בחיבוק שלי

אני לא חושב שיש קרוב יותר ממה שאנחנו ברגעים של ביחד.

ולמרות זאת אני רוצה קרוב יותר.

אני לא חושב שאני יכול לבעול אותך יותר, אבל אני רוצה יותר בעלות עליך.

אני חושב על לחבר אותך אלי, פיזית, מסמר דרך ידינו האוחזות זה קצת מוגזם, אבל, חבל שילפף, אותך לעצמך, ואותך אלי.

לענוד אותך אל גופי.

כמו אבן החן שאת תלויה מגופי, ושיראו כולם את האור שבוקע מאבן החן שאת עבורי, כשאת שלי.

מסעדות פגז, נוף מהמם, תרבות.

וכול מה שאני רוצה לראות זה אותך, חסרת תרבות,  אוכלת מקערה לידי. 

ולאכול אותך בעצמי אחרי. 

שנייה של זכרון מתוק,

מברשת שיניים שנייה לא נמצאת בהחפז הבוקר המאפיין, אני שולף את האחת שכן שם, מורח משחה, פוער את פיך היפה, ילדה מתוקה ומצחצח לך שיניים, סופר סתימות, מביט בגומות הלשון, מחייך על המחשבה של לדגדג לך את הענבל.

מצחצח ומשתאה עד כמה עונג אפשר להפיק מהחלל הזה.

את יורקת מים מחוייכת וטוענת "בטח המצאנו פרקטיקה בדס"מית חדשה עכשיו", אני חושב לעצמי, אין לך מושג עדיין אבל חכי חכי למברשת השיניים החשמלית.

בוקר טוב,

יוצא לכנס בקרפטים או הרים דומים, אשוב בקרוב, מתגעגע כבר

"אגיע לאן שתגיד כדי להתחבק" היא כותבת לי.

אחרי שאני תופס שנייה לנשימה, לא צריך ממש להסביר למה (אני מקווה), אני חושב לעצמי האם יש מקום בו נוכן להתחבק, בלי לזלוג, להמשיך לתשוקה שמושלת בי אליך, בך אלי.

אני חושב לעצמי משמעת והמון, המון מלשון קהל, קהל מלשון צופים, כי בכל זאת בתוך עמנו אנו חיים ומול קהל, מעבר לחיבוק נדרש מצב מאוד מיוחד, (שאולי גם הוא יגיע, כי רק המשוגע אצלי בראש יודע עד כמה אני רוצה להציג אותך כשלי לקהל המשתאה, אבל זה לפוסט אחר, אותו היום ההוא שבו נצעד אל מול קהל מעריץ באמת חשופים), מצב בו אפשר יהיה להתחבק ולהתגופף, אך לא לצעוד אל המגע שמעבר. 
הפוסט הזה הוא כולו על חיבוק.

תמים כמעט.

בספריה.

את מול לאפטופ, אני מול שלי.

צעירים חסרי מודע, מסביב. מבוגרים חסרי הקשבה, מסביב. ספרניות תוהות, כי הן ראו כבר הכול. קהל תמים.

יושבים צד בצד, חולקים אולי מוזיקה, קצב ממלא חלל, שתיקה, וחיבוק בלי מגע, ברך נוגעת בברך.
תמימות בוערת.

אז עם תראו השבוע זוג יפה ממש (טוב היא יפה ממש, אני קצת פחות), שאולי הוא זוג ואולי לא, יושב לו בספריה המקומית, עסוק בעניינו, תחייכו אולי זה אנחנו.


נ.ב. עם אתם חושבים שיש בגינס שלה בליטה מעט מוזרה, יש מצב שהיא עם פלאג וזנב מתוק. וזה סיכוי טוב יותר שאילו אנחנו. חיבוק חיבוק אבל קצת מנוול נדרש.

נ.ב.ב. ביטוח שלוליות יש לספריות?

אופס, סליחה חוזר לחיבוק, לא זולגים ולא נוזלים הפעם, חיבוק! (כן בטח 😄 )

של לסרק את שערך הארוך,

לקלוע לו שתי צמות של הילדה שאת, ארוכות, גבוהות.

לקלוע כול צמה ללולאה, ואז לאזוק לך את ידך הקטנה בשיערך השופע.

כשהילדה שלי עכשיו כול כך טובה, מסודרת, והחזה הקטן היפיפה כול כך שלך חשוף וחסר הגנה, אני יכול להתחיל לעשות לו דברים.

לנשק (בהתחלה ובסוף).

לדקור, סכין או גלגל כאב, מחטים ושאר דברים חדים.

להושיב אותך על ברכי מפוסקת, לתת לך למפשעה שלך להתחכך ולרכב עלי כשאני נהנה מהאנקות, הצווחות, התלונות ועצירות הנשימה.

