעת, וזה דבר אחר להיות שם... זה מקום שאין בו מילים. 
מסדרון של אימה, פחד, חיל, רעדה, בעתה, כאב, יגון, חוסר אונים, אפסות, תלישות, מחנק, מצוקה ... מוביל אליו. 
מסדרון שאין ממנו דרך חזרה, אפשר רק להתקדם קדימה. מקומות שמגרדים את התחתית של התחתית.


מסע שהבורא בעצמו מנהל ומוביל, ואתה מתבקש להיות בהתמסרות טוטאלית.. אתה נאלץ להסכים לא לדעת כלום, לשחרר הכל, לוותר על הכל, בלי לדעת כלום, ולהרגיש הכל בעוצמה מעבר ליכולות ההכלה.
אתה מתבקש לפתח אהבה ללא תנאי לעצמך, וללמוד את המגנטיות.. לא לא בשכל.. שם לומדים את זה בשנייה וחצי.. לא. אתה מתבקש ללמוד את המגנטיות בליבה שלך. בלב. אתה מתבקש להיות מדוייק!!! מדויק כמו תולעת השמיר (*).
ולהסכים להיות לבד. לקחת אחריות מלאה על הכל. לנווט. להחליט. 
אומר שוב: להיות לבד, ב-ריק. בכלום, בלי כלום.
אתה חושב שאתה הולך לישון כדי לנוח ולישון, אבל אין שינה - זה מסלול של עירות מתמדת. אתה עובד גם כשאתה "ישן", ואתה תזכור תכולה מטורפת של חיים מרובדים. אתה מבין שכאן - כאן, אתה נח.
אתה מופשט מכל האגו שלך, אין מקום וכח לשאת שום מטען עודף.

זה מסע שתכליתו אחדות שלמה ומלאה, באהבה ללא תנאי, ועם משימה/משימות מהבריאה ולשירותה. 

מי שיודע ומכיר, ממליץ לא לבקש אותו, אלא אם הגעת לשלב בו אתה אוהב את עצמך ללא תנאי.

אני ביקשתי את השלם המלא, ואת המלא השלם.
לרגע, היה נדמה לי שעליתי על הפסים, ואני שלמה, עצמאית, מורידה את העצמי שלי למעשה, לגשמי, לארצי (זו היתה אשלייה!),
ואז, זה מה שביקשתי (על מי אני עובדת, ביקשתי את זה מגיל 3, ובגיל 3 אמרו לי מי הוא יהיה.. אבל אפחד ושום דבר לא מכין אותך למה אתה הולך לעבור).

 

אמרתי שזה מסע של לבד, נכון?
אז זהו, שלא. זה אתה והצד השני והבורא.

(*) תולעת השמיר זו התולעת שביקעה את אבני בית המקדש במדויק וללא החסרה של חומר, בכלל (גם לא טלק)

 

 

מקומות בלב

מקומות בלב, הם העוגנים שיצרתי לעצמי. הם המקומות שאני הולכת אליהם כדי לנשום.
באחד מהם, הוא ככ רוצה אותי שהוא מקדש אותי. אותי! (מעולם לא היתה לי תמונה כזו בתוכי, רק איתו).
באחד מהם, אנחנו מטיילים בעולם, ושמחים אחד מהשני, ויש לנו חיוך על הפנים שלא יורד אפעם.
באחד מהם, אנחנו עובדים ביחד ומעבירים ריפוי ולימוד גדול מאוד, ברחבי העולם, בסינכרון מושלם, והרמוניה.
באחד מהם, הוא מעיר את הגוף שלי כפי שרק הגוף שלו יודע.
באחד מהם, הוא מסכים ובא, בדיוק כמו שבא בריצה אליי, בפעם הראשונה, כשלא הבנתי ולא ידעתי מה קורה וחשבתי שמישהו החליט לצלם סרט רומנטי שאני והוא הכוכבים בו, שם על אותו חוף ים, כשבכלל באתי כדי לשחרר וללכת לדרכי.
באחד מהם, אני מתעוררת בחיוך, והעיניים שלי פוגשות אותו, את הגוף שלו, ישן לידי בבריאות ורווחה.
באחד מהם, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר כי אנחנו אחד בתוך השני לא משנה היכן הגופים שלנו נמצאים.
באחד מהם, אני מגיעה בתוכי לשמחה שחיה בתוכו, ומשלימה.

