דיוק הכאב וטשטוש האושר

משוררים שלא זכו לכבוד המגיע להם

//

אני חושב שמשהו יקרה בקרוב

וחשבתי לספר לך על כך

אם זו אינה ידיעה מרעישה

זה משום ששכחנו את פ ל א
ה י ו ת נ ו ב ת ו ך ה ע ו ל ם .

מ ה ש ק ו ר ה ב ו ק ו ר ה
ב ל י ה פ ו ג ה.

זו העונה בה קל לומר משהו
על העולם ולחכות ליד

//

ישראל אלירז

אוי, היא באמת נפלאה!

*

קרמבו

אגי משעול

*

ספרי איך קלפת ממנו את רדיד האלומיניום הכחלחל

איך רשרש בשקט בין אצבעותיך, בעדינות

שלא לסדק את הכפה השברירית

את קרום הצימקאו, פטמת השד השחום, ספרי

ספרי איך עצמת את עיניך, איך ינקת

את גבעת הקצף הלבן, הונילי

עד למתוק הסמיך הדחוס עד עוית

איך לקקת שאריותיו מרבועי הביסקויט

ספרי איך את שוכבת עכשו מתחת לנוצות

של השמיכה

מקפלת כעבר וגועה לאמא ולאמא

שמעבר לאמא.

**

מעלה בי שאלות על הקשר בין אינטימיות, משיכה ובטחון

אבטיח

אני חיבקתי אותך
ואתה חיבקת אבטיח
אני אהבתי אותך ואתה לא
ידעת מה לעשות
עם האבטיח
כי ידיך שרצו
לחבק אותי
לא יכלו
לעזוב אותו
ומצד שני
מה
תגיד חכי
רק אניח
את האבטיח?

*

היא משוררת נפלאה , אני רק מתחיל להכיר אותה. איזה כיף זה להכיר עולם חדש של משוררת חדשה

אוהב ומעט מפחד ומעט נרגש, 

ובעיקר תוהה איך בן אדם יכול ככה לעמוד מול עצמו ומול העולם ופשוט להיות.

זה נראה לי הדרגה הכי גבוהה של מפגש עם עצמך. היכולת לשורר את זה. לשיר את זה. לקחת את כל צדדי הצל שקיימים בעולם ובך ולהציג אותם.

אני אוהב אותה נורא!

שם יש
    יונה וולך

שם יש סופות שם יש ברקים
שם יש קולות ואבן על עצים
שם כסף זורח ושם יש חיים
ובעבר השני שותקים ונחבאים.

שם יש תנועות שם יש גלים
שם יש זמירות וכפל אהבים
שם גופות שמימיים ושם מצויצים
ובעבר השני נחבאים בממשים.

שם יש רפידות שם יש שושנים
שם מתעלסים שם תומכים אהובים
שם מחללים בחלילים לחללים עומדים
ובעבר השני נחבאים ואין זורמים.

וואי, כל כך אוהב את רחל! היא לימדה אותי לקרוא שירה. הברה הברה לאט לאט.

מרגיש שנכתבו עליה כל כך הרבה מילים אז מה עוד יש לי להגיד.

מרגיש שהדבר שלימדה אותי הכי טוב זה מה זה להיות מאושר ולהרגיש את החיים כחווית ארוס, ומה זה ההפוך, טנטוס שמחלחל לכל וריד ונים בגוף.

את רוב החיים היא חוותה בחוות כנרת ובלהיות חלק מהדבר החלוצי הגדול. את רוב השירים היא כתבה חולה בשחפת בודדה.

מעלה לי שאלות על מה זה קשר זוגי , שליטה או בלי שליטה , שהוא ארוס במרכז שלו. מה צריך, איך אפשר.

בכל מקרה, שני שירים של שני צדדים

****

אָבִיב

לשרה

הֲשָׁכַחְתִּי תְרִיסִים לְהַבְרִיחַ,

אִם דַּלְתִּי לֹא נָעַלְתִּי כַּדִּין? –

הוּא כִּוֵּן הַשָּׁעָה וְהֵגִיחַ,

וְהֵעִיר, וְהִסְעִיר, וְהִרְנִין.

