תשאירי לי מקום לחבק אותך

בחלום שלי אנחנו יושבים ביחד ברכב שלך ונוסעים ונוסעים ונוסעים ואף פעם לא מגיעים בסוף ליעד. אנחנו שומעים מוזיקה ומדברים על שטויות וכלום לא נגמר לעולם. השמיים מתחלפים והנוף משתנה ואני נשארת זהה אבל גם קצת לא, טיפה אחרי טיפה הופכת להיות מישהי אחרת וכשתחזור תזהה רק שברירים מהילדה שפעם חיבקת.

(הכל כואב לי)

(רצנו שעות בשדה של דמעות עד שהלילה נפסק)

הריח שלה הוא מין ריח של בושם של אישה זקנה. וכרוב מבושל. כאילו היא התיזה ממנו שלוש פעמים לפני שנקשתי בדלת העץ הסינתטי ומיד התיישבה בחזרה במקום כמו מלאך. מלאך המוות, אולי. היא סוקרת אותי בעיניים שלה (הן חומות ומשעממות ולא ירוקות ועמוקות ויוקדות כמו בספרים) ומחייכת את החיוך הזה של בני מינה. גדול, מזוייף, אמפתי. אני מחכה שהיא תדבר וחושבת על הגוף שלה, מתחת לכל הבגדים. מעניין אם גם שם היא מריחה ככה, עם בתי השחי המיוזעים והחזה שמתנדנד כשהיא מצפה את כולה בקרם-שלא-מריח-כמו-כרוב-מבושל, שקנתה בעוד 400₪ של שתיקת הדמעות שלי.

(כל הזמן את בין לבין)

אני יכולה להזדיין ולמצוץ ולגעת ולחטוף ממיליון גברים אחרים (בערך 42), אבל בסוף היום אני שוכבת במיטה מסריחה מזרע ומרוק וחושבת עלייך מלטף אותי ואומר לי שאתה סולח על הכל.

(כשאני ישנה אני חולמת שאתה עוזב אותי בכל מיני צורות משונות, וכולן ביחד אפילו לא מתקרבות להשתוות למציאות)

(אחרי כל יום שמתפורר היא עוברת למקום אחר)

כשאני מרימה אלייך טלפון יש צליל ארוך של חיוג ובסיומו אני מנתקת. אני לא מחכה אפילו לראות מי יענה לי, רק רוצה לשלוח עד אלייך סימנים שאני מתגעגעת. השארתי את הלב שלי בחדר שם, איפה שאתה נשארת, ואני לא מסוגלת לחזור ולהביא אותו.

(הגוף שלי כואב וחלש ממחסור חמור בחיבוקים ובתל אביב. שוק הכרמל ריק ובודד בלעדייך והפיצה חסרת טעם.)

(כל החיים סיבים של חולצה, וריח קלוש שנמוג עם הזמן)

תקום רגע. לשנייה. אני צריכה שתרים אותי מהרצפה ותיקח אותי בשתי ידיים להתנקות מהדם. תשטוף טוב-טוב את הזרועות הקצרות שלי במים ובסבון ובאהבה. אחר כך ניסע ביחד וכל הדרך אני אניח את היד שלי על שלך ואתה תסתכל עלי ותחייך. אחרי שנאכל גלידה ופיצה וסלרי, נלך להתקלח ואתה תפשיט אותי מהשמלה שספוגה בדמעות ובזיעה ותכניס אותי לאמבטיה קרה עם לבנדר וקצף. כשתרטיב את כולי תלחש לי שהכל בסדר ושכלום לא קרה ואני אתלבש לבד בחולצה הצהובה שלי ואגיד לך שהיה כיף ושאני שמחה שאתה חי. אתה תוריד אותי אחר כך בתחנת האוטובוס של קו 300, ושנייה אחרי שארדם על המושב עם שתי הרגליים על הכיסא, אתה תתקשר ורק תבדוק שאני בסדר.

(בעולם אלטרנטיבי אתה מאחל לי בכל יום "לילה טוב" ומבטיח שנדבר בבוקר)

(הוא כנראה אהב אותי האיש הזה)

יש לי זר של פרחים שעיצבתי לעצמי מחרציות וסבאים של סביונים והפה שלי אדום ומטונף מדובדבנים ואם לרגע אסתכל החוצה אני אהיה יפה.

בלילה אני חוזרת למיטה שלי ונושמת עמוק את הריח של הקיץ ונזכרת שהעולם ממשיך ואני עדיין פה. כל החומרים הם אנרגיה, והאנרגיה שלך שרק מתחלפת נכנסת אלי אל תוך הריאות וממלאה אותי באהבה ושלווה. הרבה זמן לא נשמתי.

(הייתה פה פעם תמונה כי אני טראש)

אני לא בסדר. ואולי גם אף פעם לא אהיה. אולי יקחו לי יובלות עד שאצליח לתפור את הלב שלי, לחיות בלי הרדמה מקומית קבועה.

כל עוד כואב לי, אתה עדיין חי בתוך הנפש שלי. ואם צריך, אני אמשיך לכאוב לעד.

(המילים שלי מטושטשות בתוך 15 שעות שינה והגוף שלי קהה וכבד ועצוב)

הלב השבור שלי (מה זה שבור. מרוסק, מנופץ, מפוֹרר לחתיכות קטנות של זכוכית וקוורץ) דופק מהר מדי עד שהפה שלי מתמלא בטעם של דם וגעגוע.

בחלומות שלי אני הולכת ימים ושבועות וחודשים ומנסה למצוא אותך בתוך מדבר גדול וסגול. מסביבי אין כלום מלבד ג'ונגל המחשבות שלי. אני רצה יחד איתן עד שאנחנו מגיעות לקצה, ובלי לחשוב פעמיים אנחנו קופצות אל הים הירוק שמתחתינו. בארבע לפנות בוקר אני מתעוררת שטופת זיעה (או דמעות?). ביד אחת הדובי שלי, ביד השנייה הזיכרון שלך שחומק ונעלם ממני כמו עשן של סיגריה.

(מה חשוב כל היתר. לא ליפול)

אני שונאת שקיעות. יחד עם השמש גם הלב שלי שוקע ונעלם מתחת לשכבה עבה של חושך ועננים. ושמיים. הוורוד שלמעלה מתנגש עם הכתמים שבפנים והנפש שלי מתחילה לרעוד ולא מפסיקה עד השעה שלוש בלילה, כשאני נרדמת בתוך המיטה שלי שגדולה מדי בשבילי. במיוחד כשאתה לא.

בבוקר אני קמה ושוטפת את הפנים בסבון הכתום שלי (אני אוהבת אותו כי יש לו ריח של תפוזים וגשם. ובוץ שמתייבש על המגפיים ונשאר שם עד לחורף הבא). וכשאני מתלבשת כמעט אי אפשר לראות שבכיתי רוב הלילה, וכשלא- חלמתי אותך.

הלוואי שהייתי עפיפון שתמיד נוחת בסוף. 

(אהבה שיודעת להיכנס דרך סדק, כשהדלת סגורה)