באחד מהם, אנחנו רואים אחד את השני במלואינו.
באחד מהם, יש לנו נחת, ואנחנו יודעים לחיות את זה, לרקוד את זה, לנוע ביחד, אין בנו פחד, כי כבר עברנו את כל המנעד האנושי בתוכינו.

באחד מהם, הוא מקדש אותי, והשכינה עלינו ובנינו לשכון למשכן קבע.

כמה יפה היא העברית, אה?

מתיר אסורים = נותן רשות לאיסורים להיות

מתיר אסורים = משחרר אסורים 

*

מה עם האסורות? והאסירות?... 

אסיר תודה!

 

איך ידע אדם שהוא אסור או אסיר? 

לפעמים אדם יודע, ולפעמים אדם חושב שהוא חופשי, כי הוא לא יודע שהוא לא.. האבסורד. זו בדיוק האסירוּת שלו, אי הידיעה.
מה הוא לא יודע? 
למשל, שהוא חי את החיים שלו בלופ, ואינו יודע היכן פתח היציאה ושיש בכלל אפשרות של יציאה. 
וכי כיצד ידע אדם את שאינו יודע? כיצד יראה את שאינו רואה?
"פוקח עיוורים"

 

איך נגאל?

"עלה ושוט והסתכל
עד מה יפה היא התבל"

עלה!

"עלה למעלה, עלה.
עלה למעלה, עלה, בן אדם.
עלה, למעלה עלה.
... יֵשׁ לָךְ כְּנָפִי רוּחַ"

 

עשה שלום בארץ ויעשה שלום במרומיו.. הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל עמו ישר-אל, ואימרו אמן!

 

שבת שלום,

בלב שלם.

 

"אין כמו אהבה

ואין כמו בית.

ואין כמו אהבה שנותנת בית,

ואין כמו בית שנותן
אהבה!"

 

עידית ברק

 

 

 

אתה הבית שלי,

אני אוהבת אותך.

רבי יוחנן אומר: 'בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו'. (תלמוד הבבלי, מסכת מכות, דף י' ע"ב)

 

באיזו דרך אני רוצה ללכת? (לאן? למה ללכת בכלל? אולי צריך לבוא?)
מי זה אני? (כמה פעמים שאלתם עצמכם: "מי אני?" כמה תשובות קיבלתם? כמה עמוק נכנסתם? מה אין לאפחד ויש בכם?)

 

* * *

פעם, כתבתי על כך שהדרך מתהווה תחת הכפות רגליים והצעדים שההולך הולך בה, כי כך ראיתי, הדרך נתווית ונטווית. התבוננתי הרבה מאוד בהרבה דרכים של אנשים ובכלל.. ואלו היו התובנות שלי. כל דרך, היא הדרך. נשאלת השאלה מהי הבחירה החופשית והאם היא קיימת, וגם על כך יש המון תשובות, למה יש המון תשובות? כי יש אינסוף אפשרויות : ) 

הטוויה נעשית כמעשה רוקם המאתר את הנתיב הטוב ביותר, וזה כשלעצמו מתהווה מתוך הבחירות שאנו עושים.
כמה בחירות נראה לכם שאתם מבצעים במשך שעה אחת?

 

אשליית הבחירה.

יש רק הוויה אחת שיש לה בחירה: הבורא בעצמו.
אנו כאן באשליית בחירה כדי להרגיש חירות מהי, כדי לחוות מצב של בחירה, אולי כדי להידמות לבורא ומתוך חלק הבורא שבנו.

הבחירה היא, אולי, לקבל. לקבל באהבה! את המציאות, את עצמי כפי שאני, לקבל אהבה, לקבל אור.
לקבל באהבה זה לחיות בתוכי בשלום, אולי אפילו בלב שלם

לקבל לעצמו כמו חור שחור שאין לקבלה המשכיות, היא היא האפילה.. מקום שאין בו אור ואין בו אהבה.

 

שבת של שלום,

בלב שלם

 

 

מה הכוונה, אתם שואלים?