מַה בֵּינִי – הַשְּׁקֵטָה – וּבֵינֶךָ,

אַדְמוֹנִי, מְבֻשָּׂם, וְנִלְהָב?

אֵיךְ אֵדַע לְהָנִיס מִפָּנֶיךָ

אֶת אֲשֶׁר לִי אָגַרְתִּי בַּסְּתָו?

הַאֶרְגַּז?  הַאֶגְעַר בָּךְ בְּזַעַם?

הַאַרְחִיק מִגְּבוּלִי? אוֹ אוּלַי...

אוֹ אוּלַי אֶתְרַצֶּה אַךְ הַפַּעַם,

רַק הַפַּעַם...  הַפַּעַם וְדַי!

תל-אביב, ניסן תרפ"ו

***

מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב.  הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:

הֲבָא?  הֲיָבוֹא?

בְּכָל צִפִּיָּה

יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם

שֶׁל נַחַל אֶחָד.

צוּר הַגְּזֵרָה:

רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם.  רָאֹה מִנֶּגֶד

שָׁמָּה – אֵין בָּא,

אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ

עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

נורא לחשוב להצליח להיפגש עם עצמך

לשקף את הנפש לעצמה

אני חושב שבחברה פוסט מודרנית כל הרעיון של ניכוח עצמי נעלם, והופך למין ניו אייג' מוזר. שבו אין חשבון נפש אלא יותר העצמת הנפש.

ואולי הכי חשוב בקשר בין שני אנשים זה זה.

אז, אברהם חלפי

בלילה נפלו ציפורים מן הקן,
ועצים רעדו בלילה.
והחיים הגדולים נהיו קטנים
ובכו לחיות.

אולי לא היה עוד דבר ברקיע.
אולי מעולם לא היה ברקיע דבר.
ורק מישהו,
כציפור שנפלה מן הקן,
דימה למצוא ברקיע דבר.

ולבכי היה טוב כי עודנו בכי,
וטוב לדמעות - כי דמעות הן
בלילה,
תמיד בלילה,
שואג סער איתן
ומכה על לב הענפים.
ונזכרים הענפים כי ליבם כואב.
ומישהו כציפור שנפלה מן הקן
וכענף שבור,
שאינו יודע מי הוא, מי הוא-
נופל גם הוא

בלילה נפלו ציפורים מן הקן,
ועצים רעדו בלילה.

לאה גולדברג נפטרה בת 69, עם אהבה בחיים אבל לא מספיק.
וחוץ מזה שהיא על שטר של 100, וזה נחמד, אני חושב שהיא ניסתה לאורך השנים להגדיר והשירים שלה, ביחד עם הרבה חיבור לטבע, להכניס את מי שקרא אותה אל תוך מה שמתחולל בנפש. יש שיר אחד שלה שמדי פעם קופץ לי

אני הלכתי אז/לאה גולדברג

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ אוֹהֵב אוֹתִי מְאֹד.
עַל פְּנֵי הָאָרֶץ צָחֲקוּ עִיִּים
וְרוּחַ בְּשָׁמַיִם אַדִּירִים.

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ חָלַם אוֹתִי יָפָה.
עַל פְּנֵי הַלַּיְלָה לִבְלְבוּ תְּהוֹמוֹת
וּרְאִי הַיָּם צִיֵּר לִי אֶת פָּנַי
כְּאִלּוּ מִישֶׁהוּ כָּתַב עָלַי שִׁירִים.

הָלַכְתִּי וְהִגַּעְתִּי עַד דּוּמָה
וְאָז נִדְמֶה לִי כִּי מַתְחִיל דְּבַר מָה.

