צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

ב-‏ZONE של כתיבה .

לפני שבוע. ראשון, 9 ביוני 2019, בשעה 14:06

הימים האלה שההוא בתוכי רוצה 

לגמור וללכת  ,להשתמש ולזרוק.

לא זקוק לחיבוק ,רק לסיגריה שאחרי.

לא מתעסק ברגשות ,רק בייצרים אפלים.

לא מתחייב ,לא מתרגש ,לא אוהב.

צייד, צורך

טורף ,מורעב.

זקוק לסמן ,לכבוש,רוצה לפרק.

 

גומר .

מתנתק ונעלם.

 

אחחח ״הגבריות שמתפרצת״.

                             

סתמו.

לפני שבועיים. שבת, 1 ביוני 2019, בשעה 11:38

תמיד ידעתי לעוף עוד לפני שגידלתי כנפיים .

כילדה אימצתי לעצמי הרגלי ניתור.

פיטמתי אותי בלא מעט בטחון עצמי .

הפכתי לאישה והפכו הכנפיים לגדולות ויציבות רחבות ומגנות.

ובכל זאת משהו בי ניקר... 

התעייפתי .

עם הזמן החוסן והאחריות  גבו את המחיר.  לאט לאט

התרוקנתי ,נשאבתי . נדדתי ...

חיפשתי לעוף מלמטה .

 


טיסה 074 שיוצאת  מטרמינל נטוש , תא מינוס 1.

שם אני צמודת קרקע , מטונפת , חשופה.

מבקשת ,מתחננת .משתנקת.

יותר למטה.

כמה נמוך -ככה גבוה .

בדיוק כמו שהמוח המעוות שלי יכול רק לבקש.

וגם כשאני סותמת את הפה ,הגוף שלי מדבר , מסמן .

מוכן להנחתה.

הוא כבר יודע .

 

רק אז יש שקט.

הרבה שקט.

 

עברתי למצב טיסה.

לפני 3 שבועות. שבת, 25 במאי 2019, בשעה 13:14

אתה הרי יודע,  שנינו מאותו הכפר ... 

אתה לא יכול לסמם אותי כי אני כבר מסוממת , אני מזהה

אותך , המבט שלך מסגיר.

כלוא מאחורי סורג ובריח , ילד שבוי .

חומות של שנים , רגעים מצלקים , חיים שניטלו ברגע.

אני מרגישה את הטירוף, הרעב למקום של שקט.

החיים לימדו אותנו  להשתמש באותם הכלים. לבנות את

המגדל הכי גבוה בעיר , לטפס ולדלג בין גגות בניינים, כמו

פרקוריסטים שיודעים איך להתגלגל ,איך לנחות ,איך לקפוץ ,

איך לעבור חומות , ויש כאלה שמוסיפים לזה אקרובטיקה .

אני מסתכלת עליך במראה ורואה אותי , את החיוך התמים,

הבעת פנים השמחה שמסתירה את מחול השדים , את

הדיבוק שאוחז.

 

תא מינוס 1.

כך אני קוראת לו...

למה מינוס? כי אני יכולה .

יכולה לרדת נמוך יותר,  פשוט .

כמה שאנסה לברוח, אנסה לשמור על שפיות , איזון, פאסון...

זה סוגר עלי.

התא הזה שמור .

The privet room .

שם השקט נמצא , שלווה אין סופית . 

אחוזת טירוף ,מתמסרת ,נוזלת ,כואבת , מרוחה.

אני תמיד אמצא את הדרך לשם.

את הבר שליד , את העמוד הנכון לרקוד עליו.

את תא מינוס 1.

לפני חודש. שבת, 4 במאי 2019, בשעה 12:04

פאקק , כמה שאני טובה!

מושכת את עצמי למצולות כל פעם יותר למטה ,

לתחתית.

שם חווה את שכרון המעמקים שלי.

הוזה....

נדחקת ומצטמקת ,מתעקמת ונדחסת , רק כדי

להצטופף עד אפס מקום, לבלוע כמה שיותר.

וכשנדמה ששבעתי , נחנקתי ולא נותר מקום יותר, 

אני מוצאת את בועת האוויר הזו , לפוצץ אותה.

ולא כדי לנשום .

ההפיך ,

כדי להוכיח לעצמי כמה אני יכולה להיות יותר למטה

כואבת , מושפלת , יותר זונה , יותר כלבה .

וכשזה קורה ,

אני סוף סוף נרגעת , 

מקבלת את החמצן שלי .

 

תסתובביאיתיתרוויחיהואלאמביןאתהרווחשלו.

לפני חודשיים. שני, 15 באפריל 2019, בשעה 20:29

להתגבר על הדחף , להתאפק , למה לי?

                        לא רוצה !

 

אבל צריכה , אפילו חייבת .

זה לא יהיה מוסרי , לא יהיה נכון לנגוס עכשיו ,

לאכול...להשביע את הרעב.

מכירים את הפרסומת מפעם של מקדונלדס,

This is hell???

אז כזה.

 

נובחת , מהבהבת ,מריירת , 

אבל לא נוגעת !

זה מולי .

בוסרי , נגיש , טהור , בתולי ,

רוצה לתת ביס כמו ערפד צמא לדם.

הערפדים נותנים את הביס ונושכים בעוד הדם חם

זורם וחי בעורקים ובוורידים , ערפד  לא ימצוץ דם

ולא ישביע רעבונו מגוויה סרוחה.

 

אני רוצה את זה מדוייק!

בשל , מרגיש , חי.

זה עוד לא שם.

הוא זקוק לסמן , לשייך, להרגיש.

הוא רוצה אבל לא יודע איך...

 

תתאפקי כלבה!