אם שאלתם, אגיד לכם.. 

שבויי אהבה, שבויים בשבועות

לאורך (רוחב, עומק וגובה) הגילגולים והחיים, נדרנו נדרים, נשבענו שבועות והבטחנו הבטחות... רצינו לחוות אהבה על כל גווניה (מאחר והכל אשר ישנו הינו אהבה, גם כשנראה שלא, הרי שבאנו לחוות הכל, ועשינו הכל וחווינו הכל, והיינו הכל.. היינו ועודנו כל אשר נברא, חווינו חושך, חווינו אור וחווינו הרבה אשר בניהם במינונים מגוונים) ואחת הצורות שביקשנו לחוות אהבה, היא גם דרך השבי (אנו אוהבים מאוד לחקור את כל נושא השליטה, בכל! אוהבים להיות יותר מאחר.. יותר בהתמסרות, יותר בשליטה יותר בהכל.. על אנשים אחרים, על הטבע, על הכל). אם נחזור שנייה לנושא השבי: שבינו ורצינו שישבו אותנו.. רצינו להרגיש את האהבה הלופתת הזו... משני הצדדים שלה, להרגיש אותה חזק!! את הטוטאליות שבה... העדר/אובר אחריות.
דרך השבי (משני הצדדים, הנשבה והשובה = שניהם שבויים, למי שטרם הבין זאת) למדנו מהי חירות.

רק.. פרט קטן בדרך ששכחנו,
כשמדובר בשבי, הרי שזו אינה אהבה.

למה?

כי ביטלנו את הבחירה החופשית... 

כי החזקנו בכח שנייה אחת יותר מידי, כי החזקנו בכח טיפה אחת יותר בכח ממה שהצד השני רצה, כי התחלנו לגרום לצד השני להרגיש כבול, בשבוי, מוחזק ואבדה בכך הבחירה החופשית. 
כדי להבין זאת, אולי כדאי שאסביר שנייה, מהי אהבה.

 

*מהי אהבה?*
שאלתם, קיבלתם.. 

אהבה היא (בין השאר) כח המשיכה עצמו (כן כן, זה שאתם חושבים עליו, כח הכבידה, וכח המשיכה של כימיה בין שניים או יותר..), ולכן בהקשר של הפוסט הזה, זה יהיה האספקט שאציג, גוון אחד מיני אינסוף, של מהי אהבה.

הדבר הזה, שמחזיק חלקיקים לכדי צורה, צבע, רטט ותדר מסוים, שהופך משהו להיות דבר, הוא כח המשיכה והוא עצמו אהבה.

כח המשיכה מושך ביציבות חזק מספיק כדי ליצור צורה של שולחן, כך שכל החלקיקים יסתדרו בצורת שולחן.. או מחשב או טלפון שאתם כעת מתבוננים או אוחזים בהם... חומר! מוצק! ועם זאת, הוא גם מאפשר לכל החלקיקים להתפרק וללכת כשהם רוצים ללכת. למה הדבר דומה? לאדם שעומד בזרועות פתוחות ומזמין אותך לחיבוק, וכשיש הסכמה והחיבוק מתרחש, אהבה היא היכולת לשחרר בשנייה שחלקיק אחד רוצה להשתחרר מהחיבוק - זה לאפשר ליד להיפתח, ולשחרר.
כשדבר לא רוצה להיות הדבר שהוא, כח המשיכה משתחרר ומאפשר באהבה לחלקיקים להתפרק לעצמם, היד נפתחת, הפרפר יכול לעוף...
כח האהבה נוכח שם ומאפשר גם את הבנייה וגם את הפירוק (שומעים את הפעימה? זה הכח שמאפשר את תנועת המלאות וההתרוקנות, השאיפה והנשיפה).

ומה אנחנו עושים??

אנחנו לופתים.
חזק.
אנחנו לא משחררים.. או כי אנו רוצים שכך יחזיקו אותנו, או כי, יש בנו תהום עמוקה של חוסר, והמיינד שלנו חושב שאם נפתח את היד ונשחרר, לא יהיה לנו יותר, ונשאר ריקים, והריק - הריק הוא האיום הגדול על היש.
תחשבו על זה רגע. 