אפשר לקרוא את השיר הזה עם הרבה עצב שעולה או דוקא עם הרבה שמחה, אושר פנימי עמוק.
גם כי המילה ''כאילו'' כל פעם עולה למעלה וזה מבלבל וקשה

וגם, אני חושב, כי היא מנסה להגיד לנו משהו קשה על מערכות יחסים ועל מה שקורה בהן או לא. אני מרגיש שהיא אומרת פה שיש משהו בחוויה הזאת, של מישהו חולם אותי יפה, וראי הים מצייר לי את פני, יש בזה משהו שהוא דמיוני. מפחיד ממש! והלוואי שהיא מתבדה.
הלוואי הלוואי

אני בעיקר שואל את עצמי מה מגולם, מה מתרחש בין הנפשות, בקשר שיש בו שליטה

מרטין בובר מגדיר את ''הביניים'' שמתרחש בין האנשים, כשנוצר ביניהם משהו אמיתי וכנה, בקשר שלהם, כהתעלות אנושית, משהו שלוקח את האדם למעלה מעלה, ומתגלם בדיאלוג. התעלות נפשית שיכולה להיווצר רק בתוך קשר, רק בתוך מערכת יחסית ולא לבד. זה בניגוד למערכות יחסים לזיות (מהמילה לז) שהן בעומקן מנוכרות, מכוונות כל אחד רק אל תוך עצמו פנימה.

בכניסה שלי לתוך העולם הזה שבינתיים הוא זר מאוד ולא מוכר, מנסה לאחוז בכל מיני נקודות שיעזרו לי להתמקם ולהבין מי אני ומה אני רוצה

אני מרגיש שיהודה עמיחי עוזר פה מאוד, ביכולת שלו לדייק תחושה אנושית בתוך מפגש בין שני אנשים. עזר לי בלהגדיר קשר של שנתיים וחצי שהסתיים ואת מה אני בתוכו.

תוהה מה קשר של שליטה יוצר בין שתי הנפשות, מה זה מכניס, איזה אותנטיות זה יוצר. כי אני מרגיש שכן, שזה אחר, שזה פשוט מפגש יותר חשוף ונכון עם המציאות ועם הכמיהות שלנו בתוכה. אבל אין לי עוד מילים על זה כרגע. אם מישהו או מישהי רוצים לכתוב יותר .... 

"בין כוכבים אתה אולי צודק,

אבל לא כאן", באמצע הדיבור

עברת לבכי שקט, כמו שבאמצע מכתב

עובדים מכחל לשחר כשהעט מתיבש,

או כמו שפעם החליפו סוסים במסע:

הדיבור התעיף, הבכי רענן.

זרעי קיץ עפו לתוך החדר שבו

ישבנו.  לפני החלון עמד עץ שקד משחיר,

גם הוא לוחם אמיץ במלחמה הנצחית

של המתוק נגד המר.

ראי, כשם שהזמן איננו בתוך השעונים

כך האהבה איננה בתוך הגופים,

הגופים רק מראים את האהבה.

אבל נזכור את הערב הזה

כמו שזוכרים תנועות של שחיה

מקיץ אל קיץ.  "בין כוכבים

אתה אולי צודק, אבל לא כאן".

היי

ראשוני ואחר, שונה וקצת מוזר, חלום רחוק של אינטימיות קסומה ומרגשת. נורא רחוק ממני ואני נורא רוצה להתקרב, וגם מפחד, וצריך עזרה קצת..

השיר הזה מבחינתי נורא פוגש את מה שהחוויה הזאת יכולה אולי להיות.

דוקא לא של כאב, של אושר..

כתב יהודה עמיחי.

דיוק הכאב וטשטוש האושר. אני חושב

על הדיוק שבו בני אדם מתארים את כאבם בחדרי רופא.

אפילו אלה שלא למדו קרוא וכתוב מדייקים:

זה כאב מושך וזה כאב קורע, וזה כמו מנסר

זה שורף וזה כאב חד וזה כהה. זה פה, בדיוק פה

כן. כן. האושר מטשטש הכל. שמעתי אומרים

אחר לילות אהבה ואחר חגיגות, היה נפלא,

הרגשתי כמו בשמים. ואפילו איש החלל שרחף

בחלל קשור לחללית רק קרא: נפלא, נהדר, אין לי מילים.

טשטוש האושר ודיוק הכאב

ואני רוצה לתאר בדיוק של כאב חד גם

את האושר העמום ואת השמחה. למדתי לדבר אצל הכאבים.