לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

ב-‏ZONE של כתיבה .

לפני 3 ימים. שישי, 6 בדצמבר 2019, בשעה 20:11

כמעט והיית מושלם אבל כמעט...

ביננו , היא אפילו הצליחה להלחיץ אותי המושלמות הזו שלך.

בתוכי קוויתי למצוא בך פגם.

 

אני שמחה שנפלת . 

אפשר לומר שאפילו כיוונתי אותך ליפול .

כי רק בנפילה הזו שלך הבנתי את מקומי .

את מקומך ואת מקומה.

 

אתה בדיוק כמו כולם.

אני סוף סוף יכולה להיות רגועה.

 

 

הקנאההתאווהוהכבודמוציאיםאתהאדםמןהעולם.

לפני 5 חודשים. שבת, 29 ביוני 2019, בשעה 15:33

זה בדיוק הרגע הזה שהדיסוננס חי , נושם , בועט .

הרגע שבו אני עושה rewind ,מריצה את המיינד אחורה .

צופה .

תוהה  אם זו אני שהייתי שם נוכחת  ,מעוכה, מחוצה בין רגליו.

זו שמסרה לו את נשימותיה, זו שהרים אותה לשניות בלבד רק

כדי שתוכל לשאוף קצת אוויר ,רק כדי שיוכל להוריד אותה שוב

למטה למקום ההוא .

למי פאקינג איכפת שאני פרועה, מרוחה ודומעת 

מחוסר אוויר .

את מי זה  מעניין שאני זונהשרמוטהמכורהלזיןשלו .

אני כבר לא שלי.

הייתי מחטיפה לי אחת שתעורר אם לא הייתי יודעת שאני רק

אהנה מזה.

ועכשיו אחרי שהכל בפנים נרגע , אני שואלת

כמה נמוך ההיא יכולה עוד לרדת ?

 

נמוך זונה

נמוך

תתכופפי.

לפני 6 חודשים. ראשון, 9 ביוני 2019, בשעה 14:06

הימים האלה שההוא בתוכי רוצה 

לגמור וללכת  ,להשתמש ולזרוק.

לא זקוק לחיבוק ,רק לסיגריה שאחרי.

לא מתעסק ברגשות ,רק בייצרים אפלים.

לא מתחייב ,לא מתרגש ,לא אוהב.

צייד, צורך

טורף ,מורעב.

זקוק לסמן ,לכבוש,רוצה לפרק.

 

גומר .

מתנתק ונעלם.

 

אחחח ״הגבריות שמתפרצת״.

                             

סתמו.

לפני 6 חודשים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 11:38

תמיד ידעתי לעוף עוד לפני שגידלתי כנפיים .

כילדה אימצתי לעצמי הרגלי ניתור.

פיטמתי אותי בלא מעט בטחון עצמי .

הפכתי לאישה והפכו הכנפיים לגדולות ויציבות רחבות ומגנות.

ובכל זאת משהו בי ניקר... 

התעייפתי .

עם הזמן החוסן והאחריות  גבו את המחיר.  לאט לאט

התרוקנתי ,נשאבתי . נדדתי ...

חיפשתי לעוף מלמטה .

 


טיסה 074 שיוצאת  מטרמינל נטוש , תא מינוס 1.

שם אני צמודת קרקע , מטונפת , חשופה.

מבקשת ,מתחננת .משתנקת.

יותר למטה.

כמה נמוך -ככה גבוה .

בדיוק כמו שהמוח המעוות שלי יכול רק לבקש.

וגם כשאני סותמת את הפה ,הגוף שלי מדבר , מסמן .

מוכן להנחתה.

הוא כבר יודע .

 

רק אז יש שקט.

הרבה שקט.

 

עברתי למצב טיסה.

לפני 6 חודשים. שבת, 25 במאי 2019, בשעה 13:14

אתה הרי יודע,  שנינו מאותו הכפר ... 

אתה לא יכול לסמם אותי כי אני כבר מסוממת , אני מזהה

אותך , המבט שלך מסגיר.

כלוא מאחורי סורג ובריח , ילד שבוי .

חומות של שנים , רגעים מצלקים , חיים שניטלו ברגע.

אני מרגישה את הטירוף, הרעב למקום של שקט.

החיים לימדו אותנו  להשתמש באותם הכלים. לבנות את

המגדל הכי גבוה בעיר , לטפס ולדלג בין גגות בניינים, כמו

פרקוריסטים שיודעים איך להתגלגל ,איך לנחות ,איך לקפוץ ,

איך לעבור חומות , ויש כאלה שמוסיפים לזה אקרובטיקה .

אני מסתכלת עליך במראה ורואה אותי , את החיוך התמים,

הבעת פנים השמחה שמסתירה את מחול השדים , את

הדיבוק שאוחז.

 

תא מינוס 1.

כך אני קוראת לו...

למה מינוס? כי אני יכולה .

יכולה לרדת נמוך יותר,  פשוט .