.

 

 

 

 

 

אם אנו רוצים שישחררו את השבויים, עלינו לשאול עצמנו, האם אנחנו שיחררו את כל מי שאנחנו שבינו? בפנימיות שלנו (לא בבתי הסוהר..). האם האהוב שלנו, הוא שבוי שלנו? האם אנחנו שבויים של עצמנו? איזה חלק בי שובה חלק אחר בי? היכן אני לוקחת שבויים ומחזיקה אותם כדי שיהיה שלי!!! שלי... שלי... כאילו משהו כאן שייך לי.. כאילו יש אני... (כן כן, כנסו פנימה!! עמוק. אל תוך הפנימיות הסודית שמוסתרת בחדרים הכי כמוסים ובלתי חדירים של הלא מודע... אלו שאנו בתוך תוכנו יודעים על קיומם, אבל לא מעיזים להתקרב שנות אור, חס וחלילה אור...אוי ואבוי מה אמרת, שוד ושבר, תחזירו את החושך! אני לא רוצה לראות...), והיכן נתתי שיקחו אותי שבויה.

היכן כבלתי אחרים, והיכן כבלתי את עצמי?

מה יאפשר לי אהבה חופשית מתוך בחירה חופשית? קודם עבורי, ברור קודם עבורי - אילולא יהיה בי קודם, איך אקיים זאת מול אחרים?

 

 

 

עוד משהו קטן על כח המשיכה, ברשותכם, אם לא התארך לכם מידי.. (להטביע, זו לא אהבה!)

בחוקי היקום, חוק המשיכה אומר "דומה מושך דומה", אם יש בי מזה, המגנט שאני, ימשוך עוד מאותו הדבר. כך שאם נמשכתי למישהו או משהו, הרי שנמשכתי אל עצמי, הדבר "מצא חן בעיני" משמע הצורה בה אני מתבוננת בו, יש בה חן, בהתבוננות שלי, במה שראיתי, ומה שראיתי, הוא תמיד את עצמי, כי כל העולם מראה ואז זה פועל כמו מגנטים: או משיכה מטורפת, או דחייה מטורפת (כך או כך, זו אותה אנרגיה.. מהשני צדדים שלה, ולכן, זה אחד, הכל אחד) -  הבנו?? בטח הבנו... :- ) ככ הבנו שברגע זה אנו נכנסים ללב פנימה עם פנס ומחפשים שבויים לשיחרור אמיץ.

 

 

 

התורם נתרם,

הנתרם תורם.

 

זו (גם) התורה, זו (גם) האהבה.

 

כולנו נרתמים, ורתומים ברתמה אחת, ריקמה אחת,

אחדות,

מעשה בראשית,

קריאה!

למקראי קודש.

 

 

 

 

 

פרשת משפטים

 

אז,

את מי תרצו להעלות למשפט?

את מי תרצו לשפוט?

מי תרצו שישפוט אתכם/?

מס שפתיים.

 

*

כשאדם שופט אדם אחר, הוא מסמן לבריאה כי כך הוא רוצה שישפטו אותו, ולכן כך היקום אכן ישפוט אותו. 

כל אנרגיה, תדר, גוון ורטט שיצאו מאיתנו, יחזרו אלינו (מתוקף חוקי היקום שאסביר בפעם אחרת והסברתי בעבר):
"הולך ומסובב הגלגל סביב" (אנו חגים במעגלים וחוגגים חגים שוב ושוב - עד שנעשה את הדבר, אחרת, ונאחד את הדואליות והקצוות, לאחד).
*

"ואהבת לרעך כמוך": אל לנו לשפוט אדם ואם כבר שפטנו, שנשפוט לכף זכות, בחמלה, כך שאם כבר צירפנו אותיות למילים, וצירפנו מילים למשפטים, כדאי שיהיו אלו משפטים כמו: אני אוהב/ת אותך, אני רואה את האור שאת/ה, תודה על מה שהבאת לחיי, כמה עדינות חמלה ויופי יש בך... / בעם שלנו, בבריאה, וכו'
הכרת הטוב, פנים אל פנים.

משפטים כאלו זה סבבה :- ))

שבת שלום מבורך