לשמוע אותך מבקשת, יד או אצבע או צעצעוע בתוכך.

לתת לך את מה שאת צריכה ולאו דווקא את מה שאת רוצה.

לנשום אותך בסוף.

לחבק

לבלות לך בין הרגליים, כשהראש תקוע בעננים, או לפחות כך זה מרגיש, עונג של לתת.

זה לא פשוט להגיע לשם.

אבל מי ידע שהדרך הפשוטה דורשת עינוי מנטה?
יש לך מושג איך החיוך שלך היה נראה ברגע ש"איימתי" עליך, ועד השנייה הזו שאת היית מופשקת מולי?


יש לי עוד מסטיק!
רק אומר.

אהה, הזום רבותיי, זה על העיניים, אילו שמביטות בי נהנה ממנה בחוסר אמון מוזר להפליא.

והיא כול כך יפה, בלי שאני אעשה כלום, אומר מילה, אני לא קשור לעובדה או לכמה שהיא מדהימה, אבל אני שמח להיות השופר, שנושא את הבשורה.

אני שתוי, אך זו דרך קצרה ומוכרת היטב, ואם לא את שם, כנראה הייתי ממתין ושותה עוד קפה, אבל הדרך עפה, כי את ממתינה לי.
מוליך אותך אל מאורת הדב, כשאת לצידי הריח הזה שלך, של המקלחת וההכנות יחד עם העור והפרומנים שאת כנראה אוצרת עבורי כול השבוע, הראש כבר היה סחרר עכשיו הוא מרחף, תיקים וחיבוק.

חיבוק ראשון אמיתי , רעב, השקע הזה שבי מתמלא בך, הגוף הקטן והמתוח שלך נאחז בי בעוצמה לא פחותה ממה שאני אוחז בך, בתוכו של החיבוק, כשהסערה מכה בעיר, וקירות המאורה מטופפים ברעש, מתחיל הקסם שלך, את קוראת לי קוסם, אבל את הקסם.
בתוך החיבוק העז של גוף מתוח מולי, שרירים משתחררים, שלי שלך, אני לא מבדיל, אפילו אני שותק ברגעים כאילו, למרות הנטייה הבלתי פוסקת ששמרתי עבורך לומר את כול מה שיש על ראשי כשאני שתוי, אני שוקע בך ואת בי.

תיק, תשוקה, מראה לי שמי חקוק בך, בעולם שהוא כולו סימנים, את נתת בבשרך את שמי, אני שוכח את עצמי בנשיקות של המקום, מוחק את הסימן הארעי של הרישום ונושך בך אחד שישאר לך עד הפעם הבאה שנפגש בתקוה, טועם קצת ממך.

תשוקה, עונג, פרפרים, משחקים, פיות ורעב, שלוש שעות ולפחות אורגזמה אחת שלי גדולה, מילים שנשפכות ממני, טובעות בך, רגשות וצרכים מגובבים בתלי תלים של קלישאות ומחשבות, רצונות ותשוקות מתורגמות בין אנחות למילים שלי, אליך, שכולן יש להם רק עיקר אחד, שלי! את שלי! אני לוקח בעלות על שלי! ואת שומעת ומדברת אלי בעינים גדולות, מעט לא מאמינות והמון המון המון עונג שאת מחזירה לי.

חשוב לי רק לציין, לאורכו של ארוע האלכוהול כבר מזמן עזב את גופי, ההיי נשאר, ואיתו השטף של המילים לא פסק, לא יודע עם השתנה, או שינה צבע, את אולי יודעת, העינים שלך והגוף שלך רק שקעו יותר בי בחלוף הזמן.

שינה מחובקת, כמו המתנה שאת, גוף צמוד קטן וחם.

כשלדב חם מדי, ואת ישנה לחלוטין, אני מסתובב, ואת נצמדת אלי, אני נרדם בחיוך ומחשבה על כול מה ששוב לא הספקתי.

אני אף פעם לא ישן מחובק! איתך לא נפרדתי מהחיבוק לשנייה. לילה קצר. אבל מלא.

בוקר, אני מתעורר כשאת ממש עלי, שוכבת.

מחבק ומתענג.

היה עוד כול כך הרבה, אנסה עוד אחרי

להיות הדב הכי מאושר בתל אביב!

אבל זה לא פחות מנהדר לגלות בי שביב רומנטי. ללכת בגשם במטריה אחת בבוקר חורפי זה בונוס שלא היה מתוכנן בשום צורה ומקום. קלישאה. הוויה. 

מחייך

לשמוע את קולך בשעות הקטנות של הלילה

נראה מתי תמצאי את הבלוג :)