מתחת לפרווה

שבוע טוב לכל החולמות... 💜

קיבלתי כמה וכמה תגובות שעיצבנו אותי לפוסט על הפגישה השלוש עשרה עם המטפלת המינית ולכן לא הגבתי אליהן. לא רציתי שא.נשים ירגישו מותקפות רק בגלל שהגיבו מהמקום האישי שלהן תוך השלכה עלי, למרות שהתגובות הללו גרמו לי להרגיש עוד יותר בודד, לא מובן וחריג.

אבל לא יכולתי לפגוע בטוהר הלייק וסתם לסמן לב על משו שקלירלי לא אהבתי. 

בכל מקרה, 

הנה הזדמנות לחידוד נהלי תגובה בבלוג צנוע זה. 

1. מותר לכן לבטא כל שעל לבכן, כמו שלי מותר לבטא כל שעל לבי (כמובן בכפוף ל״כללים לפרסום בבלוג״).

2. אתן לא חייבות לאהוב את מה שאני כותב ואני לא חייב לאהוב את התגובות שלכן. 

3. גם אם לא אהבתי משהו שכתבתן ואפילו אם התעצבנתי והתפלאתי ביני לבין עצמי על קוצר הראייה, הטיפשיות והאטימות בתגובתכן, זה לא אומר שהפסקתי לאהוב אתכן באופן אישי או שאנחנו ברוגז עכשיו. (ראו הדיון המלומד והאמוציונלי עם המלקה הצוחקת בפוסט הלפני אחרון). 

סבבה?

ישנם ימים ללא מרגוע
בם לא אמצא לי נחמה
ומוכרחה אני לנגוע
בעשבים, באדמה

(יורם טהרלב)

ותודה לשדה משחת{קיפודן} על ההמלצה מינואר לחזור לנחל מיצר באביב וברגל. הפריחה באמת היתה משוגעת לגמרי. 

פיכככ איזה לילה גרוע. 

לא הצלחתי לסיים את אימון הגיטרה כי הייתי תשוש מאוד (עונת המחול חזרה אחרי שנתיים ואני עובד המון בתקופה זו) והלכתי לישון ב21. התעוררתי לפני חצות עם חרדה ולא הצלחתי להירדם. חזרתי למיטה אחרי 1 והתעוררתי שוב ב2. אחר כך הצלחתי להירדם לעוד שעתיים וחצי וחלמתי שאנחנו עוברות דירה למעונות מוזרים כלשהם, ואחר כך שאני נהיה המתופף של מטאליקה משום מה, למרות שאני לא יודע לתופף. הייתי בבאלאנס לפני הופעה ותהיתי אם אני אמור לבעוט בבייסדראם ברגלי השמאלית או הימנית וחשבתי שאם יש שם ויפי אז אולי אוכל לבדוק את העניין בויקיפדיה. היה מביך ומלחיץ.

המחשבות מנקרות לי ללא הרף וגלי התחושות גבוהים, אבל המרכז שלי אומר לי בצלילות שאין מצב בעולם שאני אונס את עצמי לפעולות גופניות ומילוליות שמרגישות לי שקריות ומזוייפות או שלא נובעות ממני בכנות. ואם זה אומר שלא נעשה יותר סקס לעולם, סו בי איט, במילא השנים עם תהום הרגילו אותי למעט מאוד סקס ולאכזבות חוזרות ונשנות. ניסיתי וניסיתי וספגתי ובלעתי עד שאפסו כוחותיי ואם כל המטרה היא לעשות יותר סקס סתמי ואגבי לפחות לא אתאכזב יותר וזה יהיה שיפור. 

בפתיחת הפגישה המטפלת שאלה עם מה יצאנו מהפגישה הקודמת ומה הדהד לנו.

אני ציינתי את האמירה של תהום שהיתה רוצה יותר מגע לא מיני בינינו ושהאמירה של המטפלת שאולי אני לא יודע מה עושה לי נעים היא מצחיקה כי אני אוהב *המון* דברים בסקס ובמגע וחקרתי את הנושאים הללו לעומק (ליטרלי) במשך שנים. אמרתי גם שאם היו מציעים לתהום מיליון דולר כדי לכתוב במהלך 20 דק׳ 40 דברים שאני אוהב בסקס היא היתה עומדת במשימה בלי בעיה, ותהום נאלצה להסכים. 

תהום אמרה שהדהד לה הדיבור על איך שאני קם מהמיטה לאחר סקס ושבאמת אני גם קם ככה משינה ולא משתהה במיטה בניגוד אליה. ושחסר לה זמן בו אנחנו סתם יושבות בסלון, כמו שהיא יודעת שזוגות אחרים יושבים בסלון ורואים טלוויזיה. (אין לנו טיוי). 