לפני חודשיים. רביעי, 10 באפריל 2019, בשעה 20:55

אני אוהבת את המקומות שאתה מרגיש בהם אי

נוחות , חשוף .

אוהבת לרחרח , לדחוף אותך לקצה.

ללחוץ על הכפתור ולהמתין להפתעה מאחורי וילון

מס 1.

 


ואתה,

המקום הזה מוציא ממך גיצים , שבבי אש.

ללא חומות , בלי מסננים.

 

מוכנה לקחת אחריות על כל מה שייזרק לעברי .

במקסימום אשתטח על הריצפה אתפלש באבק

ואלקק כמה פירורים.

אביט בך מלמטה.

מה רע?

ביננו , כל הדרכים כשרות כדי לרדת ״נמוך ״יותר.

 

לפני חודשיים. שישי, 5 באפריל 2019, בשעה 13:59

הוא ביקש שאהיה המבוגר האחראי מבין שנינו.

 

אני.

המבוגר האחראי ?! 

פחחחחחחחחח...

צחקתי בקול עד שדפק בי מבט כזה שמזכיר לי מי

אני ...

ובא לי להתגרות , לשחק, כאילו אני מנסה להוכיח

לעצמי כל פעם  מחדש כמה אני יכולה להפוך

לשואב אבק ריצפתי.

 

תמיד אמרתי לו שייזהר במשאלותיו.

ביננו ,זה כמו לתת לחתול לשמור על השמנת 

אבל מה הוא מבין, הוא רק מתחיל להבין

לזהות , להריח, להבחין .

הוא יותר זקוק מרוצה.

לא יודע להכיל את הדבר הזה שנקרא רגש.

 


כחייל ביחידה חשאית , אתה לומד לנטרל את

הרגש , להיות קר רוח ,לבצע משימות 

הישרדותיות .

אין היסוסים זה או אתה או הוא.

עניין של חיים ומוות.

לטווח הרחוק זה שורט , מצלק , משבש.

 


הוא אוהב שאני כותבת עליו , זה עושה לו סדר בראש.

התמונה מתבהרת , לכל דבר יש שם ומקום.

זה מקל עליו נותן לו להרגיש חי , נושם , בועט .

אנושי .

 

נענתי לבקשתו  

ביננו , הוא יותר משוגע ממני.

 

לפני חודשיים. שני, 1 באפריל 2019, בשעה 07:47

יש לו הכל 

אבל אין לו כלום .

 

בוקר טוב:)

לפני חודשיים. שבת, 23 במרץ 2019, בשעה 19:35

אני רואה אותך , רואה את זה מבצבץ החוצה

נמצא שם , קיים ומבעבע .

רגעים קטנים וטהורים של אדונות בתוך כל

הווניליות הזו שעוטפת אותך.

אני כמה צעדים לפניך , מתבוננת עליך מהצד,

מזהה את הפוטנציאל והדמיון הלא נורמאלי שלי

מתעורר...

כמו מסוממת שזקוקה למנה שלה שואבת ממך

ומתענגת על כל רגע קטן שכזה , משאירה אותך

מרוקן להתמלא מחדש.

מסתערת , מלקקת כל פירור שנזרק לעברי .

וכשזה קורה אני נטרפת, נרטבת , חוטפת 

וזה לא מספיק לי ,זה רק פותח לי את התאבון

לעוד.

הנורות נדלקות , מהבהבות .

הגוף והנשמה דורשים את מה שהורגלו לקבל

הכל מתעורר לתחיה.

 

אנחנו לא מדברים באותה השפה , עוד לא,

אתה רוצה ללמוד אותה , על כל רזיה .

אני אוהבת להתבונן בך מתפתל , מנסה להבין 

עם עצמך את מה שמתרחש בתוכך, את הצרכים

שמוחבאים , הרגשות ששמרת בקופסא כל כך

הרבה זמן.

כמו חבלי לידה ,לראות את הזעקה והאדונות שלך

מתפרצת.

אתה איש צבא תמיד היית ,שנים של הדחקה ,

בנייה של חומות וסכרים ,רק כדי לא לחזור

למראות , לריחות , לרגעים שצילקו אותך שם,

גרמו לחושים שלך להתקהות.

אתה לומד לקרוא את עצמך , להרגיש, לתת לזה

שם ומקום .

אתה לומד לשחרר .

ואני

אני הופכת להיות המובילה שלך , לדרך שבסופה

אתה תוביל אותי .

 

*מוקדש לנ׳

לפני 4 חודשים. שבת, 9 בפברואר 2019, בשעה 10:30

כולם ממהרים , רצים , נופלים , קמים .

הסבלנות נעלמה , נגנזה , 

והדרך איתה .

חושקים,כובשים, גומרים ,הולכים.

דורשים , צורכים , אוכלים , שובעים.

מהר מהר לפני שייגמר ...

 

הנשמה מתרוקנת, מתכווצת 

כי אין במה למלא אותה .

 

תעצרו .

תתעמקו , תתחברו .

תקראו את המפה , תלמדו אותה, תזהו , תסמנו .

יש דרך , סבלנות .

ובסוף הדרך תתמלא נפשך,  הלב יתרגש

ואתה ,

אתה תהיה חזק מאי פעם , אדון רם ונישא.

גאה , מכוון ,שולט על גוף ונפש.

 

כי למדת  , קראת ,הקשבת , הפשלת .

הפשטת את ליבה ,הסרת קליפתה ,פרצת

חומותיה , היית אדם , חבר.

וכשתגיע לקצה אתה תתרווח , תתבונן ,

רק תהיה שם תביט ותסתכל איך זה מתרחש 

איך היא מחכה לך ,  לא יכולה להתאפק יותר.

מעריצה אותך .

שלך .