כמה שאנסה לברוח, אנסה לשמור על שפיות , איזון, פאסון...

זה סוגר עלי.

התא הזה שמור .

The privet room .

שם השקט נמצא , שלווה אין סופית . 

אחוזת טירוף ,מתמסרת ,נוזלת ,כואבת , מרוחה.

אני תמיד אמצא את הדרך לשם.

את הבר שליד , את העמוד הנכון לרקוד עליו.

את תא מינוס 1.

לפני 7 חודשים. שבת, 4 במאי 2019, בשעה 12:04

פאקק , כמה שאני טובה!

מושכת את עצמי למצולות כל פעם יותר למטה ,

לתחתית.

שם חווה את שכרון המעמקים שלי.

הוזה....

נדחקת ומצטמקת ,מתעקמת ונדחסת , רק כדי

להצטופף עד אפס מקום, לבלוע כמה שיותר.

וכשנדמה ששבעתי , נחנקתי ולא נותר מקום יותר, 

אני מוצאת את בועת האוויר הזו , לפוצץ אותה.

ולא כדי לנשום .

ההפיך ,

כדי להוכיח לעצמי כמה אני יכולה להיות יותר למטה

כואבת , מושפלת , יותר זונה , יותר כלבה .

וכשזה קורה ,

אני סוף סוף נרגעת , 

מקבלת את החמצן שלי .

 

תסתובביאיתיתרוויחיהואלאמביןאתהרווחשלו.

לפני 7 חודשים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 20:29

להתגבר על הדחף , להתאפק , למה לי?

                        לא רוצה !

 

אבל צריכה , אפילו חייבת .

זה לא יהיה מוסרי , לא יהיה נכון לנגוס עכשיו ,

לאכול...להשביע את הרעב.

מכירים את הפרסומת מפעם של מקדונלדס,

This is hell???

אז כזה.

 

נובחת , מהבהבת ,מריירת , 

אבל לא נוגעת !

זה מולי .

בוסרי , נגיש , טהור , בתולי ,

רוצה לתת ביס כמו ערפד צמא לדם.

הערפדים נותנים את הביס ונושכים בעוד הדם חם

זורם וחי בעורקים ובוורידים , ערפד  לא ימצוץ דם

ולא ישביע רעבונו מגוויה סרוחה.

 

אני רוצה את זה מדוייק!

בשל , מרגיש , חי.

זה עוד לא שם.

הוא זקוק לסמן , לשייך, להרגיש.

הוא רוצה אבל לא יודע איך...

 

תתאפקי כלבה!

לפני 7 חודשים. רביעי, 10 באפריל 2019, בשעה 20:55

אני אוהבת את המקומות שאתה מרגיש בהם אי

נוחות , חשוף .

אוהבת לרחרח , לדחוף אותך לקצה.

ללחוץ על הכפתור ולהמתין להפתעה מאחורי וילון

מס 1.

 


ואתה,

המקום הזה מוציא ממך גיצים , שבבי אש.

ללא חומות , בלי מסננים.

 

מוכנה לקחת אחריות על כל מה שייזרק לעברי .

במקסימום אשתטח על הריצפה אתפלש באבק

ואלקק כמה פירורים.

אביט בך מלמטה.

מה רע?

ביננו , כל הדרכים כשרות כדי לרדת ״נמוך ״יותר.

 

לפני 8 חודשים. שישי, 5 באפריל 2019, בשעה 13:59

הוא ביקש שאהיה המבוגר האחראי מבין שנינו.

 

אני.

המבוגר האחראי ?! 

פחחחחחחחחח...

צחקתי בקול עד שדפק בי מבט כזה שמזכיר לי מי

אני ...

ובא לי להתגרות , לשחק, כאילו אני מנסה להוכיח

לעצמי כל פעם  מחדש כמה אני יכולה להפוך

לשואב אבק ריצפתי.

 

תמיד אמרתי לו שייזהר במשאלותיו.

ביננו ,זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת 

אבל מה הוא מבין, הוא רק מתחיל להבין

לזהות , להריח, להבחין .

הוא יותר זקוק מרוצה.

לא יודע להכיל את הדבר הזה שנקרא רגש.

 


כחייל ביחידה חשאית , אתה לומד לנטרל את

הרגש , להיות קר רוח ,לבצע משימות 

הישרדותיות .

אין היסוסים זה או אתה או הוא.

עניין של חיים ומוות.

לטווח הרחוק זה שורט , מצלק , משבש.

 


הוא אוהב שאני כותבת עליו , זה עושה לו סדר בראש.

התמונה מתבהרת , לכל דבר יש שם ומקום.

זה מקל עליו נותן לו להרגיש חי , נושם , בועט .

אנושי .

 

נענתי לבקשתו  

ביננו , הוא יותר משוגע ממני.

 

לפני 8 חודשים. שני, 1 באפריל 2019, בשעה 07:47

יש לו הכל 

אבל אין לו כלום .

 

בוקר טוב:)