המטפלת אמרה שהיא שומעת ממנה שבעצם חסרה לה אינטימיות רגשית ו״מרחב מעברי״ לא פרקטי, בו אנחנו פשוט שוהות ולא עושות שומדבר מיוחד, ותהום אמרה שלדעתה מתוך המקום הזה דלתות המיניות יכולות להיפתח יותר בקלות. 

הודיתי באשמה שאני אדם שמתקשה להיות בbeing ולרוב נמצא בסוג של doing, ושאני עובד על זה בעזרת המדיטציה, הטיולים והצלילה, ושאני חושב שהמשיכה שלי לסמים מגיל צעיר היתה קשורה ליצירת אותו ״מרחב מעברי״ ולהיות עטוף בו כמעט כל הזמן. 

המטפלת שיקפה שתהום מדברת על אינטימיות רגשית וגופנית ארצית ויומיומית שחסרה לה, ושממני היא שומעת על קונספטים גבוהים יותר, ובעצם לא ידעה להגיד כל כך מהם. (״בעצם שמעתי ממך בעיקר על סקס ועל אם היא מפשירה חזה עוף אז שתוכל לסמוך עליה שתכין אותו״) אמרתי שבשבילי זה הקוקטייל הזה של אהבה ומשיכה, נראטיב של התמסרות, כאב, השפלה ומחויבות, יופי וזוהר, עונג וקבלה, הקשבה, פתיחות, הבנה ושותפות גורל. 

אמרתי שכשאנחנו On אז כל הדברים האלה קיימים, וכשאנחנו Off כמו בכל התקופה האחרונה אז לא ממש. המטפלת שאלה לאיזה פרק זמן אני מתכוון ועניתי שהחודשים האחרונים בפרט, ובכלל לאורך השנים זה הולך ומחמיר. 

תהום אמרה שלדעתה יחסי המין שלנו החלו להשתבש כשניסתה ליזום סקס מאוחר בערב לפני שנים אחרי שהלכנו לראות אולם כלשהו לקראת החתונה ואמרתי לה שאני לא רוצה שהסקס יהיה הדבר האחרון שעושים לפני השינה. אני עדיין חושב כך, שסקס עם הכוחות האחרונים של היום הוא דל ומבאס, ושהזמן המיוחד הזה ביני לבין אהובתי ראוי שיתרחש עם אנרגיות, התכוונות וריכוז של שלב מוקדם יותר של הערב או של היום. 

המטפלת הגזימה ואמרה שאם כל סקס צריך להיות ״ארוחת שף של שבע מנות״ ולדרוש המון השקעה אז זה באמת יכול לאיים ולהגביל, והדגשתי שאני לא מדבר על *המון* השקעה או על שעות שיוקדשו לזה בכל פעם, אלא רק שזה יעשה בהתכוונות ובאנרגיות ראויות ומספקות. ושלפעמים אנחנו גם עושות סקס לפני השינה. 

המטפלת אמרה שכשיש חסכים ינקותיים אז הם ענקיים ועמוקים, ולפיכך מחוות קטנות פשוט צוללות אל תוך הריק ונעלמות כלא היו. היא נתנה לנו משימה לתחזק את האינטימיות מדי יום במחוות קטנות רבות על מנת שלא נשקע אל תוך הדיכאון.

לא יודע לגבי זה, בענייני החמימות והאינטימיות היא תוצר, אני לא יכול לזייף אותן ולא חושב שמשהו טוב יצמח מזה שאנסה בכוח. לא מאמין בלאנוס את עצמי. האם יש פה נסיון בעצם לרדד, להשטיח, לוונל ולנרמל אותנו? 

גם לא יודע אם אנחנו בכלל בדרך הנכונה, עם כל הכוונות הטובות של כל הנוגעות בדבר. בינתיים זה מרגיש שאנחנו רק הולכות ומתרחקות, מתקררות. נדמה שהאור הלבן הפלורסנטי שהדלקנו רק גרם למה שעוד נראה נחמד בצללים להחוויר ולהיעלם. 

שהגיע האביב. 

חודש מרץ הקר ביותר מאז אברהם אבינו לא פסח גם על אילת אבל הקור לא עצר אותנו מלהשלים את תשע הצלילות שתכננו בגיחת חמשוש קצרצרה רגע לפני שתהום חוזרת לעבוד בתחום התיירות בתפקיד חדש ומרגש.

לשירת התקווה הקהל יקום על רגליו:

🥺🐉

הרשומה אולי תהיה קצת מפוזרת כי גם הפגישה הרגישה לי כך, והשבועיים שחלפו מאז הפגישה הקודמת ניכרו. (בשבוע שעבר המטפלת היתה בחופשת סקי).

