אני יותר שונאת מאוהבת באופן כללי.
כדי לחבב משהו או מישהו דרוש ממני הרבה רצון, הרבה השתדלות ובעיקר לסתום את הפה שלי.
יותר פשוט לשנוא.
שונאת אנשים, זו הברירת מחדל. לא מרגישה בנוח בסביבת אנשים, זו האמת. למה? כי למדתי לקרא אותם בין השורות, יודעת מתי הם מחרטטים, מתי מנסים להרשים ומתי אומרים את האמת והכוונות שלהם טובות.
גם את הקטע הזה אני שונאת, לדעת לקרא...פליז.
אבל משום מה, אנשים נמשכים אליי ומבקשים את קירבתי, זה נראה להם קול ומשעשע שיהיה להם בן אדם פריק כמוני בחיים. זה מאזן להם את כל החרא ומישהו שם להם מידי פעם מראה מול הפרצוף.
"מוזר" היום באופנה. זה קול, אמרתי.
שונאת גם שאומרים לי מה לעשות, במיוחד עכשיו.
אני כבדה, חסרת סבלנות, ובקושי נושמת. חודש תשיעי. כזה.
שונאת גם עמבה, אבל זה לא קשור.
לא צריך לבקש להוריד את הירח כדי שאאבד סבלנות,
לא צריך לבקש, נקודה.
אני אתן, בזמן שלי.
במיוחד עכשיו.
אנשים ניזונים מהאנרגיות של האחרים לעיתים.
ושהסוללה נגמרת מתפלאים למה מגלגלים אותם במדרגות, אגיד לכם למה...
כי כל דבר במינון, הוא נכון.
נכון לכולם.
שונאת לכתוב כשלא הגיע הזמן ועדיין לא התבשל אצלי.
שונאת שאנשים חושבים שיש להם זכות על הכתיבה שלי, על הרגש שאני שופכת כאן ובכלל...שהם מנסים לשאוב אנרגיות לעצמם בתחפושת של "חייב לקרא אותך, תכתבי" כל יום, גם פעם בשבוע.
בקיצור, השפן עם התוף שמטייל עם סוללה על הגב יצא לפגרה. תמצאו לכם מקור אנרגיה אחר.
ואם אני כאדם לא מספיקה, כנראה מקומכם לא כאן.
לא עכשיו, בכל אופן.
התעייפתי. גם זה קורה.
🖕🏼