המטפלת שאלה איך אנחנו ותהום ענתה ש״ככה ככה״. 

היא תיארה את הסקס האחרון שעשינו לפני כמעט שבועיים ואמרה שהיה לה קשה שלא כעסתי עליה מה שאיפשר לה לחשוף את רגשותיה. המטפלת היתה קצת מבולבלת מהניסוח, וביקשה הבהרות: ״רגע, אז זה היה טוב או רע?״. ניסיתי לקדם את הקונספט שלא כל דבר הוא או טוב או רע או מאוד ברור. אני מבין ומעריך את הצורך לחדד את הדברים ואולי לייעל תהליכים על ידי שאלות מנחות אבל מעדיף שלא ישימו לי מילים בפה. המציאות בעיניי היא תמיד מורכבת ומלאת ניואנסים.

כשהגיע תורי לדבר השלמתי הרבה פרטים חשובים שתהום השמיטה מהסיפור שלה (קראתי את הפוסט שלי על אותו הערב לפני שיצאתי מהבית ואף הדפסתי אותו ולקחתי איתי למקרה שאשכח פרטים). המטפלת שאלה על מגע נעים ולא מיני בינינו והאם הוא מתקיים בכלל. תהום אמרה שנראה לה שאם היינו נשארות במיטה ורק מתלטפות או מתכרבלות זה היה עוזר לגשר אל המיניות ואני אמרתי שלפעמים יש בינינו גם מגע כזה אבל שהוא בדרך כלל מגיע כתוצר של חמימות שכבר קיימת. 

לאורך הפגישה תהום אמרה בכמה הזדמנויות שהיא לא יודעת בדיוק איך לעשות לי נעים, ושכשאני מסוגר ופגוע היא לא יודעת איך לגשת אלי, ושהיא לא יודעת בדיוק מה הצרכים המיניים שלי ברגע נתון ואיך לספק אותם. ציינתי ששלושת הסעיפים נשמעים לי כמו אותו מקום. המטפלת שאלה אם אני יודע איך ניתן לגשת אלי כשאני מסוגר ואמרתי שלדעתי אני תמיד קשוב לדיבור ישיר וכן. תהום אמרה שהשבוע דווקא ניסתה ואמרה לי: ״אם יש משהו שאני יכולה לעשות כדי לעזור תגיד לי״ והמטפלת הדגימה לה איך ניתן היה לבוא בגישה יותר מקרבת ופחות זהירה ונמנעת. 

״אתם בפלונטר״ איבחנה המטפלת ברגע של הארה, מה שעורר צחוק ברחבי החדר. 

היא ראתה גם שאני נראה מאוד בסטרס וסיפרתי על תחושותיי בימים האחרונים שתוארו בפוסט של אתמול. היא קשרה את זה לאי-נוכחותה של תהום מאז היומולדת שלה (עקב עומס עבודה ועניינים נוספים) ואמרה שזה נשמע לה כמו חרדה של תינוק שננטש. 

היא עשתה את הקישור המתבקש לדמות האם המפוקפקת בה זכיתי, ושגם החיבוק שהיה אמור להיות נעים היה לא נוח וכואב מפאת מכשירי ההליכה הברזליים לרגליה ולידייה. היא המליצה לתהום לזכור שהמקום הסומך והמאמין לא מופנם אצלי בגלל הילדות וגם בגלל המהמורות והבורות בקשר איתה ולהביע שוב ושוב את אהבתה, נוכחותה, הבנתה לכאב שלי ורצונה לעזור בניגוד לאינסטינקט שלה להתרחק ו״לא להכביד עלי״. 

הפגישה נסתיימה בלחץ כי כבר תם הזמן אבל בהחלט נשאר עוד הרבה על מה לדבר.

לא יודע כבר כמה ימים אני מסתובב עם גוש זרחני רעיל ורועש של מועקה באזור החזה/סרעפת/בטן. 

זה כל כך נוכח בתחושה שאני מתפלא שלא רואים את זה. 

אתמול אחרי כמה שעות בטבע זה קצת נרגע אבל הבוקר שב במלואו עוזו ורק גובר. 

מרגיש כמו חרדה עם נפצים ומשקע ירוק/שחור מבעבע.

דברים קטנים מקפיצים ומרגיזים אותי, תרחישים קטסטרופלים מנקרים לי, הנשימות קצרות ורדודות, 

וחוץ מחלקת ההשתנה הקטנה שלי כאן אין אפילו נפש חיה אחת שאני יכול לדבר איתה על זה.